הנקראות ביותר

"תרבות לא מונחלת לילדים; הם גדלים בתעשייה של ריאליטי"

נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, מדבר בראיון ל"גלובס" על עולם התיאטרון ומספר איך ניתן להביא תיאטרון שמעלה כ-2,000 הצגות בשנה, להישאר מאוזן ואפילו להרוויח, בזמן שהקולגות בקושי עומדים על הרגליים

תיאטרון הוא עולם של דימויים, ורגע לפני שאנחנו נפרדים, נעם סמל שולף אנלוגיה מתבקשת להצגת הכיבוש החדש שלו: אולם הקאמרי 5. "רון חולדאי קורא לי נפוליאון, כי אני כל הזמן רוצה עוד אולם ועוד אולם. אני אומר לו שאם אני נפוליאון אז הוא אלכסנדר מוקדון", הוא צוחק, ולא שוכח לפרגן לראש העיר, שהוא גם בעל הבית שלו, על התפקיד ששיחק בנעילת הטיל על המטרה, משל היו השניים שותפים לקרב אוויר-אוויר. "הייתה ארוחת ערב של ידידי הקאמרי בספריית הקונגרס בוושינגטון", הוא מספר. "אחד האורחים הראשונים שהגיעו רואה את חוברת ההתרמה שעשינו לאולם החדש, מסתכל על הבניין ושואל אותי, 'כמה יעלה לי לשים את השם שלי פה?' אני אומר לו 'One Million Dollar' והוא עונה - 'You've got it'. הייתי בשוק.

אבל אני אומר לעצמי, 'רגע, אולי היהודי הזה יתחרט, אני הרי לא יכול להחתים אותו כאן'. אז מה עשיתי? הלכתי לדן אלמגור, שהיה המנחה של האירוע, ואמרתי לו, 'אתה רואה את ההוא שם, קוראים לו ד"ר סיירוס קאצן, אני לא יודע איך ומה, אבל אתה עושה הכרזה על התרומה, מרים את כל הקהל על הרגליים ואנחנו מתעדים את זה בווידיאו'. כולם עמדו, סנאטורים מחאו לו כפיים, חולדאי בא ללחוץ לו את היד, ו זהו, קרקעתי אותו. תוך 36 שעות הכסף עבר".

אנחנו נכנסים לאולם של קאצן כדי להתרשם. בכל זאת, מיליון דולר. פה יהיה הלובי, כאן תמונה של התורם - "זה בחוזה". בפנים מתקיימת אחת החזרות המסכמות ל"סיראנו דה ברז'ראק", שעולה בימים אלה, וסמל מצביע בגאווה אל עבר בן הטיפוחים המקופל על ספסל, ולוחש "הנה איתי טיראן".

זו השנה ה-21 של סמל כמנכ"ל הקאמרי, עשירית מאז עבר התיאטרון למשכנו המפואר במימון הפיס (30 מיליון דולר), והאמת שקשה לאבחן דעיכה ברמת ההתלהבות או בקצב הדיבור של מי שמגדיר מחדש את גבולות הגזרה שנדרשים ממנהל תיאטרון - איפשהו בין "שנורר" ו"מתאבד שיעי" כהגדרתו, לחיה פוליטית שמקושרת לכל העולם וכיסו. כמו בגרסה הפרטית שלו ל"מיליון דולר בייבי", כמעט לכל שאלה יש לסמל סיפור מסחרר בשליפה. לרוב כזה שחוצה יבשות ומנוקד בניים-דרופינג, שגורם גם לאלגוריתם החיפוש של גוגל להזיע. מילת המפתח היא "בקיצור". ברגע שזו מגיעה דבר אחד ברור, קצר זה לא יהיה.

אני מתשאל אותו בנוגע לסוד ההצלחה של הקאמרי. קזבלן זה עתה סגר 250 הצגות בפחות משנה, מקבת, הריצ'רדים ופסטיבל חנוך לוין הביאו את ההערכה המקצועית, טיראן דאג גם לפרסים. איך זה שהוא מצליח לנהל תיאטרון שמעלה כ-2,000 הצגות בשנה, מחזיק להקה בת כמאה שחקנים, מגלגל מחזור של יותר ממאה מיליון שקל, להישאר מאוזן ואפילו להרוויח (את 2012 סיים הקאמרי ברווח נקי של 78 אלף שקל), בזמן שהקולגות בקושי עומדים על הרגליים.

"אחת הסיבות היא מזל", הוא מודה. "כל הזמן אומרים - 'מתי פשנל איבד את הטאץ'? מתי גודיק איבד את הטאץ'?'. הפחד הזה מלווה אותך כל הזמן. אבל זה כמובן לא רק מזל. כמו שאומרים בקזבלן, 'בשביל כבוד צריך לעבוד', ותיאטרון זו עבודה של יום ולילה. אנחנו עושים המון פעילויות ומגייסים כספים וכוחות תומכים ממקומות שהמתחרים שלנו לא חולמים עליהם אפילו".

- מה אתם עושים שאחרים לא?

"אני אתן לך עוד סיפור. בדרך-כלל, כשאנחנו יוצאים לגייס תרומות בחו"ל, נוסעת איתנו משלחת של 40-50 תורמים מאגודת הידידים הבינלאומית. אנחנו כמו קומנדו - הקאמרי נוסע ליפן, למוסקבה, לוושינגטון - הם נוסעים איתנו. הם עושים טיול מאורגן, מוזיאונים והכול, רואים כמובן את הצגת הבכורה ויש קבלת פנים חגיגית. אנחנו מטפלים להם בכול, ואנחנו מקבלים מכל אחד 5,000-7,000 דולר מעבר לעלות המסע. תכפיל את זה ב-40 איש, יוצא לך משהו כמו 200 אלף דולר. האופרה עושה את זה וגם הפילהרמונית, אבל בתיאטרון אנחנו היחידים".

"כאן המתים חיים"

סמל, 67, מקפיד לדבר במונחים של צוות, ודאי כשהוא מתייחס אל החצי השני שלו, המנהל האמנותי עמרי ניצן. ככה זה, להצלחה אבות רבים, זה רק הכישלון שיתום. ועדיין, אין כמעט ערב שבו סמל לא נמצא בתיאטרון, ואם כבר יש, אז יש גם בעיות, כפי שהוא עצמו מספר. "היה לי איזה אירוע משפחתי במוצאי שבת ובאתי ב-19:00 ולא ב-17:00. היה 'שיגעון באופרה' באולם 1 ובאולם 2 היה 'ריצ'רד'. אני נכנס ללובי וכבר רואה שהכיסאות לא מסודרים. אני עובר להסתובב מאחורי הקלעים של 'שיגעון באופרה' אחרי שהתחילה הצגה, אין כתוביות תרגום, ואני שומע רעש. מה זה רעש, כמו מנוע, וזה מפוצץ אותי. אני מתחיל להטריף את כולם שם. מנהל התאורה לא יודע לכבות את זה. מי יודע? רק ההוא מלמטה שמפעיל את ריצ'רד".

- הבנתי, אז אם אתה לא פה, המקום מתמוטט.

"לא לא. חס וחלילה. הקאמרי חוגג עכשיו 70, הוא יהיה עוד 70 ועוד 70. בוא אני אספר לך סיפור על הודו".

- חכה רגע, בוא נישאר בארץ. זה לא טירוף שאתה צריך להיות פה כל ערב?

"אני מנהל מוסד אמנותי של בני אדם, ויש משהו בזה שהעובדים שלנו יודעים שאני או עמרי מסתובבים פה כל הזמן. הם יודעים שהאח הגדול בשטח אז אסור לפשל. הלוואי שהעסק היה דופק, אבל זה לא קולנוע, שאתה צריך מקרן שיהיה מכוון, סדרן וזהו. פה זה עסק חי, והרבה דרמות קורות מסביב. גם דרמות אישיות.

"איבדנו השנה גם את ענת גוב, גם את זהרירה (חריפאי) וגם את רוזינה (קמבוס). זה לא פשוט, אלה שלוש נשים חזקות מאוד. בדרך-כלל, בהרמת כוסית לראש השנה אני אומר 'שנה טובה' לכולם והביתה. הפעם התחלתי עם דימוי של ניסים אלוני שאמר שרק אצלנו, בתיאטרון, המתים קמים לתחייה. מוציאים את החרבות, מנקים את הדם. יש לנו יתרון על אלוהים. כאן המתים חיים".

- עד שהם מתים.

"היא מאוד חסרה לי ענת", סמל לוקח אוויר ומקריא לי בהתרגשות את תכתובת האס-אם-אסים האחרונה ביניהם בנוגע להעלאה המחודשת של "חברות הכי טובות" בשיתוף בית ליסין. "היא חסרה לי מאוד וגם חנוך לוין. נכון שהיצירות קיימות אבל אלה אבידות אדירות. ב-13 בדצמבר יהיה פה אירוע לזכרה, אני קורא לזה סוף טוב עם ענת גוב, שנה ללכתה, ועכשיו אנחנו בדרך להקים קרן על שמה, שתיתן מלגות ליוצרים צעירים".

- אתה רואה דור חדש שנכנס לנעליים האלה?

"בטח, אני יכול להגיד לך מי המנהיגים הבאים של התיאטרון בארץ ב-20 השנים הבאות. קודם כל בני ה-40 וה-50 הפסידו, הם לא המנהיגים. דילגו על שני דורות. הדור שלנו האפיל עליהם, בני ה-70-60, שאני כולל בו אותי ואת עמרי, את אילן רונן וחנן שניר, את מיקי גורביץ' וציפי פינס. הבאים בתור הם בני ה-30 - איתי טיראן, גלעד קמחי, יעל רונן, שיר גולדברג ושחר פנקס, מאור זגורי, ומשה קפטן ומשה נאור שהם בני 40 וקצת - זו חבורה שתהיה בצמתים המשמעותיים בשנים הבאות".

"זה לא כלל ביטוח"

במהלך הראיון, לשכתו של סמל שרויה בהתרחשות מתמדת, יוצאים ובאים בה. המולה המתמזגת בתפאורה הססגונית - כרזות מהצגות עבר שממלאות את הקירות. "כל יום אתה רואה את מבנה הקרב", מתמוגג סמל ומצביע על לוח ההצגות שפתוח כל העת על המחשב שלו.

אני רואה ש"קיזוז" מוצגת בנס ציונה, "רומן משפחתי" בהרצליה, ואני מתחבר מכאן לאחת השאלות שעולות שוב ושוב והיא הכוח המוגזם שיש לקניינים שמפעילים את היכלי התרבות בפריפריה.

"אני יכול להגיד לך שאנחנו עובדים מול הקניינים ומספקים להם את הסחורה, אבל אנחנו לא קובעים את הרפרטואר לפי הקניינים. יש אולי מוסדות כאלה שעושים, אני לא יודע, ואני לא נכנס לזה. אני עוד יכול להגיד לך שבקאמרי מצאנו אלטרנטיבה: כאן נולדות גם הפקות שלא יוצאות החוצה. שיש להן ייחוד אמנותי. למשל 'המלט או 'מקבת'. חוץ מ'קזבלן', שהוא עממי, מחזות הזמר האחרים לא יוצאים, לא 'קברט' ולא 'כנר על הגג'".

- כי הן לא יצדיקו את עצמן כלכלית בחוץ?

"כן, כלכלית זה מטורף. אין ציוד מחוץ לעיר. אני לא מאשים אותם, אלה העובדות".

- קברט עולה 100 אלף להצגה. אתה מצליח להחזיר את זה?

"ברוך השם, אנחנו מגיעים פחות או יותר לסכום הזה, אבל לא תמיד. למשל אתמול בערב (אנחנו עוברים על הדוח), קלעת בול. הנה היה קברט, וההכנסה הייתה נמוכה ממאה, הייתה 81 אלף. כשאני אומר '100 אלף', זה כולל את מאה ההצגות הראשונות לכיסוי הוצאות ההפקה. אתמול הייתה ההצגה ה-227. זאת אומרת שבוא נגיד שלא הרווחנו אבל גם לא הפסדנו. הרווח הוא עקיף. אנשים באים, עושים מנוי, חווים חוויה. הקאמרי גם לא צריך להרוויח, הוא צריך להיות מאוזן. אומרים לי - 'למה אין לך יתרות?' אבל זה לא כלל ביטוח פה".

- מצד שני אם הצגה כזו לא מצליחה, היא יכולה להכניס אותך לבור מטורף.

"אני מוריד. עוצר, לא מציג. זה הימורים, קזינו".

- מתי אתה יודע שיש לך ביד פלופ - "לילה לא שקט" למשל?

"עם 'לילה לא שקט', תתפלא אבל לא הפסדנו, כי זה לא היה כל-כך יקר. ברור שהיה פספוס אמנותי מסוים, אבל הקהל זרם ואיכשהו משכנו 150 הצגות. ובוא אגלה לך סוד, יש לי שיטה שלפיה אני יודע אם הצגה עובדת או לא, כשיש הפסקה אני עומד בכניסה, מתחבא, לראות כמה יוצאים וסופר. זה המפתח. אם יוצאים בהפסקה כמות גדולה של אנשים, אז או שצריך לבטל את ההפסקה או שיש בעיה בהצגה. ב'לילה לא שקט' החלטנו לעשות ללא הפסקה, שעתיים וחמש דקות, כי ידענו שהפסקה תפיל אותנו.

"בכלל, אני טוען תמיד שיש נקודה מסוימת שבה הנשמה נכנסת להצגה, ויש מצבים שבהם הנשמה לא נכנסת. בקזבלן היא נכנסה כבר ביום הראשון. הייתה בדיוק הפסקת אש מ'עמוד ענן' ופתאום (מתחיל לשיר) 'כולנו יהודים'. בקברט הנשמה נכנסה בהצגה שנייה, אחרי שבגאלה יצאו הרבה אנשים בהפסקה".

- מלחיץ.

"פחד מוות. הייתי עם הראש באדמה, היה חלק עם קרחות, הורדנו מהר קהל מהיציע. אמרתי מהר - 'תורידו-תורידו'. לילה שלם לא ישנתי, התחלתי לעשות חישובים איך אני מקטין את המכה, כי זה פלופ ברור. ואז למחרת, בהצגה לקהל רגיל ולא של מוזמנים, אף אחד לא יצא".

- לסיום, מונית בזה הרגע לתפקיד שר התרבות. מה אתה עושה?

"וואו-וואו. הייתי מסתער על הילדים מגיל אפס בכל החזיתות - מתיאטרון ועד למוזיאונים. ילדים היום גדלים בתעשייה של טלוויזיה וריאליטי וצביקה הדר, ואני חושב שהתרבות לא מספיק מונחלת לילדים. זה החזון, ותאמין לי שהייתי מצליח".

עוגת התקציב של הקאמרי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות