תאופיק אגבריה | מנהל אגף מעבדות ברותם אמפרט נגב כיל דשנים "לא היה פשוט להשיג את אמון העובדים"

אישי: 38, נשוי 1, מתגורר בבאר שבע השכלה: תואר ראשון בהנדסה כימית מאוניברסיטת בן גוריון

"בתחילת ראיון העבודה שלי בכיל אמרתי למראיין: תגיד לי כבר מעכשיו אם זה מפריע לחברה שאני מוסלמי. אם זה לא מתאים, ניפרד כידידים". אדם חד, אגבריה, לא מתחנף ולא מתנצל. בכיל העריכו את ה"תכלסיות" הזו שהביא עמו וקיבלו אותו מיד לעבודה כמהנדס במחלקת המחקר והפיתוח. זה היה לפני כ-15 שנה ומאז אגבריה צלח לא מעט תפקידים בחברת הדשנים הישראלית. לפני חודשים ספורים התמנה למנהל אגף המעבדות ברותם אמפרט בנגב - המפעל שתחתיו מרוכזת עיקר פעילות כריית הפוספטים של כיל.

אגבריה נולד וגדל בכפר מוסמוס שבוואדי ערה, הבכור מבין חמישה אחים ואחיות. כשהיה בכיתה ח', אביו, מורה לחקלאות והמפרנס היחיד בבית, החליט לשלוח אותו ללמוד ב"תיכון אורתודוקסי ערבי" בחיפה. זו הייתה הקרבה לא מבוטלת מצד האב, שכן מדובר בבית ספר רחוק עם שכר לימוד גבוה, דבר שהצריך ממנו שעות עבודה רבות על מנת לממן את לימודי הבן.

לאחר סיום התיכון עבד אגבריה במפעל הטחינה "בארכה" במטרה לממן את השנה הראשונה באוניברסיטה: "בהתחלה רציתי רפואה", הוא מספר, "אבל לא קיבלו אותי כי תנאי קבלה היה גיל 22 ואני הייתי צעיר יותר, אז הלכתי ללמוד הנדסה כימית ונדלקתי". עם זאת מהר מאוד הוא הבין שאינו רוצה להישאר באקדמיה ולאחר שהשלים את לימודיו החל לחפש עבודה. הוא הגיש לא מעט קורות חיים, ולא פעם נדחה בשל היותו מוסלמי. בכיל התקבל בזרועות פתוחות. הוא התחיל במחקר ופיתוח בחברת רותם אמפרט, ולאחר כשנתיים מונה לתפקיד מהנדס תהליך במפעל הדשנים של כיל.

איך הייתה הקליטה בחברה?

"בהתחלה זה לא היה פשוט, הייתי צריך להשתלב מהר מאוד ולהפגין בזמן קצר ידע מקצועי נרחב. היה לי ראש מפעל חדש, שמבחינתו הייתי הסמכות המקצועית היחידה, וכך יצא שתפקדתי על תקן מהנדס ומנהל ביחד. זה לא היה קל, הייתי צריך להשיג את האמון של העובדים, וזה גם היה בתקופה של תחילת האינתיפאדה השנייה ולא לכל העובדים זה היה טריוויאלי שאני מוסלמי ומנהל שלהם. ועם זאת, למדתי המון מהתקופה הזו, בעיקר איך לא להיפגע מהערות של אנשים אחרים, כי זה לא תמיד אישי נגדי".

לאחר חמש שנים בתפקיד, ביקש אגבריה מגיורא אבירם ז"ל (שהיה אז מנכ"ל רותם אמפרט) להתמנות למנהל ייצור במפעל. אבירם קיבל את הבקשה, אלא שהדבר הצריך מאגבריה לוותר על הקביעות שאותה קיבל מהחברה ולעבור מחוזה קיבוצי לאישי-בכיר.

מאיפה הביטחון לוותר על הקביעות?

"זה היה צעד שהייתי חייב לעשות. לא רציתי להיות סתם מהנדס. רציתי להיות מנהל ולקחתי את הסיכון הכרוך בכך. במבט לאחור, לא הייתי משנה את ההחלטה הזו".

כשהבת מאובחנת בסוכרת

מנהל ייצור במפעל כה רווחי וכה חשוב עבור חברה בסדר הגודל הזה, הוא תפקיד תובעני הדורש הרבה מאוד שעות עבודה, עניין שבא הרבה פעמים על חשבון המשפחה. כך גם היה במקרה של אגבריה עד שב-2007, בתו הפעוטה אובחנה כחולה בסוכרת נעורים. "הגעתי מהעבודה והילדה שכבה במיטה, התנשפה והזיעה", הוא משחזר. "במרפאה בדקו אותה ולאחר שמצאו סוכר בשתן הזמינו אמבולנס והיא נכנסה מיד לטיפול נמרץ. זה מחזה קשה, לראות את כולם מתנפלים על הילדה שלך ומנסים לשאוב ממנה דם".

זו חתיכת התמודדות.

"בהחלט. חקרתי את הנושא לעומק, הפכתי לאנציקלופדיה מהלכת בתחום. היינו בין ההורים הראשונים שקיבלו סנסור ומשאבה לטיפול בילדים.*אבל נקרעתי בין העבודה לילדה, זה שאב ממני המון כוחות".

ב-2012 אגבריה הרגיש שהמצב החדש גובה ממנו מחיר כבד בעבודה, וביקש לעבור לתפקיד מטה. הוא נענה בחיוב על-ידי החברה ולפני כמה חודשים החל את תפקידו החדש כמנהל אגף המעבדות ברותם אמפרט. הוא מעיד שזה תפקיד רגוע יותר מלהיות מנהל ייצור, "כמו לרדת מנסיעה של 250 קמ"ש ל-80 קמ"ש", ומוסיף שהתפקיד החדש נותן לו כיוונים נוספים להמשך הדרך.

כיום אחראי אגבריה על 30 לבורנטים כאשר תחת ידיו מרוכזות כל האנליזות ובדיקות האיכות שנעשות למוצרי הדשנים של כיל.

בתו, סהרה, עלתה השנה לכיתה א'. לאחרונה חזרה המשפחה מטיול בצפון איטליה, ואגבריה כבר מתכנן את המסע הבא: "אני אוהב את העשייה של תכנון הטיול, את התחקיר ואת הלמידה הכרוכים בכך. זה מוציא אותי מהשוטף, מהשגרה".