לכתבה הקודמתהכי ראש השנה: וודקה בטעם תפוח ודבש לכתבה הבאה"גוונים במחול": הנה היוצרים שמחוללים את ביכורי המחול הישראלי

נושאים הקשורים לכתבה

על חורבות הפופ: טרנט רזנור לוכד באלבום החדש שלו את רוח הזמן

טרנט רזנור, האיש שהוא ניין אינץ' ניילז כבר רבע מאה, מביא את הרוח שאיננה: את האוויר העומד והמסריח מרקב של תרבות הפופ העולמית

03/09/2013, 15:47
שרון מולדאבי

טקס חלוקת פרסי האם.טי.וי. שנערך בברוקלין בשבוע שעבר היה פשוט מבאס. החגיגיות שציינה 30 שנה לטקס הראשון, וההפקה המצוינת, לא הסתירו את מה שכבר מזמן אינו דלות החומר כי אם כלומיותו. זה היה טקס על טהרת הפופ, שלכאורה התחמש בתצוגות הלהיטים הטריים של שתיים מכוכבותיו הגדולות ביותר, ליידי גאגא וקייתי פרי. אבל נדמה שמעולם לא בלט יותר הפער בין המאמץ השיווקי לייצר "אירוע", לבין השעמום בתכנים. טיילר סוויפט, שחילקה פרסים אבל לא הופיעה, התבלטה אישיותית כענקית בין חגביות, וברונו מארס קטן-הקומה הרשים עם לחן פופ קטלני ביותר.

אבל עיקר הדיבור ברשת בזמן הטקס ולאחריו סבב את מיילי סיירוס, שעגבה על רובין ת'יק באופן ששידר שלוש עובדות:1. יש לה גוף פנטסטי. 2. היא תשתמש בו כמה שצריך על מנת למשוך תשומת לב ולסמן את מעברה מכוכבת ילדים לכוכבת למבוגרים או לפחות מתבגרים. 3 . לא היה שום דבר סקסי בחפצון העצמי הזה. הוא נשען על ריקוד ה" טוורק" וכלל חיקויים של תנועות שאמורות לשדר הבעות של משיכה, תשוקה, תאווה, חושניות, מיניות, אולי אהבה. אבל הדבר היחיד שהיה בו הוא מילוי הוראות של כוריאוגרפים, במאים, יחצנים ומנהלי במה. כן, זה היה יותר פורנו עצוב מפופ משמח, וכנראה שמצב שתי התעשיות הללו דומה: אנשים עדיין מרבים להשתמש בהן, אבל הן רק חיקוי של הדבר האמיתי או סיפוק מיידי של משאלה או צורך, ולא הדבר עצמו.

ארכיטקט עילאי של צלילים

מה שמבאס לא פחות, הוא שגם אם מרבית משתתפי הטקס ההוא היו מוחלפים באמני הרוק המובילים מסחרית, הוא עדיין היה לא פחות יבשושי ומשעמם.

כמו בפופ ובהיפ-הופ וגם באלקטרוניקה, גם מוזיקת הרוק ממוחזרת עד זרא. ועצוב להודות שאם אינכם עוקבים אחר השמות החדשים בתחום, אתם בקושי מפסידים יצירות מופת או אמנים מהמעלה הראשונה. וכל הנהי והקינה הללו מתנקזים במלואם אל המילים הראשונות שנשמעות באלבום החדש של ניין אינץ' ניילז: "אני העתק של העתק של העתק...שום דבר שאני אומר אינו חדש...אני רק צל של צל של צל...אני הד של הד של הד". כנראה שלצד השיר "לך לעזאזל בשאר" של אז'ייאן דאב פאונדיישן, "העתק של" הוא השיר החשוב של השנה. טרנט רזנור, האיש שהוא ניין אינץ' ניילז כבר רבע מאה, לכד בו את רוח הזמן, כלומר, את הרוח שאיננה: את האוויר העומד והמסריח מרקב של תרבות הפופ העולמית.

למרבה השמחה, האלבום שלו מאוד יוצא דופן מבין אלבומי הרוק, ולא נשמע כמו שאריות מדורות קודמים שחוממו להגשה כבר לפחות חמש או שש פעמים. זה אלבום שרחוק מלהיות מושלם, אבל הוא שלם שעולה על סך שיריו. ורזנור לפחות שב ומאשר את הטעם שבציפייה, בהתרגשות ובהאזנה לעבודה של אמן מתוך הידיעה שיש לו עולם שלם, עשיר, מקורי וייחודי להציע. והטעם הזה, שהופך למריר יותר ככל שתרבות הפופ מדליחה, בהחלט מתוק כאן.

רזנור, כמובן, תמיד היה כזה. אלא שהוא נותר נאמן לערכים יצירתיים של סקרנות, חיפוש, עניין והתקדמות, בעוד כל התרבות סביבו נותרה תחילה במקומה ואח"כ החלה נסוגה לאחור.

רזנור, בן ה-48, צמח לתוך הגל הגדול המשמעותי והאחרון ברוק האמריקאי, של סוף שנות ה-80 וראשית ה-90. הוא הפך את להקתו להרכב הרוק התעשייתי הכי פופולרי באמריקה, ותרגם לילדי הפרברים הלבנים ולאצטדיונים את מה שהמציאו הרכבים אירופאיים כמו איינשטורצנדה נויבאטן, ס.פ.ק., קברט וולטייר והיאנג גודז. ולמרות שכתב שירים מעולים עם השנים, רזנור נודע בעיקר כארכיטקט עילאי של צלילים.

לא פלא שבמאים כמו אוליבר סטון ב"רוצחים מלידה" ודיוויד לינץ' ב"לוסט הייוויי" לקחו אותו לעיצוב פסקוליהם, ולפני כמה שנים אף זכה באוסקר עם חברו להרכב אטיקוס רוס, על הפסקול ל"הרשת החברתית" של משתף הפעולה הוותיק שלו, דיוויד פינצ'ר. אבל, כמובן, רזנור הוא לא רק איש של סאונד. בהופעה האדירה של "נ.א.נ." בארץ, בשלהי העשור שעבר, היו רגעים ארוכים שבהם נותרתי מול הבמה עם לסת שמוטה. עד אז הערכתי יותר מאשר אהבתי אותו, אבל האינטנסיביות, המחויבות וההשקעה הנפשית שלא נפלה מזו הטכנית, העבירו אותי לחיק כת כמה מיליוני הקנאים של רזנור.

עכשיו הוא מוציא אלבום ראשון מזה חמש שנים, וראשון בתאגיד ההקלטות קולומביה אחרי שנים שבהן נלחם בתאגידים והפך לתועמלן של הפצות חומרים עצמאיות ברשת. הוא הקליט בינתיים גם בכמה פרוייקטים צדדיים, כולל הרכב עם מי שהפכה לאשתו, מאריקווין מאנדיג. "נ.א.ן" גם יצאו להופעות, אבל את האלבום יצר כשלצידו בעיקר רוס והמפיק הענק אלן מאלדר, ובין נגני האולפן גם ותיקים מאד כמו לינדזי באקינגהאם, אדריאן בלו ופינו פאלאדינו. האלבום נקרא על שם מונח מקצועי לסימנים של להב הנגרמים לפני פציעה עצמית או התאבדות, "פצעי היסוס". ולהבדיל מהמצב האובדני של התעשייה שלו, רזנור חי וחיוני כתמיד. זה אלבום שמיני של "נ.א.נ" ואחד הטובים שבהם.

בעוד רדיוהד משלבים רוק ואלקטרוניקה בניסיון לשבור מבנים ומהלכים שגורים ברוק, רזנור מתקרב לפרקים לאותם אזורים ניסיוניים, אבל אצלו, יחסית אליהם, המניפולציות הדיגיטליות הנהדרות הרבה יותר סקסיות, וכוחניות, ובעיקר גבריות. כמובן, זו גבריות ברובה מתלבטת ופצועה, אבל להבדיל מרדיוהד, רזנור שומר כאן על אתוסים רוקריים ותיקים תוך שמלבושיו החדשים מרעננים אותם ומחמיאים להם. וכמו תמיד אצלו הדמיון, העושר והמקוריות בסאונד מרהיבים ומתגמלים ביותר. חבל שלא כל הרצועות כאן שלמות וסוחפות, אבל גם כך, זה אחד מאלבומי השנה, של אחד מיוצרי הרוק האחרונים שעוד נותרה סיבה אמיתית לעקוב אחרי כל תנועה שלהם.

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה