נראה ששר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, לא יכול היה לבקש עיתוי מוצלח יותר להתפוצצות פרשת מקלט המס של ראש הממשלה. אחרי יומיים שלא ירד מראש סדר היום בעקבות התבטאויותיו בגנותו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, הוריד פרסום חשבון הבנק של נתניהו את עוצמת הכותרות, ויעלון יכול להרשות לעצמו לצאת החוצה מהמקלט.
במערכת הפוליטית הסבירו שההתבטאויות של יעלון נועדו למצוא חן בעיני מתפקדי הליכוד, אבל האמת מורכבת יותר. לא מדובר כאן בפליטת פה. מקורביו של יעלון שמעו דברים דומים פעם אחר פעם בשבועות האחרונים.
יעלון הוא נץ מדיני, שאיבד כל אמון בפלסטינים. הוא עדיין רואה את הפלסטינים דרך כוונת הרובה של החייל הוותיק, שהתאכזב מהסכמי אוסלו ומהאינתיפאדה השנייה. הוא מאמין בכל ליבו במה שאמר, מזלזל בכתב "במחנה", שר האוצר יאיר לפיד, שטוען כי חרם כלכלי על ישראל הוא איום קיומי.
גנרלים אחרים שעברו לפוליטיקה פיתחו חשיבה מורכבת יותר על הסכסוך, אבל לרבין ולשרון זה לקח שנים ארוכות. ברק (שהתמנה לשר פנים בממשלת רבין) ומופז (שהיה שר ביטחון אצל שרון) היו כפופים לראשי ממשלה ותיקים, מנוסים ונערצים, שעברו את המהפך הזה. יעלון מסתכל סביבו בממשלת נתניהו ורואה, לשיטתו, שאין על מי לסמוך. הוא חושש שהלחץ האמריקאי יכופף את נתניהו. שאר חברי הקבינט הם אזרחים לא מנוסים, ומבחינתו, הוא נשאר המגן האחרון על ביטחון עם ישראל.
אגב, אם האמריקאים הטמינו מיקרופונים בלשכת ראש הממשלה, סביר להניח שהם שומעים דברים לא שונים בהרבה. בכל זאת, רק לפני שבוע הכותרת הראשית בעיתון הבית "ישראל היום" נכתבו דברים דומים מאוד לדברי יעלון, אלא שאז זה היה מפי "גורמים מדיניים".
אבל גם ליכולות ההבלגה של האמריקאים יש גבול במיוחד כאשר עולם הדימויים ואוצר המילים חורג מגבולות הביקורת העניינית. מה גם שכל עוד זה היה ציטוט של גורמים מדיניים עלומים, האמריקאים יכלו להתעלם. ברגע שהוצמד להם שמו ופרצופו של שר הביטחון, השר הממונה על מערכת שמקבלת מיליארדי דולרים מארה"ב, האמריקאים כבר לא יכלו להבליג. אפילו ראש הממשלה נזעק בבהלה לדוכן הנאומים במליאה בניסיון להבהיר את הדברים.
אף אחד עדיין לא התנער מהדברים
מעניין היה לבחון דווקא את תגובתו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, ששומר על שקט יחסי מאז חזר למשרדו. פתאום ליברמן נראה כמו המבוגר האחראי, ובוגי אולי הרוויח נקודות בציבור הימני ששולט באלקטורט של הליכוד, אבל הוא צריך לזכור את הלקח שלמד האריה הזקן שנטמן בראשית השבוע מול חוות השקמים: כדי להיות ראש ממשלה צריך לשמור על יחסים טובים עם הדוד העשיר מעבר לים.
בסביבת נתניהו נזהרים פומבית בכבודו של מזכיר המדינה האמריקאי, אבל הכותרת עם דברי יעלון גרמה לאנשים שם להבליע חיוך משתי סיבות: קודם כל נתניהו תמיד שמח לראות את מי שרואים את עצמם כיורשיו מסתבכים, וחשוב מזה, בשיחה הבאה עם קרי, בין הבייגל למיץ התפוזים הסחוט טרי, יוכל נתניהו לומר: "אתה מבין ג'ון עם איזו אופוזיציה פנימית אני צריך להתמודד". במידה מסוימת נוח לנתניהו ששר הביטחון הוא הסמן הימני. כך יוכל ראש הממשלה להראות לאמריקאים כמה קשה לו.
זאת לא הפעם הראשונה שיעלון כושל בלשונו. בעבר היו לו לא מעט התבטאויות, אמנם כנות, אך לא תמיד במקומן, גם בעת שלבש מדים. עולם הדימויים שלו עשיר: את קרי הוא כינה כמשיחי, את קציני הקריה המשיל לנחשים. בסתר ליבו אולי היה נתניהו רוצה להיות קצת כמו ליברמן, ולראות את יורשו הפוטנציאלי אוכל בקדנציה הבאה עם דני איילון וסטס מסז'ניקוב מאותו המסטינג.
ב-2005 היה זה דווקא שרון, באמצעות שר הביטחון שלו שאול מופז, ששלח את הרמטכ"ל דאז יעלון לעשות קצת לביתו, ולא האריך את כהונתו, ככל הנראה בדיוק בגלל אותן התבטאויות פומביות שלא היו ערבות לאוזנו. אם היה יעלון עודנו טירון, כנראה שהמפקדים שלו היו מריצים אותו הרבה סביב המחנה עד שילמד לשלוט מעט יותר בלשונו.
ליעלון לקח כמעט יממה להפנים את גודל הנזק, לבלוע את הרוק ולשחרר הודעת התנצלות מגומגמת, כזאת שאינה באה מדם ליבו, אלא יותר מכיוון יועציו האסטרטגיים. לא הוא ולא ראש הממשלה התנערו מהדברים.
בשורה התחתונה, האמריקאים רגזו על הסגנון ועל הזלזול, אבל מאחורי הסגנון הבוטה מסתתרת אמת כואבת, מבחינתו של קרי: בגין נזקק לתמיכת שר הביטחון הנץ שלו אריק שרון כדי לפנות את ימית, בהסכם שהיה כמעט קונצנזוס מוחלט בישראל. בהסכם עם הפלסטינים, שיהיה מאוד שנוי במחלוקת, צריך מר ביטחון שישווק אותו לעם. גם אם ישקיעו האמריקאים שעות של שיחות ליטוף ושכנוע בליברמן או יאיר לפיד - שום הסכם בישראל לא יעבור אם שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר, מתנגד לו באופן נחרץ כל כך.