מי באמת אחראי לפיתוחים הטכנולוגיים?

ספר חדש של הכלכלנית מריאנה מצוקאטו מפריך את הטענה שהמגזר היזמי הפרטי הוא שהאחראי לכל ההמצאות והחידושים בעוד המדינה היא גורם מפריע חוסר היכולת להכיר בתפקיד הממשלה מאיים על השגשוג הכלכלי / מרטין וולף

צמיחה של תוצר לנפש קובעת את רמת החיים. החדשנות קובעת את צמיחת התוצר לנפש. אך מי קובע את החדשנות?

הכלכלה הקונבנציונלית מציעה מודלים אבסטרקטיים. הדעה המקובלת היא שהחדשנות שייכת למגזר היזמי הפרטי. והנה מגיעה מריאנה מצוקאטו, פרופסורית לכלכלה מאוניברסיטת סאסקס בבריטניה שמתמחה במדע וטכנולוגיה, וטוענת בספר מבריק חדש ששמו "המדינה היזמית" (The Entrepreneurial State) שהמודלים הכלכליים חסרי תועלת והמגזר הפרטי אינו מושלם. כן, חדשנות תלויה ביזמות נועזת, אבל הישות שלוקחת את הסיכונים הגדולים ביותר ומשיגה את פריצות הדרך הגדולות ביותר אינה המגזר הפרטי. זו דווקא המדינה המושמצת.

מצוקאטו (Mazzucato) מציינת ש"75% מהישויות המולקולריות החדשות שאושרו על ידי ה-FDA האמריקאי בשנים 1993-2004 פותחו במחקר שמומן על ידי הציבור, במעבדות של המכונים הלאומיים לבריאות (NIH) בארה"ב". מועצת המחקר הרפואי בבריטניה גילתה את הנוגדנים המולקולריים, שהם הבסיס של האנטיביוטיקה. הגילויים הללו מועברים לאחר מכן בזול לחברות פטריות, שגורפות רווחי עתק.

דוגמה מאלפת עוד יותר אולי היא מהפכת המידע והתקשורת. מכון המדע הלאומי האמריקאי מימן את פיתוח האלגוריתם שמניע את מנוע החיפוש של גוגל. המימון המוקדם של אפל הגיע מתוכנית המחקר והחדשנות לעסקים קטנים של הממשל האמריקאי. יתרה מזו, "כל הטכנולוגיות שהופכות את האייפון ל'חכם' מומנו על ידי המדינה - האינטרנט, רשתות הסלולר, ה-GPS, מיקרו-אלקטרוניקה, מסך מגע והעוזר האישי המופעל בפקודות קול החדש, SIRI". אפל שילבה את כולם, בצורה מבריקה, אבל היא בסך הכול קטפה את פירות שבעה עשורים של חדשנות בתמיכת המדינה.

פירות מבשילים בעתיד הרחוק

מדוע תפקיד המדינה כה חשוב? התשובה נעוצה באי-הודאויות האדירות, במרחבי הזמן ובעלויות שקשורים לחדשנות בסיסית מבוססת מדע. חברות פרטיות אינן יכולות לשאת בעלויות הללו, גם מפני שהן לא בטוחות שיקטפו את הפירות וגם מפני שהפירות מבשילים רק בעתיד הרחוק.

ככל שהכלכלה תחרותית ותלויה יותר בפיננסים, כך יהיה המגזר הפרטי פחות מוכן לקחת את הסיכונים הללו. קנייה חזרה של מניות מהציבור היא כנראה דרך אטרקטיבית בהרבה להשתמש בכסף פנוי מאשר להשקיע אותו בחדשנות בסיסית. ימי מעבדות בל פורצות הדרך של AT&T חלפו-עברו מזמן. בכל מקרה, המגזר הפרטי לא יכול היה להמציא את האינטרנט או את ה-GPS. רק לצבא האמריקאי היו את המשאבים לעשות זאת.

אפשר בהחלט לטעון שמנועי החדשנות החשובים ביותר ב-50 השנים האחרונות היו ונותרו הסוכנות לפרויקטים מתקדמים במשרד ההגנה האמריקאי ו-NIH. כיום, אם העולם ישיג טכנולוגיות פורצות דרך בתחום האנרגיה, המדינות ימלאו בכך תפקיד גדול. הממשל האמריקאי כבר עזר לפתח את טכנולוגיית ביקוע הפצלים ההידראולית להפקת נפט וגז.

מצוקאטו מתעקשת שמדובר על יותר מאשר סיוע של המדינה במחקר ופיתוח, חיוני ככל שיהיה (בארה"ב, הממשל אחראי לרבע מהמו"פ הלאומי ולכמעט 60% מהמחקר הבסיסי). המדינה היא גם יזמית פעילה, שלוקחת סיכונים וכמובן סופגת את הכישלונות הבלתי נמנעים.

אמריקה היא מדינה מפתחת מימיו של אלכסנדר המילטון (שר האוצר הראשון). תפקידה העדכני של ארה"ב כמקדמת ראשית של חדשנות בסיסית נובע גם ממרכזיות הממשל שלה. אי יכולתה של גרמניה להישאר בחזית הפיתוח הטכנולוגי בן זמננו, בניגוד למה שהיא הייתה לפני מלחמת העולם השנייה, נובע אולי מהתפקיד המוגבל שהוקצה לממשלתה.

סביבה טפילית

מצוקאטו אוהבת לשחוט את המיתוסים על הון הסיכון אוהב הסיכונים והביורוקרטים ששונאים סיכונים. האם זה משנה שאיש לא הכניס לסיפור הזה את תפקיד המדינה? היא טוענת שכן.

קודם כל, קובעי המדיניות מאמינים יותר ויותר במיתוס שלפיו המדינה היא רק מכשול, ולכן הם שוללים מהחדשנות את התמיכה ואת כוח האדם שמאפשרים לה לשגשג. הלגלוג שסופגת המדינה שולל ממנה גם את הרצון ואת היכולת לקחת סיכונים יזמיים.

שנית, הממשלה הולכת ומשלימה עם העובדה שהיא מממנת את הסיכונים, ואילו המגזר הפרטי גורף את הפרסים. מה שנוצר איננו סביבה סימביוטית אמיתית של חדשנות, אלא סביבה טפילית, שבה האלמנטים שמפסידים כספים הם חברתיים-ציבוריים, והאלמנטים הרווחיים מופרטים במידה רבה. האם משלמי המסים הרגילים מבינים שמסיהם מממנים את החידושים הבסיסיים שמניעים את הכלכלה שלהם?

התיזה של הספר שנויה במחלוקת, אך היא נכונה בבסיסה. אי היכולת להכיר בתפקיד הממשלה בהנעת חדשנות היא אולי האיום הגדול ביותר על השגשוג הכלכלי.