טעימה מהפרובאנס: מסע בין 4 ערים מדהימות בדרום צרפת

מסע בין ארבע ערים בדרום צרפת - ארל, אביניון, אקס אן-פרובנס ומרסי - הוא כמו מסע בזמן, מהתקופה הרומית דרך ימי הביניים ועד לעידן המודרני

מאז שהתחילו הטיסות הישירות בין ישראל למרסי ולניס, הפכה פרובנס קרובה מתמיד, ובשל התחרות הבריאה בין אל על לאיר פרנס, גם זולה מתמיד. זה מאפשר להעמיק את הקשר עם החבל היפה הזה של צרפת. מסע פרובנסלי בין ארבע ערים - ארל, אביניון, אקס אן-פרובנס ומרסי - הוא כמו מסע בזמן, שחושף את התהפוכות שעברו על האזור, מהתקופה הרומית דרך ימי הביניים ועד לעידן המודרני.

ארל: ואן גוך בזירת השוורים

הרושם הכי חזק בארל הוא הצבע. ירוק, אדום, כחול, צהוב - כל הצבעים האלה מכים בעוצמה בחלונות המוארכים, בדלתות המעוטרות, בחלונות הראווה של החנויות. העיר הרומנטית למראה, שרק הקבצנים המעטרים את סמטאותיה הצרות מזכירים שעדיין לא הגענו לגן עדן, מאכלסת 4,500 איש וניזונה בעיקר מתיירות. היא נבנתה כיישוב רומי וחותמת האימפריה הרומית ניכרת באתריה המרכזיים, אך יש בה גם שכונה שנבנתה בימי הביניים, שהפכה בשנות ה-70 של המאה ה-20 למקום אופנתי.

אנשים בעלי אמצעים החלו להגיע ולהשקיע כסף, ומשכונה מוכת עוני, שתושביה היו בעיקר מהגרים, הפכה לאזור שכיום המקומיים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות בו בית. כמו שכונות מסוימות בדרום תל אביב, רק בדרום צרפת.

אבל בואו נחזור לאימפריה הרומית. השריד המרשים ביותר ממנה בארל הוא האמפיתיאטרון. זה היה המבנה הרומי הגדול ביותר בצרפת, והוא נבנה כך שיוכל להכיל עשרים אלף צופים. זירת השוורים הזאת היא לב העיר. פעמיים בשנה, בפסחא ובספטמבר, האמפיתיאטרון מקיים פסטיבל לוחמת שוורים. בשונה מספרד, שבה הגלדיאטור עומד במרכז המופע והקהל מריע לו כשהוא הורג לבסוף את הפר, כאן השור הוא זה שזוכה לתשואות, ולא הורגים אותו בזירה. הפסטיבל המסורתי הזה, שמדגיש את חשיבות השור בתרבות של ארל, גם עוזר לעיר, הענייה מאביניון ומאקס אן-פרובנס, להתקיים מבחינה כלכלית.

מחוץ לזירה, על עמוד קטן, מוצג ציור של ואן גוך המתעד את המתרחש בזירה. אני מתעכבת עליו כי הוא מבטא את האבסורד הגדול של העיר: הצייר ההולנדי שהה בארל 15 חודשים וצייר בה יותר מ-300 ציורים, אך אף לא אחד מהם נשמר בה. ובכל זאת, רוחו שורה על המקום בזכות מחוות מאוחרות: שמו נזכר בכמה מאתרי העיר, באספאס ואן גוך יש ספרייה וחלל תצוגות, ובכיכר הפורום החמודה שיפצו את קפה ואן גוך, כך שייראה כפי שהיה בתקופת שהייתו שם (אז הוא נודע כקפה דו סואר).

כיום העיר הזאת היא בכלל מוקד לצלמים, ולא לציירים. יש בה שני בתי ספר נחשבים לצילום, שהפכו אותה לאטרקטיבית לצעירים, ופעם בשנה יש בה פסטיבל צילום. וזו חלוקת העבודה בין ערי פרובנס: לאביניון יש פסטיבל תיאטרון, לאקס אן-פרובנס פסטיבל מוזיקה, ולארל - צילום.

אביניון: דיאלוג בין עבר להווה

במשך שנים הייתי בטוחה שהציור "העלמות מאביניון" של פיקאסו קשור בעיר הזאת, ואפילו קצת שמחתי ללכת בעקבותיהן, אבל אז התברר שהעלמות הן בכלל מספרד, מרחוב אביניון שבברצלונה, שנודע כרובע החלונות האדומים. אמנם לא היו עלמות באביניון הפרובנסלית, אבל היו בה אפיפיורים. והרבה אוכל טוב.

העיר העתיקה, הגובלת בנהר רון מצפון וממערב, נחשבת לשער לפרובנס ומגדרות אותה חומות הנמתחות לאורך של כמעט 4.5 קילומטרים. גולת הכותרת של המקום היא ארמון האפיפיורים שנבנה בימי הביניים, ונחשב לארמון הגותי הגדול בעולם. 17 שנה נדרשו להשלמת המבנה, אחיו הקטן של הוותיקן, ולבסוף התגוררו בו תשעה אפיפיורים במשך כשבעים שנים בסך-הכול (1309-1377).

ההחלטה להקים את הארמון בצרפת נבעה מרצונם של האפיפיורים לצאת מאיטליה המפולגת והמסוכסכת. הייתה זו אישה, קתרינה מסיינה, שניסתה להשכין שלום בין ערי המדינה של איטליה לבין האפיפיור הצרפתי, והשפיעה לבסוף על ההחלטה לחזור לאיטליה. מאז כף רגלו של אפיפיור לא דרכה שם. הצרפתים עדיין מחכים לביקור, ובינתיים משקיעים כסף רב בתחזוק האתר. האתר הפך למסחטת כספים, ולכן יש צרפתים המכנים אותו "המתנה הרעילה של צרפת".

מתנה רעילה ויפהפייה, יש לומר. בארמון הראוותני (גם אם ליד הוותיקן הוא נראה שיא הצניעות) יש מטבח ענק שניתן היה לשחוט בו כמה פרות במקביל. למעודנים יותר נועד חדר המגורים, שרוצף אריחים מיוחדים בעבודות יד עם דוגמאות של חיות וצמחים, שהובאו ממרוקו. חלק מהקירות מקושטים בציורי קיר יפהפיים שצוירו במאה ה-14.

ארמון האפיפיורים הוא לא רק מונומנט עבר, יש לו היום חלק פעיל בחיי העיר. בחצר שלו, מדי יולי, מתקיים פסטיבל התיאטרון הבינלאומי המהולל מאוד. אלפי להקות תיאטרון מגיעות לעיר כדי להציג מהרפרטואר שלהן, וקיר הארמון משמש להן תפאורה.

ערוץ אחר לדיאלוג בין ההווה לעבר הוא אחד מאגפי הארמון, המציג תערוכות מתחלפות. דמיינו את עצמכם הולכים, מתפעלים מציורי קיר עתיקים, מארכיטקטורה גותית מלאת הוד, ואז נתקלים בפסל מתכת ענק של עכביש. או פסל אישה עירומה על עמוד גבוה. הלב קפץ משמחה ומהפתעה.

ביציאה מהארמון עומד מלון בוטיק של חמישה כוכבים, לה מירנדה, והוא מציע להמשיך את חוויית ימי הביניים באמצעים אחרים - קולינריים. מדי שלישי ורביעי בערב, במרתף המלון, מוזמנים אורחים לשולחן השף, לארוחה מודרנית במטבח ימיביניימי. האורחים מסיבים לשולחן עץ גדול וצופים בשפית ז'אן-קלוד אלטמייר מבשלת את ארוחתם בתנור עץ ובסירי נחושת (התענוג עולה 86 אירו לאדם, וסביב השולחן יכולים לשבת עד 14 איש). לצמחונים ולשונאי הדגה צפויה בעיה, ואזהרת המסע הזאת נכונה לגבי המטבח הפרובנסלי בכלל, אבל תמיד אפשר להתנחם ביין.

אקס אן-פרובנס: עיר צעירים

לאקס אן-פרובנס, המכונה בקיצור אקס, יש בעיית אגו קלה: במשך שנים היא הייתה בירתה ההיסטורית של פרובנס, ואז באה מרסי וגנבה לה את הבכורה. אבל במובנים רבים יש לעיר הקטנה, הנמצאת על פרשת דרכים מרכזית, בכל זאת יתרון על עיר הנמל, ושתיהן חולקות את הקמפוסים של האוניברסיטה הגדולה בצרפת (אוניברסיטת אקס-מרסי) - אקס אן פרובנס נחשבת לעיר צעירה ותוססת, עיר סטודנטים בינלאומית שרחובותיה שוקקים מסעדות וברים. מדי שנה בחודשי הקיץ מתקיים בה פסטיבל מוזיקה ומחול המושך אליו עשרות אלפי תיירים.

אקס היא עיר שחיה את ההווה, אבל מציעה לתייריה לפלרטט עם העבר, למשל במעין משחק סימני דרך בעקבות פול סזאן, הצייר המודרניסט שנולד, חי ויצר באקס ועליו גאוותה. חמישה מסלולים יובילו אתכם לבית הספר שבו למד עם חברו אמיל זולא, לאטליה שבו עבד ונשמר בדיוק כפי שהיה ב-1906, שנת מותו, לנכסים של אביו ולתצפית על מושא הציור החביב עליו, הר סן ויקטואר.

כדי לספוג את ההיסטוריה העשירה של אקס מומלץ פשוט לשוטט ברחובות, על בנייניהם היפים מתקופת הברוק והרוקוקו ו-17 המזרקות הפזורות בהם. מרשימה במיוחד שדרת מיראבו (Cours Mirabeau).

בימי שלישי, חמישי ושבת העיר לובשת שוק. שוקי אוכל וחפצי אמנות בעבודת יד מוסיפים לאקס נופך כפרי ומספקים הזדמנות לרכוש מזכרות, תבלינים, נקניקים, גבינות, וכמובן קוליסונים - ממתק הדגל של העיר, שעשוי משקדים.

מרסי: לשנות את התדמית

אילו פקקים היו בדרך למרסי. מי שגרם לכל הבלגן הזה היה נשיא צרפת פרנסואה הולנד, שבאותו יום הגיע עם כל פמלייתו כדי לחנוך את המוזיאון הלאומי הראשון שמוקם בבירת מחוז גדולה, מחוץ לפריז: המוזיאון לתרבויות אירופה והים התיכון, ובקיצור - MuCEM. פרויקט שאפתני בהשקעה אדירה של יותר מ-190 מיליון אירו. למה מרסי הייתה צריכה את זה? כבר תבינו.

אם ארל, אקס ואביניון הן הבחורות האלה שמצביעים עליהן מיד ואומרים "איזה יפות", מרסי היא זו שאומרים עליה "יש לה יופי מיוחד". יש בה רומנטיקה, אבל רומנטיקה קשוחה. זו עיר של צווארון כחול, מרובת מהגרים, שמנסה להתגבר על מתחים חברתיים וסובלת משיעורי פשיעה גבוהים יחסית. למעשה, רוב תושביה כיום הם צאצאי מהגרים. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר היא של האיטלקים (37%), ויש בה קהילות גדולות של ערבים מצפון אפריקה (25%) וארמנים (12%). בליל השפות והמראות הזה שניכר ברחובות הוא גם חלק מהקסם של עיר רב תרבותית השוכנת לחוף ים.

כעת מרסי מנסה למנף את הרב תרבותיות הזאת לטובתה. לאחר שנבחרה לבירת התרבות של אירופה לשנת 2013 היא השקיעה בכמה פרויקטים גרנדיוזיים באזור הנמל הישן, שאמורים לעזור לה לשנות את תדמיתה, למצב אותה כמובילה של שיתוף פעולה בין תרבויות הים התיכון ולמשוך אליה עוד תיירים. מרסי רוצה להיות הפנים של העתיד.

MuCEM אמור להיות ספינת הדגל של השינוי הזה. מבחוץ, המבנה שתכנן האדריכל רודי ריצ'וטי (Ricciotti) מרשים מאוד. הוא עטף את המוזיאון במעין תחרת בטון שחורה, שלדבריו מייצגת את קרקעית האוקיינוס. משחקי האור וההשתקפויות של התחרה הזאת יוצרים איזו דרמה תמידית במקום.

במוזיאון, המתפרס על-פני שלושה אתרים, יש שתי תערוכות קבע, המציגות את תרבויות הים התיכון, וישראל בתוכן, באמצעות סרטים תיעודיים, עבודות אמנות, צילומים ועוד. העומס הוא רב, ונדמה שנעשתה שם עבודת "פוליטיקלי קורקט" רבה. מרוב שרוצים לתת מקום לכולם, הדברים הופכים למיש-מש לא ברור.

בכל זאת, תערוכה אחת משכה את תשומת הלב: "נשים וגברים בים התיכון", המאגדת עבודות אמנות שעוסקות במיניות. השילוב של תערוכה כזאת במוזיאון הוא הצהרת כוונות: אנחנו לא רק רב-תרבותיים, אנחנו רב-תחומיים. מסקרן מה יקרה שם בהמשך.

פרויקט נוסף ששווה ביקור הוא Villa Mediterranian, הצמוד ממש ל-MuCEM ומכריז גם הוא על היותו מרכז של שיתוף פעולה בין תושבי הים התיכון. מבחינה אדריכלית, המבנה הזה מאתגר מאוד: אחד מאגפיו נבנה מעל המים ללא יסודות תומכים, והוא ממש צף לו באוויר. בפנים, חריצים ברצפה מאפשרים לראות את המים שלמטה. "המטרה העיקרית הייתה להכניס את הים לתוך הבניין", אומר סטפנו בוארי, האדריכל שזכה ב-2004 בתחרות לתכנון הפרויקט.

האם תצליח מרסי להפוך את שני המונומנטים החדשים שלה לאייקוניים? האם תצליח באמת לשנות את תדמיתה כעיר שתיירים צריכים להיזהר בה? הזמן יגיד אם הייתה זו תמימות בלבד.

צרו איתנו קשר *5988