לכתבה הקודמתסגן יו"ר אפריקה ישראל: "ריצה - הדבר שעושה לי הכי טוב" לכתבה הבאהמנכ"ל "חוליות": "הגישה שלי לניהול - אמונה בעבודת צוות"

נושאים הקשורים לכתבה

משה נאור: "מעטים מצליחים להתפרנס מתיאטרון"

משה נאור, מנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, שילש את מספר המנויים ■ בראיון ל"גלובס", הוא מדבר על גישתו כבמאי וכמנהל: "קשה לי מאוד לעבוד עם שחקן שמציית לי" ועל השינויים שצפויים בהרגלי הצריכה של התיאטרון

17/11/2013, 08:30
רון שוורץ

עוד לפני שמשה נאור רוצה לדבר, הוא רוצה להקשיב. אני מודה שזה חידוש. "איפה אתה גר?" שואל. "יש לך ילדים?" ממשיך. "אני מראיין אותך", הוא משרבב חיוך, אבל לא ממהר ליצור קשר עין; שפת גופו נבוכה, מתגוננת - ואפשר שהסמול-טוק הקצרצר הזה, מעיד על אופיו הלא שגרתי יותר מאלף המילים שיגיעו בהמשך. זה חמש שנים שנאור הוא המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, ואפשר היה לקבל בהבנה גישה מעט יותר, איך נאמר בעדינות, מוחצנת.

"אני מנהל מסוג אחר", הוא מסביר. "הרבה פעמים עם אנשים שעובדים אצלי אני אומר 'אתה עובד אצלי אבל בוא נעמיד פנים שאני עובד אצלך, יותר נוח לי'. אני מאוד מתקשה לתת לעוזרים שלי הוראה, ושהם יבצעו אותה אחת-שתיים. שחקן שאומר לי 'אני לא אוהב את זה אבל אם ככה אתה רוצה שאני אעשה, אז אעשה' - באותו הרגע נגמרה היצירה בעיניי, אני לא מסוגל להמשיך קדימה. קשה לי מאוד לעבוד עם שחקן שמציית לי".

- במאי, ודאי שמנהל אמנותי, צריך להיות קצת דיקטטור לא?

"אני מבין את הדיקטטורה בתיאטרון, היא חשובה. זה שיש במאי אחד והוא מחליט זה דבר מאוד חשוב וצריך לשמור אותו, אבל אני לא דיקטטור. אני לא קונה במעמד או בכסף את המשמעת שתהיה. אני מזיע המון בשביל שהיא תקרה. כשאני מקבל קאסט, המשימה שלי היא להדביק אותו בלהט שבוער בי. אני חייב להרגיש כל דבר שאני עושה. גם הנושא, גם התוכן וגם הצורה חייבים לגעת בי באופן כזה שהוא מעבר ל'מקצוענות', שהיא בשבילי מילת גנאי.

"אף פעם, ועל זה יעידו שחקנים, אני לא קם בבוקר ואומר לשחקן, 'בוא אתה תעמוד פה, אתה פה'. זה לא קורה. אני קודם כל מציף את העניין, ומקשיב להצעות. בקאסטים גדולים זה טיפה יותר קשה".

- לא היית רוצה להוביל בחיפה אנסמבל יותר מוגדר אמנותית, דוגמת החאן או גשר?

"לא, אני לא טיפוס שאוהב להנהיג להקות. יש שחקנים שאני אוהב אותם אז הם ממשיכים איתי, אבל מעבר לזה אני לא במאי של אנסמבלים. זו מנהיגות מסוג אחר. אני מסוג הבמאים שמתחילים כל הפקה מאפס. אני לא סוחב איתי אג'נדות או שיטות, וגם אם כן, זה לא צורות שאני מנסה כמו גורו, שאחרים ידבקו בהן. שהן יוקרנו ויהפכו לחלק מאיזו תפיסה. אני אוהב להיות במסע שיכול להימשך שלושה-ארבעה חודשים, ולהמשיך הלאה למסע אחר.

"מעבר לזה, אני חושב שסוג כזה של תיאטרון לא מתאים לחיפה מהסיבה שהמבנה שלו הוא במה מרכזית גדולה (כ-700 מקומות). ככל שהאולם גדול יותר, ואתה רוצה מספר גדול של הרצות, אתה צריך לכוון לחתך יותר רחב. זה כמו ערוץ מסחרי במובן הזה, וכל מי שמתעסק בתוכן יודע מה זה אומר.

"כשנכנסתי לתיאטרון חיפה, הבנתי בניתוח פשוט וקל שההישרדות של התיאטרון תלויה בזה שהוא ייתן מענה גם לקהלים שמחפשים לראות את ההיצע של רחבי הארץ, ולא רק היצע של קבוצה מסוימת, איזוטרית יותר או פחות".

- מי אתה שוויק?

המסע התורן של נאור, שבגינו אנחנו נפגשים, הוא "החייל האמיץ שוויק". הפארסה האנטי-מלחמתית המבריקה של ירוסלב האשק מ-1923, כוללת אמרת הכנף "נפגש בשש אחרי המלחמה". יוסף אל דרור עיבד, נאור ביים ובימים אלה עולה ההצגה בקופרודוקציה בין תיאטרון חיפה להבימה (לביקורת ההצגה, ראו מסגרת). שיתוף פעולה שני בשנה החולפת בין התיאטראות אחרי "איש חסיד היה", וכזה שמעורר סקרנות גם על רקע הקשיים הכלכליים שחווה התיאטרון הלאומי. "מה אני אגיד לך", נאור נע בחוסר נחת, "יש שם מנהל אמנותי מקסים (אילן רונן, ר' ש'), אבל אני לא רוצה להיכנס לתחום של מה שקורה שם בענייני הכספים. הם נורא יתבאסו מזה. מה שאני יכול להגיד הוא שהמצב מאוד קשה. קורים שם דברים מעל ומתחת לפני השטח, וחבל שזה ככה".

- מי הציע לעשות את שוויק?

"הבימה הציעו. בשלב הראשון סירבתי, כי לא רציתי לגעת בעיבודים שנעשו. הרגשתי שהמחזות לחומר ספרותי לא עומדות במבחן הזמן. כשאילן רונן בירך על האפשרות שאני אזמין את אל דרור לעשות עיבוד חדש למחזה, נכנסנו לעניינים. התחלנו שוב לחפש את השוויק הזה, כשידענו שקושניר איתנו, וזו דמות מרתקת להתעסק איתה".

- מה הדליק אותך אצלו?

"שהוא חידה, אתה אף פעם לא יודע אם הוא באמת אדיוט, אם הוא עושה את עצמו, אם הוא לאומני או שבדיוק ההפך, חתרני. אתה לא יודע באמת מי הוא ואת המתח הזה מאוד-מאוד חשוב לשמר כל הזמן, בשביל שהדבר הזה יחזיק. הוא אף פעם לא על הפסים, והדבר הזה מגחך את הסביבה שלו כל הזמן. זה אמנם נראה מגוחך אבל זה לא רחוק מהמציאות. זה שהמלחמה מתחילה ובשנייה נגמרת, זה לגמרי משקף".

- בוא נדבר על המלחמה שלך כיוצר.

"תראה, אני עובר דרך. התחלתי את הדרך שלי כיוצר עם איזה צורך עמוק מאוד שיאהבו אותי. המקום שבו אני מתקשר עם קהל, לא נבע מאיזה צורך לעשות כסף. זה גם היה שם, אבל זה אף פעם לא עמד לנגד עיניי, ובטח שלא כשאני מנהל אמנותי ופחות ניזון מאחוזים. הצורך שהיה מאוד חזק ובעייתי אצלי הוא שיאהבו את ההצגה - את החומר שאני עושה".

- וזה דעך?

"נראה לי שאני מתבגר", הוא מחייך, "יש לי שני ילדים, וגם הרצון הזה שכולם יאהבו, ייהנו, יתרגשו, מתחיל לפנות מקום לכנות שלי, לאיפה אני נמצא בתוך כל זה".

מסוגל להכיל שינוי

נאור, 42, החל את דרכו הבימתית בלהקה צבאית ולאחר מכן בלימודי משחק בניסן נתיב. אבל למעשה זרע התיאטרון נטמע בו עוד קודם לכן. זה קרה כאשר כנער הוא התלווה אל אחיו המבוגר ממנו ב-13 שנה, השחקן יגאל נאור. "הייתי הרבה יותר איתו מאשר עם ההורים", הוא מספר ומגניב חיקוי מוצלח לקולו העבה. "הוא גידל אותי למעשה. חוויתי הכול דרכו, שמעתי את התקליטים שלו, באתי לראות אותו על הבמה, וזה נספג".

- חוץ מקבוצת הצעירים שהקמת, "החיפאית", יש משמעות לכך שאתה מנהל אמנותי צעיר בכמה עשורים ממרבית הקולגות שלך?

"כן, לחלוטין, יש אצלנו קהלים שהם צעירים יותר, ואנחנו עובדים על זה. המאסה העיקרית עדיין באה ממקומות אחרים, ממפעלי מנויים וכאלה, אבל כנראה שגם זה ישתנה עם הזמן. יותר אנשים יקנו כרטיסים להצגה ספציפית שהם רוצים לראות ולא יעשו מנוי לתיאטרון, ואני אהיה שם בשביל לתפוס את השינוי.

"מה יקרה בדיוק אני לא יודע, אבל צריך להיות מוכן לאבולוציה הזו ואני, בגלל גילי אולי, גמיש יותר לזה, מסוגל להכיל שינוי כזה. אולי אני מסוגל גם ליצור אותו, אבל אני צריך עוד זמן כדי להציג תוכנית שהיא ישימה".

- וכזו שגם תאפשר לאמנים להתקיים בכבוד.

"זו בעיה אמיתית. שכר האמנים בארץ לא עודכן שנים. מעטים מצליחים להתפרנס מתיאטרון. אני, כמנהל אמנותי, נמצא יחסית במקום טוב, אבל אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי במקום הזה והייתי צריך להחזיק משפחה. יכול להיות שלא הייתי בתחום הזה, כי מאוד קשה לבמאים, אפילו למצליחים, להתפרנס. זה נשמע 'סכומים', אבל מה במאי מקבל? שלוש הפקות בשנה, 200 אלף שקל, ואתה יודע מה, עם תמלוגים 300 אלף".

- אז מה - פסטיגלים?

"זה גם לא ממש עוזר. אם אתה מתחיל לעשות פסטיגלים וכל הצגה שלך חייבת גם להצליח קופתית, אתה נהיה עבד. עבד של הקהל, של מפעלי המנויים - זה נורא קשה וזה עצוב שזה ככה. אני חושב שאם אני כאדם יוצר, הייתי עושה את זה כמה שנים, האישיות שלי לא הייתה מחזיקה. הייתי מנסה לרצות פה, מנסה לרצות שם. באזורים היותר נפשיים, אני חושב שמשהו בי היה קורס".

תקציב תיאטרון חיפה

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה