הנקראות ביותר

"יש לי כלכלופוביה. לא יודע מה ההבדל בין דולר לשקל"

גם בגיל 64 ועם דיסק חדש, ה-18 במספר, שלמה גרוניך מלא להט ותשוקה מוזיקלית. זה רק הפתיל שהתקצר ■ ראיון עצבני

פעמיים במהלך הראיון הוצאתי את שלמה גרוניך מכיוון. לא ציפיתי לזה ממישהו שנראה הכי הרמוני וזורם, עם הלוק השאנטי של קוקו השיבה הארוך, ושתי צמות כחולות משולבות בו בצד אחד, אבל מתברר שדימוי לחוד ומציאות לחוד. לאיש יש פתיל קצר מאוד. הוא יכול להתעצבן פתאום, בלי סימנים מקדימים, ולגרום לך לאבד שיווי משקל. לזכותו ייאמר מנגד, שכמו שהוא נדלק בשנייה, הוא נכבה באותה מהירות.

בפעם השנייה הוא התפוצץ כששאלתי אותו שאלות כלכליות, אבל זה בהמשך. הפעם הראשונה, שאני מודה שהייתה קצת מלחיצה, התרחשה עשר דקות מתחילת הראיון, רגע אחרי שהחלפנו מקום בתוך בית הקפה, כי לא היה מקום בחוץ והוא רצה לעשן, עד שבסופו של דבר יצאנו החוצה, ואחרי שהוא כמעט מעך את המלצר בגלל טבעות הבצל ליד הסנדוויץ', שהתעקש להזמין במיוחד מהמטבח, כי ככה הוא חייב לאכול אותו.

זה התחיל רגוע לגמרי. גרוניך היה מקסים ואינטליגנטי. שאלתי אותו, אגב האיחוד המוצלח של כוורת בקיץ האחרון, למה דחה בזמנו את ההצעה של דני סנדרסון להצטרף ללהקה במשבצת של יוני רכטר, והוא אמר, "אני לא זוכר אם זה היה דני שפנה אליי. יכול להיות. אמרו שמקימים הרכב עם גידי ודני. אמרתי, כולם מגניבים, אבל אני ממש במסלול שלי ואני לא רואה איך אני נכנס לעבודה של ביצועיסט, כי אני יוצר. לא חשבתי על זה יותר מדי. אני לא איש חושב, אלא מרגיש. מדי פעם אומרים, איך פספסת. אני מרגיש שאני גאה בהצלחתי וגאה בקהל הישראלי, שמגדל את ילדיו על המוזיקה הזו, במקום מוזיקות רדודות, שאינן מוזיקה אלא פתקי רייטינג כאלה. אני לא מצטער לרגע", וכאן החלה השיחה להידרדר אט-אט אל מחוזות הכעס.

- היית מתחבר לחומרים של כוורת?

"זו מוזיקה הומוריסטית שיש בה תוכן ועומק מוזיקלי, אפילו שהיא רדודה בכאילו, היא עשויה בטוב טעם. אני אוהב את דני סנדרסון. אולי זה נבע מאגואיזם, שהיה אז שליט בתוכי, של 'אני לבד'. ואני חוזר ואומר שאני שמח לראות את הצלחתם הגדולה".

- היו תקופות שקינאת בהם?

"ממש לא. לא חשבתי על זה".

- גם בפן הכלכלי?

"לא מקנא".

- מוזיקה של "פתקי רייטינג" היא לא לגיטימית?

"מה זה לא לגיטימית? זה שאנחנו חיים בביצה טובענית כבר כמה שנים רעות? אם אתה לא מספר שאתה הומו, יצאנית ולא גבר, אין לך סיכוי להגיע לכתבות מסוימות בעיתונים מסוימים. אין במה לאמנים, הכול מעכשיו לעכשיו. את מי שממליכים עכשיו נדיח עוד רגע. זה הולך לכלום. מערבולת של צורך להיות מפורסם ולא משהו משמעותי.

"במדינה שבה הכול קיצוני, כמעט שלא נותר מקום למשהו בעל ערך. כשמשהו הופך לאופנה, כל העדר הולך אחריו. בטלוויזיה אתה פותח ורואה רק ריאליטי. בארצות הברית, שהיא הרבה יותר גדולה, כל אחד יכול למצוא את הנישה שלו".

- הפתרון לריאליטי הוא רגולציה חזקה יותר?

"לא יודע מה הפתרון. אני עושה את שלי, וכשאני עושה את זה, אני מחנך דורות של צעירים שמחפשים משהו אחר, עם מסורות מוזיקליות; דור הולך ופוחת, אבל אני פוגש אותם. יש כאלה ששותים בצמא את החומרים האלה ומבואסים ממה שיש. אם יש פתרון - הוא בחינוך. להחליף את העם אי-אפשר. צריך שהצעירים עם המשקל הסגולי, העומק והנחישות, יגיעו לעמדות מפתח וישפיעו משם".

- ישנם כוחות השוק. אייל גולן מצליח.

"מה זה משנה אייל גולן?".

הפנים של גרוניך קפאו תוך כדי משפט והמבט שתקע בי הצמיד אותי לכיסא. השבתי שהוא זה שבחר לא להיות במיינסטרים, כי הרי יכול היה בקלות להפוך לחביב העם עם כוורת, ושאייל גולן, הוא, מה לעשות, חביב העם, גם אם לא כולם אוהבים את המוזיקה שלו. זה לא עזר להוריד את מפלס הכעס שלו. להפך.

"עצם השאלות שלך מעידות על זה שאת מתייחסת אליי כמוצר שיגביר את הרייטינג של הכתבה שלך בעיתון", ירה. "את לא נותנת לי כבוד".

- סליחה?

"את שואלת שאלות לא מכבדות, לא בשביל זה באתי להתראיין. לא בשביל לדבר על אייל גולן".

- אתה זה שמתחת ביקורת על מוזיקת "פתקי הרייטינג". הנחתי שהתכוונת למוזיקה מזרחית ושאלתי עליה.

"את לא מדברת על המוזיקה שלי. בשביל זה באתי לכאן".

- בדיוק על זה אני שואלת.

"אני לא יכול לעשות אחרת ממה שאני יכול לעשות. כשאני מנסה לעשות משהו שימצא חן בעיני הקהל, זה לא יוצא טוב. כשלא השמיעו אותי וכעסתי, כתבתי את 'שירים פשוטים', ופתאום השמיעו אותי כל הזמן. מרוב הסקרנות שלי והרצון לעסוק בכל-כך הרבה סוגים של מוזיקה, גרמתי לבלבול רב; רק בשנים האחרונות אני מתכוונן".

מוזיקאי מגיל שש

גרוניך סוחב רזומה של יותר מ-40 שנות קריירה, שבהן התנסה פחות או יותר בכל מה שיש לתחום להציע - ממוזיקה קלאסית, דרך פופ, ג'ז, נונסנס, ועד לאוריינטלי לגווניו. הכול מהכול. הוא נולד בחדרה, לאוטו גרוניך, מורה קשוח למוזיקה, שלימד בין היתר את אהוד מנור ז"ל, שניגן על מגוון של כלים, ושהיה המנצח הראשון של תזמורת צה"ל ומי שהקים את תזמורת מכבי האש בעיר. האב שלח את שלושת בניו ללמוד מוזיקה ודרש מהם לעמוד בסטנדרטים מוזיקליים גבוהים.

שמו של אלבומו החדש, "אחרי הכול", מקבל משמעות עמוקה על רקע הקריירה העמוסה, אולי עמוסה מדי, שעבר. האלבום הזה מביא גרוניך אחר - מוקפד יותר, ממוקד, אסוף, כאילו מישהו שם רסן על ההשתוללות חסרת המעצורים שאפיינה אותו והתחיל להוליך אותו בדרך ראשית, בלי להתפתות לדהור בדרכי עפר שמובילות לשום מקום.

- למה זה לקח כל-כך הרבה שנים?

"אני לא מתוחכם מבחינה חומרית - כלכלית ויחסי ציבור; אני לא בחרתי בזה, פשוט לא יכולתי לזייף את עצמי. אני חייב לעשות את מה שבוער בי, וזה היה מאז ומתמיד מוזיקה עמוקה, מסובכת, שלא הייתה ולא תהיה מיינסטרים. אפילו שלפעמים אני מתעצבן שאין יותר קהל לדברים האלה".

- אז מה גרם לך להתמקד פתאום?

"אחרי כל-כך הרבה שנים של עיסוקים מכל מיני סוגים, מצאתי את עצמי מנגן עם חבורת צעירים, מה שנתן לי 'בוסט' למרכז העצבים ומיקד אותי בחזרה במוזיקה האישית, הקצבית, התוססת, שנותנת אגרוף ויודעת ללטף. בעזרת המוזיקאים המדהימים האלה קיבלתי כיוון מסוים. בפעם הראשונה הלכתי לאלבום שיהיה מוקפד ומחושב, שיהיו לו פנים מזוהות, סגנון ברור, שלא יהיה מסך עשן שמאחוריו מסתתרים רעיונות נפלאים. יותר ברור".

- קוראים לזה מיתוג מחדש.

"זה לא שאני עסוק בזה. המנהל האישי שלי, דוד אפשטיין, הולך איתי לדרך הזו. מתוך 50 שירים נבחרו 12 לאלבום. מכיוון שאני לא טוב במיתוג, הפקדתי את ההפקה ואת העיבודים בידיו של איל מזיג, נגן הבס, מוזיקאי מוכשר מאוד שחונך על ברכי המוזיקה הקלאסית. זה היה צעד נבון. האגו שלי פחת מאוד. אני משתף פעולה, מקשיב, רוצה שייתנו אינטרפרטציה למוזיקה שלי".

- לא הרשית שיעשו את זה קודם בגלל התנשאות מסוימת?

"היו כאלה שאמרו שאני מתנשא. יכול להיות שזה אחד הפירושים הפסיכולוגיים לזה. שלא ינגנו משהו אחר חוץ ממה שיש בראש שלי. זה להט של צעיר".

- הגרעין של האמנות הוא הטוטאליות הזו.

"במשך השנים גיליתי ששיתוף הפעולה ויציקת התכנים של האנשים שלצדי לתוך מה שאני עושה, הם השמחה האמיתית. שמחת החיבור".

"יש לי כלכלופוביה"

למרות גילו, 64, הצליח גרוניך לשמר ילדותיות בועטת. מצד אחד, יש בזה חן לפגוש אדם שמרשה לעצמו להשתעשע בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ומהצד השני, הילדותיות הזו, שמרוכזת בעצמה, גורמת לו להגיב אימפולסיבית כשלא בא לו לדבר על משהו. כלכלה, למשל. שאלתי למה הוא עובד כל-כך קשה והוא הזדעף פתאום, כמו ילד שמקבל מצב רוח בלי סיבה נראית לעין, "אני לא עובד קשה".

- אתה מופיע הרבה מאוד.

"אני מצליח לעשות מה שאני רוצה ולא לעשות את מה שאני לא רוצה".

- מי יוזם את המופעים?

"גם אני וזה גם בא מבחוץ. יודעים שאני הרפתקן, רב פנים, עם תעוזה. אני עולה, למשל, על הבמה עם גיל שוחט ועושה דברים קלאסיים יותר; עולה לבד על הבמה עם מוזיקה יהודית; היה לי הרכב יהודי-ערבי, מקהלת שבא. כמו ילד שיש לו הרבה צעצועים. זה כנראה נתן לך את התחושה שאני עובד הרבה".

- יש לרעב הזה להופיע גם מוטיבציה כלכלית?

"הסיבה העיקרית היא לא כלכלית. אני אמן ואני רוצה לצאת החוצה עם מה שאני עושה, אבל בכל זאת אני צריך לפרנס משפחה".

- הצלחת להתפרנס טוב במהלך השנים?

"למה אנחנו מדברים על כלכלה, כי אנחנו בגלובס?".

- בהחלט.

"זה לא מגרה אותי, זה מדכא אותי. למה את שואלת אותי את השאלות האלה?".

- כלכלה היא חלק מהחיים ומהאמנות - היום ובכלל. תסלח לי, אבל זה קצת אינפנטילי לעצום עיניים ולהגיד, עזבו אותי מהדיבורים האלה.

"יש לי כלכלופוביה. לא יודע מה ההבדל בין דולר לשקל, אני אהבל בדברים האלה. כשצריך, אני נעזר במיכל אשתי וברואה חשבון. אנחנו חיים טוב. נוסעים לחו"ל, הולכים למסעדות, קונים לילדים, אין לי תלונות".

- יש לך חומרים מעולים לילדים, למה אתה לא עושה איתם משהו? זה שוק יציב שמגלגל הרבה כסף.

"אני מסתדר עם ילדים נורא טוב. לפעמים כשאני מסתכל עליהם מהצד, ההורים עלולים לחשוב שאני סוטה. ילד או ילדה קטנה ששקועים בעולם שלהם גורמים לי לשמחה והתפעלות. לאחרונה יצאנו עם מופע לילדים בשם 'שלמה גרוניך והנגנים לילדים', שכבר רץ שלוש פעמים והתגובות מצוינות. לא לקחתי סיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן והפכתי אותו להצגה, אלה השירים שלי, עם נגנים שלי, בעזרת קטעי הקישור שכתב דוד אפשטיין. אני מקווה שזה יתפתח ויגדל. חוץ מזה, אני מתחיל לכתוב מוזיקה למחזמר 'בגדי המלך החדשים'".

- הבת שלך התחילה להופיע. אתה דוחף אותה כמו שאביך דחף אותך ואת שני האחים שלך בזמנו?

"יש לי תאומות, שחר וים, שתיהן מוזיקליות. הן קיבלו את הגנים של זוג הורים מוזיקליים. ים לקחה את הבמה מאז שהייתה תינוקת והיא זמרת בקנה מידה עולמי. כשהייתה בת שנתיים, היא הייתה בונה במה ועולה להופיע עליה.

"אבא הפעיל משטר ספרטני והייתי צריך לעמוד במכסת שעות אימון, והייתי חוטף אם לא. אני לא גידלתי את הבנות שלי ככה. כשהן לא רוצות ללכת לפסנתר, אני יכול להציע, תיגשי לפסנתר, את צריכה להתאמן. אני לא יכול להיות טרוריסט ואני לפעמים מצטער שאני לא מצליח למצוא את הדרך לגרום להן להשקיע יותר".

- בדיעבד, אולי השיטה הקשה של אבא הצליחה. הפכת למוזיקאי וליוצר פורה מאוד.

"אין לי תשובה חד משמעית אם אבא צדק או לא, אבל העובדה היא שבעזרת הדחיפה המסיבית שלו הגעתי ליכולת שאולי לא הייתי מגיע אליה בלעדיה, למרות שעד היום אני לא אחד שאוהב להתאמן שעות על הפסנתר. יכול להיות שאני לא מספיק משקיע בכישרון המדהים של ים ואני מקווה שכשתתבגר היא תמצא את הדרך שלה".

הכתבה המלאה - במגזין G

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות