לכתבה הקודמתשיר של ספרינגסטין עומד למכירה פומבית בעבור כ-100 אלף דולר לכתבה הבאהאנג'לינה ג'ולי קנתה לבראד פיט אי בשווי 24 מיליון דולר

נושאים הקשורים לכתבה

על היתרונות והאתגרים של שיגעון הצלילה החופשית

"צלילה חופשית היא מאבק בין המוח לתת-מודע, שגורם לך לחשוב שאתה עוד שנייה טובע"

02/12/2013, 16:19
כפיר כשריאן
צלילה חופשית / צילום: תום פלד
צלילה חופשית / צילום: תום פלד

מעל 13 שנים חלפו, וזה עדיין מטריד ומדגדג לי בבטן. אני זוכר את זה היטב וברור - החששות, הלחץ וכמובן המים העכורים ושורצי המדוזות של הים התיכון. באותו היום החלה לחלחל בי התובנה שצלילה חופשית היא לא בשבילי.

בשנת 2000, עשיתי קורס מדריכי צלילה, שבשנים שחלפו להן היווה את מקור הפרנסה, ההנאה והאהבה שלי. כחלק מהמבחן המסכם נדרשתי לצלול ללא עזרי אוויר לעומק של 12 מטרים פעמיים ברצף, ועם הפסקה של דקה בין השתיים, בלי הסברים ובלי תדרוכים. קינאתי במי שהדבר בא לו בקלות ובאיזשהו מקום כעסתי על חוסר השקט והמחשבות שמקשות עליי את הצלילה. כי מבחינה פיזית זה היה עבורי עסק פשוט, אבל כשהראש טרוד - הגוף סובל.

צלילה חופשית היא מאבק פנימי של המוח (להלן: הרציונל) והתת-מודע (להלן: האינסטינקט). תת-המודע, ששונא להיות בשטח לא לו. הוא ינסה לבלף, לשקר, לתחמן, לרמות את המוח ולטעון בבית המשפט של הגוף, שרגע הטביעה קרב והגיע הזמן לחזור לפני המים. המוח מצדו מקבל בקורס כלים מגוונים שמלמדים אותו להקשיב מעל הכל לצורכי הגוף ולזהות את הסימנים האמתיים, הנכונים והברורים של מצוקת חמצן - ורק אז לפעול.

13 שנים חלפו והתנאים המנטליים הבשילו. והגיע הזמן לסגור את הפרק המטריד הזה אחת ולתמיד.

ערב יום רביעי מביא אותי אל חנות קטנה לציוד צלילה חופשית בהרצליה בשם "מצולות", שם מתקבצים להם כמה חובבי צלילה חופשית ומפשפשים בין המדפים העמוסים אחר ציוד חדש. ביניהם נמצא גם מור שרף, אחד מהצוללים הוותיקים בישראל ומי שאחראי לאלפי הסמכות של צוללים חופשיים ומדריכים בישראל ובחו"ל.

עד לפני קצת פחות מעשור אלו שעסקו בצלילה החופשית היו בעיקר ספורטאים ומשוגעים לדבר, אבל בקיץ של שנת 2005 חלה תפנית בתחום, שהשפיעה בצורה עקיפה על הצלילה החופשית. הכנסת חוקקה חוק חשוב וראוי שבא להגן על אוכלוסיית הדגים המידלדלת בחופי ישראל - חוק האוסר על דיג בעזרת מכלי צלילה. הרי לדוג עם רובה צלילה ומכלים זה כמו לצאת לציד תרנגולים בתוך לול הומה - לא כוחות. החוק הזה הגדיל משמעותית את מספר העוסקים בצלילה חופשית.

אנחנו, אנשי הדממה

תיק ציוד הצלילה שלי, שראה ימים טובים יותר, יוצא אחר כבוד מהבוידעם המאובק של הוריי אחרי יותר מחמש שנים של חשיכה מוחלטת. אמא שלי, כמו כל אמא נורמלית, כמעט פתחה בקבוק שמפניה על מקום שהתפנה. בין שלל הזיכרונות שרדומים בתיק ומחכים לקאמבק, נחים להם זוג הסנפירים, השנורקל, החליפה ומסכת הצלילה הבלויה והאהובה שלי.

אחרוני השחיינים בקאנטרי קלאב של הרצליה עושים את דרכם בכיוון המלתחות. את מקומם תופסים כמה עשרות צוללים לבושים בחליפות צלילה מיוחדות ובסנפירים ארוכים ומשונים. כולם נמצאים כאן לאימון אחרון ומסכם לפני אליפות ישראל בצלילה חופשית.

בניגוד לכל התחומים שהתנסיתי בהם בטורים הקודמים, כאן נדרש ממני ההפך המוחלט: תירגע, תנשום עמוק, תוריד דופק והיכנס למעין מדיטציה, פשוט תירדם. סטרס שורף חמצן, כל מחשבה מכלה את מאגרי האוויר היקר.

התרגול מתחיל מחוץ לבריכה (נקודת פתיחה מרגיעה) עם "נשימה מלאה ומודעת", אבן היסוד של הצלילה החופשית. "נשימה מלאה ומודעת" היא למעשה סדרת נשימות שתפקידה להרגיע את הגוף, להוריד את קצב הדופק, למלא את הריאות במקסימום אוויר, לייצב את רמות החמצן אל מול הפחמן הדו-חמצני שאחראי על אינסטינקט הנשימה, ולהכין את הצולל לעולם הדממה, לתודעת ריחוף.

המפגש הראשון ברובו מתרחש מחוץ למים, קצת מתסכל אבל מובן. על כיסא מפלסטיק אני מתכונן לצלילה "יבשה", שלושה סטים של נשימה. עוצם עיניים ושולח את המחשבות למחוזות עם חולות לבנים, מי טורקיז, טמפרטורה של 30 מעלות ומנה גדולה של אננס - אי קטן סמוך לקו המשווה. השניות חולפות והגוף מאותת "חדל", סדרת קפיצות קטנות של הסרעפת שלא זכו מעולם להתייחסות הופכת להיות תמרור האזהרה שלי.

התרגול היבש האחרון, רגע לפני הקפיצה המיוחלת לבריכה, מרגיש נכון. הכל שליו, פעימות הלב נשמעות ברורות מאוד ואפשר אפילו לשמוע את הדופק מאט. הגוף כל כך רגוע, עד כדי הירדמות. עכשיו צריך להביא את זה למים.

20 מטרים מתחת למים

צלילה חופשית, בדומה לצלילת מכלים, מחייבת בן זוג, מי שישגיח, יטפל, ישרה הרגשת ביטחון ואם צריך יחלץ במקרה של סכנה. בבריכה התפקיד של השותף שלי הוא למדוד זמנים. רגע האמת הגיע ותת-המודע מתחיל לעבוד במלוא המרץ. נשימות ההכנה בעיצומן, אפשר להרגיש את הדופק מאט, את זרימת הדם נבלמת ודפיקות הלב נחלשות. אני רגוע אבל לא מספיק, הזמן נלקח והראש נכנס למים לאימון עצירת נשימה בסיסי ללא מאמץ, סטטי, פשוט לצוף. הזמנים ברקע מוכרזים: עשרים שניות, שלושים, ארבעים, דקה.

תת-המודע עובד קשה ומספר לי שההכנה לא הייתה טובה (שקרן) והגיע הזמן לשאוף אוויר. אני מוציא את הראש החוצה, אחת-אפס לתת-מודע. ניסיון שני מתחיל ברצף הנשימות, הגיע הזמן לסמן לתת-המודע המשרת אותי נאמנה ביום-יום שלא עוד, לא היום, עכשיו תן לגוף להוביל. העיניים נעצמות, שאיפה אחרונה ממלאת את הריאות ואני מתמזג ונמס אל תוך מי הבריכה, גולש במחשבות למחוזות שמימיים. הזמנים שרצים ברקע נשמעים עמומים. דקה וחצי מאחוריי והתחושה היא שיש עוד הרבה מה לתת. שתי דקות חלפו והגוף מתחיל לסמן, אך עדיין מאפשר להמשיך. שתי דקות ועשרים שניות, והסימנים מתגברים, זמן לצאת. השעון נעצר על שתי דקות וחצי. כמי שחשב שדקה תהיה הישג בסוף היום, קשה לי שלא להתפעל.

מבחינתי סגירת המעגל קרובה לסיום ומסתכמת בצלילה של 50 מטרים מקצה אחד של הבריכה לקצה השני. שאר חברי הקורס ימשיכו מכאן לים ויתקדמו בקצב שלהם עד שיגיעו לעומק של עד 20 מטרים. לאחר 50 מטרים של ריחוף מוחלט אני מוציא בנינוחות את הראש מהמים. עכשיו הכל מובן. 13 שנים לקח לי להבין שצלילה חופשית איננה מסוכנת ובטח לא מפחידה. לא מדובר בחיפוש אחר אקסטרים או אדרנלין, אלא להפך, חיפש אחר השקט, הפנימיות, המקום הרגוע והשליו, תחושת הריחוף והתעופה האולטימטיבית. המקום אליו שואפים מאות אלפי מתרגלי מדיטציה במשך מאות שנים נמצא במרחק כמה מטרים בלבד מתחת לפני המים.

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>
 
גלריה