לכתבה הקודמתליאור סושרד: "לעל-חושי יש פוטנציאל אדיר בעולם העסקים" לכתבה הבאהמנכ"ל "כרמית": "החיבור למנטאליות הישראלית היה לי קשה"

נושאים הקשורים לכתבה

הראל ויזל: "אני בז למי שמעמיד פנים שתרבות מעניינת אותו"

הבעלים והמנכ"ל של פוקס: "אני לא אעמיד פנים: אני לא הולך לקונצרטים ולא למוזיאונים לאמנות - ואני לא מתבייש לומר שזה לא מעניין אותי"

18/08/2013, 14:33
ניר קיפניס

"תשמע משהו: אתמול רקדתי בפעם הראשונה בחיי" - כך פותח הראל ויזל, מבעלי רשת האופנה פוקס, את השיחה בינינו. אנחנו יושבים בקפה-מסעדה השכונתי שלו - "לחם יין" בקריית סביונים, שילוב מקסים של בית-קפה, מסעדה ובר שיכול להתקיים רק בפריפריה, אפילו אם היא מרוחקת רק 10 דקות נסיעה מתל-אביב.

מאחר שאני מקדים בכמה דקות, הצוות, ששומע עם מי באתי להיפגש, מוביל אותי אל שולחן בחוץ: זה השולחן הקבוע שלו. מיד מתבררת גם המנה הקבועה שלו: מנת ילדים של שניצל דקיק על מצע של פירה, עם מיונז פיקנטי ועם פרוסות עגבנייה מתובלות בשמן זית. לצד המנה הזאת הוא לוגם גריי-גוס עם לימונדה, משקה שמעיד על אופיו של האיש: נגיעות של קלאס מעורבות בעממיות שטבועה בו.

- עד אתמול לא רקדת אף פעם?

"אתה יכול לשאול את כל מי שמכיר אותי. יודעים שאני אף פעם לא רוקד. ראשית, אין לי חוש קצב, ושנית, לרקוד נראה כמו משהו שמצריך להיפתח, ואני לא אוהב".

- אז מה קרה אתמול?

"אתמול הייתי ב'אביגדור' בבר-מצווה לבן של השותף שלי. הם עשו הכול בסגנון יווני. שתינו קצת אוזו, ואז שמו במרכז שולחן גדול, עלו עליו והתחילו לשבור צלחות. ניסו להעלות אותי בכוח על השולחן, אבל אני סירבתי בתוקף והבהרתי שאני לא עולה, אבל אז לחש לי מישהו מבוגר באוזן: 'אני הייתי חייל של אבא שלך ב-67 בסיני. אבא שלך היה עולה על השולחן'. אז עליתי ורקדתי".

ויזל, הגם שהוא איש עסוק וטרוד, נראה כאדם שמח. אחד שיודע ליהנות ממה שבנה בשתי ידיו, אבל לא במקרה הוא בחר לפתוח את הפגישה בסיפור שמח עם נגיעה עצובה: אם יש מקום שבו הוא נושא את "מטען הכאב" הפרטי שלו, הרי זה בכל הקשור לאביו.

האב היה קצין בכיר, איש צבא קבע ומפקד בחיל התותחנים, שלאחר שחרורו חווה אכזבה עסקית (חנות למכשירי כתיבה שהחובות שצברה כילו את כספי הפנסיה שלו), נפטר במפתיע ובגיל צעיר והותיר חלל גדול בלב משפחתו. באופן די מדהים, קשור זכרו של האב גם באחת ההצלחות העסקיות הגדולות של ויזל בשנים האחרונות: קבלת זיכיון המותג אמריקן איגל.

"שמענו שאמריקן איגל רוצים להגיע לישראל", מספר ויזל. "הצלחנו להגיע אל מנהל הפעילות הבינלאומית שלהם ונפגשנו איתו, כמו שעשו גם עוד כמה גופים בישראל. אחרי חצי שנה של פרזנטציות, שבמהלכן ידענו שבודקים את כולנו, הגיעה אליי אחת העובדות שלי, שלא ידעה בכלל שאנחנו מנהלים מגעים עם החברה בארצות-הברית, ושאלה אם אמריקן איגל מעניין אותנו, כי שכן שלה ברמת-השרון הוא קרוב משפחה של בעלי החברה באמריקה".

- נו, אז בסופו של דבר הכול אישי.

"חכה, לא זה הסיפור: נפגשנו עם השכן שלה, שאמר שהוא לא יכול לפנות בשמנו לבעלים, אבל שהבעלים יהיה אורח שלו לארוחת ערב בישראל בעוד חודש, ושאם אני רוצה לפגוש אותו - אני מוזמן. בארוחת הערב סיפרתי לו איך התחלתי ועל אבי ששירת שנים רבות בקבע ונפטר.

"הוא מאוד התעניין בקטע הצבאי ושאל כל אחד היכן שירת. השבתי שאני שירתתי בגבעתי, ובעלת הבית סיפרה שהייתה חיילת בדובר צה"ל בזמן מלחמת ששת הימים, ושיש לה במרתף קופסה עם תמונות ששמרה מימי המלחמה.

"באחת התמונות, מופיע פתאום אבא שלי, כרס"ן בחיל התותחנים, מצולם עם דוד שלי. נתתי צעקה ויצאתי החוצה לעשן סיגריה ולהתקשר לדוד שלי שזכר את התמונה: הוא סיפר שהצלמים הצבאיים אהבו לצלם קרובי משפחה שנפגשו באקראי בחזית ולכן הנציחו את הרגע. אחרי שחזרתי לחדר, התנצלתי בפני האמריקני והסברתי שמאז שאבא שלי נפטר, קשה לי אפילו לראות תמונות שלו. אני לא אדם דתי, אבל היה כאן צירוף מקרים מדהים.

"בסוף אותו הערב אשתי אמרה לי שהיא בטוחה שהתמונה הזאת נתנה לנו 'פור' רציני מול כל המתחרים האחרים על הזכיינות. כנראה שהיא צדקה. היום התמונה היא שומר-מסך במחשב שלי".

אובססיה לשלמה ארצי

בניגוד לאנשי עסקים ומנכ"לים אחרים שהתארחו במדור הזה, אצל ויזל נדמה שאין הפרדה בין עבודה, פנאי ומשפחה: הוא כל הזמן עם המשפחה, הוא כל הזמן עובד, והוא משתדל לבלות תוך כדי. אולי משום כך, הדרך היחידה שלו להרגיש באמת בחופש היא רק בחיק הטבע.

ויזל: "ב-10 השנים האחרונות אני יותר מפעם בחודש בחו"ל. אני משתדל תמיד שהנסיעות יהיו קצרות ככל האפשר ואז מוסיף עוד יום-יומיים לסיור בין חנויות, לפעמים שלנו, לפעמים של המתחרים.

"לכן אם תציע לי היום טיסה בחינם לכל עיר שאבחר בעולם, אני אסרב, כי אני יודע שבתוך דקה אני אמצא את עצמי ברחוב עובר בין חנות לחנות, מסתכל ובודק. חופשה עבורי זה רק מחוץ לעיר, ורצוי גם לשכור רכב נחמד ולנהוג. אני משתדל לעשות את זה פעם-פעמיים בשנה".

- וחוץ מזה? תרבות, ספרים, קונצרטים, מוזיאונים?

"אני לא אעמיד פנים: אני לא הולך לקונצרטים ולא למוזיאונים לאמנות - ואני לא מתבייש לומר שזה לא מעניין אותי. אני מעריך שחלק ממי שמבקרים במוזיאונים מתעניינים באמנות באמת. אני מאוד מעריך אותם ואפילו מקנא בהם קצת, אבל לאחרים - ויש הרבה כאלה שמעמידים פנים שתרבות מעניינת אותם - אני בז. אני כן יכול ליהנות ממוזיאונים לטבע או למדעים וכמובן ממשחק כדורגל או כדורסל טוב".

- קונצרטים לא, אבל מוזיקה אתה אוהב?

"מאוד. קודם כל שירים ישראלים מפעם. מבחינתי אין כמו רדיו 103FM בשבתות (שידור רציף של מוזיקה ישראלית לא עכשווית. נ.ק). זה הדבר האמיתי. על האובססיה שלי לשלמה ארצי כבר כתבו, וחוץ ממנו יש לי באוטו גם דיסקים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, חווה אלברשטיין ולהקות צבאיות. אם להזכיר מוזיקה לא בעברית, אז אני אוהב מוזיקה ישנה: ביטלס, סיימון וגרפונקל - וחוץ מזה כמעט כלום".

- אתה מפרסם הרבה בטלוויזיה, יוצא לך גם לצפות בה לפעמים?

"כמעט שלא רואה".

- אז תיאטרון לא, מוזיאונים לא, קונצרטים לא ואפילו לא טלוויזיה - מה גורם לך הנאה?

"הנה משהו שגרם לי הנאה: בוקר אחד אני מגיע לכאן עוד לפני הפתיחה ורואה את הבת שלי, שעבדה כאן במלצרות, מנקה עם מטלית קטנה את הוויטרינה: עוברת עליה טוב-טוב ומבריקה אותה. היא הייתה כל-כך שקועה בעבודה, שאפילו לא ראתה אותי. עמדתי בחוץ, הסתכלתי והייתי הכי גאה בעולם".

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה