צביקה הדר

על הבמה הוא נראה חסר מאמץ, קליל (תרתי משמע), מאלתר, זורק פאנצ'ים, שולף בדיחות, מגיב במהירות לכל מצב, אבל צביקה הדר, אולי חיית הפריים המשוכללת ביותר בטלוויזיה הישראלית, לוקה בתסמונת כרונית של שליטת יתר. הפריק קונטרול החבוי שבו לא פרץ החוצה כשהפך לאחד הכוכבים הכי גדולים בישראל. הוא היה שם הרבה לפני. עוד כשלמד משחק ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הייתה נולה צ'לטון המיתולוגית גוערת בו שוב ושוב, "שחרר את הראש צביקה, אתה עובד מהראש; אם תתחיל לעבוד מהבטן תהיה שחקן". וגם כיום, בגיל 48 ולאחר קרוב לשלושה עשורים במקצוע, כשחקן מוערך, כמנחה מצליח, כמפיק מבוסס, ועכשיו שוב כסטנדאפיסט מבוקש שימצא את היכל התרבות בערב יום העצמאות הקרוב, הדר עדיין לא יודע לשחרר.

לאבי, הנהג הקבוע שלוקח אותו לצילומים, הוא עשה אודישנים מפרכים פי כמה מאלה שעברו נבחני העונה הראשונה של "הכוכב הבא". במשך שנים הוא היה נכנס לוואן, מזיז את אבי למושב הנוסע ונוהג בעצמו. ביום הראשון שבו נרדם מאחור, הסתובב הנהג עם תחושת ניצחון כאילו זכה בגלובוס הזהב.

הדר מדבר על אבי הנהג, ואני חושבת על אשתו, ליאת גנון, שבטח סופגת ממנו מרורים כשהיא נוהגת והוא לוחץ על ברקס וירטואלי מלווה בזעקות התראה לפני כל צומת. "זה לא ככה", הוא משיב בהתלהבות המדבקת, שתלווה את השיחה שלנו, ובלוק המצומק שלו - פועל יוצא של אירוע הלב הקשה שעבר, שפתח מהדורות חדשות, ואשר תורגם מהר מאוד גם לקמפיין מכניס כפרזנטור של קופת חולים מאוחדת. "כשזה שלי", מצביע הדר על החזה. "כשאני בוחר בבן אדם, אני לגמרי רגוע".

"הצורך בשליטה", מספר הדר, "היה גם בהצגת הילדים הראשונה שבה הופעתי מיד אחרי הלימודים וכשהצטרפתי לצעירי הקאמרי - יוזמה לקברט סאטירי של התיאטרון, שהציג באולם הקטן שמתחת לתיאטרון בדיזנגוף, היכן שהיום בית ליסין. זו הייתה ההכרה הראשונה שלי כשחקן, אחרי שעבדתי כפועל בניין כדי להרוויח כסף. אמרו לנו שעל החזרות לא ישלמו, אבל שאחר כך נהפוך לשחקנים של הקאמרי - החלום הכי גדול שיכולנו לחלום עליו. היו שם יוני להב וגיא מרוז, שאחר כך לקחו אותי ל'נייס גיא', וגם קרן מור הייתה בכנופיה.

"התחלנו להופיע, ואחרי חודש גיליתי שאנחנו לא מקבלים כסף ושהקאמרי היה ברקע כסוג של שקר כלשהו. הייתה לי אז סוכנת, לבנה חכים, שגם הייתה אחראית מאוחר יותר על הליהוק שלי ל'עפולה אקספרס', ועשתה עבודה מקסימה, אבל הייתי חייב להבין מה קורה, אז הלכתי להנהלת חשבונות".

אתה מתייצב בהנהלת חשבונות בקאמרי, ומה - בועטים בך?

"לא, אבל הסבירו שלא הבנתי, ושאנחנו אאוט-אוף בתיאטרון, ומה שנשאר אחרי ההוצאות של האולם והתאורה והכול, מחלקים בינינו. 349 שקלים. הייתי בטוח שחסר שם אפס. הודעתי שאני עוזב. כולם אמרו, אתה פסיכי? איפה תלך. ואני חשבתי שאם זה התיאטרון, אני לא רוצה את זה, לא מוכן שלא יכבדו אותי".

לא פחדת לפספס את ההזמנות?

"פחד גדול. אבל כשאתה צעיר אין לך הרבה מה לאבד. אני ונעה ארד-ברנק, שלמדה איתי, עשינו מופע והתחלנו לרוץ במועדון ליד צומת מעריב".

ירידה תלולה.

"להפך. קסם. הרגשתי אשכרה כמו בפריז, במקומות שנראים סתם, אבל יש וילון בורדו, תאורה, והייתה אווירה. קיבלתי שם פי ארבעה מהקאמרי. נתתי לעצמי שנתיים. אני מתוכנן. בבוקר עבדתי בבניין, הייתי קצין האבטחה של הקו-אופ, בערב הלכתי לאודישנים".

בקיצור, הייתה לך אסטרטגיה.

"דווקא בעסקים, הרבה פעמים, האסטרטגיה מתגמדת ואני הולך עם הבטן, יחד עם יד המקרה ועם הטיימינג. העניין הוא להגיע אל הצומת ולזהות שאתה בצומת. זה בדיוק מה שקרה עם 'הקומדי סטור'. טמירה (ירדני) מצאה אותי במוסך הזה, ומאז אנחנו שותפים, בלי הסכם".

אתם שותפים בכול, או רק במיזמים שלך?

"ברוב הדברים שקשורים אליי, ויש לי אחוזים בטדי הפקות. גם פר פרויקט וגם פר משרד".

אין לכם הסכם כתוב?

"אין הסכם מייסדים, אם זה מה שאת שואלת. אנחנו יחד כבר כמעט שלושים שנה. היא ראתה אותי בגוזלותי. כשהייתי צעיר והערצתי אותה, הייתי יושב במשאים ומתנים שהיא ניהלה וחושב שהיא גאון. היום, היא התמתנה ואני הפכתי לקשוח".

"יש טרנד ויש עבודה"

השותפות הזאת, שהתחילה בקטן, הפכה לימים למפעל משגשג שמייצר את שני המוצרים הנחשקים ביותר בתעשייה, רייטינג ופורמטים. מ"כוכב נולד" ועד "הכוכב הבא", שנמכר בהצלחה לחו"ל בשיתוף עם קשת, הדר הפך לפניה של חברה גלובלית. כשנציגי החברות שקנו את פורמט הכוכב הבא באים לסגור חוזה, הוא מוצא את עצמו משנן מילים בנורבגית ובאוזבקית, כדי לשבור דיסטנס, כמו שהוא אוהב. "יש טרנד ויש עבודה", הוא אומר, "הכוכב הבא נמכר ליותר מעשרים מדינות. יש מנגנון שלם עם הרבה השקעה. כל הזמן אני מתרגל אנגלית".

איך זה נולד?

"כשסיימנו את 'כוכב נולד 10' ישבנו בקשת, והנחת העבודה הייתה, בואו נמצא את הדבר הבא, משהו שמשתף קהל כמו האס-אם-אס בכוכב נולד. ואז באה האפליקציה, והמנוע של המסך היורד, ואמרנו, יש לנו משהו חדש. מי חשב על העולם? קשת כיוונו את זה למיפ, ופתאום זה משודר בחי במיפ בקאן ואני רואה אצלי בסלולרי צרפתים מוחאים כפיים ומצביעים באפליקציה. זה רגע שלא אשכח. עכשיו צריך לעבוד בשיווק, וקשת גדולים בזה. העולם הוא כפר גלובלי קטן".

ועכשיו, כשותף בהפקה, אתה עוסק בביזנס לא פחות מאשר באמנות.

"לאמנים יש נטייה להסתכל על מפיק כעל עושק, ואני מסביר שהמפיק שם את הכסף ומגיע לו להרוויח, אבל האמן צריך להרוויח יחד איתו. העניין הוא שהאמן יקבל את מה שהוא צריך ליום הצילום. לא הייתי מוכן שהמפיק יקבל 10 שקלים ויפיק ב-4 שקלים. תחליט בכמה אתה מפיק, ותן לאמן את כל מה שהוא צריך. ככה היה גם ב'שמש'".

שהופקה למבוגרים, והפכה בכלל לסדרת ילדים אהובה.

"זה מראה את השינוי שעבר ערוץ 2. שמש נבעה כתוצאה מהכישלון של 'שישי שואו', החלטה עסקית לא נכונה. בא הזכיין טלעד, ואמר, בוא תוביל את התוכנית. לא ידענו שהם נקלעו לבלגן עם דודו טופז, שלא הסכים לתנאים שלהם. אמרו לי, בוא נתפור תוכנית למידותיך, אתה הדבר הבא. ז'וז'ו חלסטרה היה כוכב, הכי קרוב לרוק'נרול. החוזה היה מפתה, גרעינים לעומת מה שהציעו לדודו, אבל בשביל מי שבא מתוכנית קטנה, עם מצלמת רחוב וכמה חברים, זה היה מדהים. בחמש תוכניות של שישי שואו הרווחתי יותר ממה שהרווחתי בכל תקופת הקומדי סטור".

איפה הייתה האינטואיציה העסקית שדיברת עליה קודם?

"היא הייתה בחרדה. יום שישי, מדורת השבט. צילמנו בתיאטרון ירושלים, שזה מקום קשה לעשות בו טלוויזיה, אבל לא היה לי מושג. בשלב מסוים הבנתי שהעסק הולך למקום לא טוב ורציתי לברוח, אבל לא היה לי כוח לעצור את כל זה. אני זוכר שראיינתי את אהוד אולמרט, שהיה ראש עיריית ירושלים. הייתי לבוש כמו מלצר, והוא יודע מה זה טלוויזיה ואיך לדבר, אדם מלא כריזמה, ואני בלי טלפרומפטר, עם כרטיסיות, שואל, 'ירושלים לבשה חג?'. והוא מתחיל לדבר בלי פסיק ובלי נקודה, ולאט-לאט אני מאבד אותו, רואה את השפתיים שלו זזות, ובאוזן צועקים לי, 'צביקה! לשאלה הבאה!'. מה, אני אפסיק אותו? אני בן 28 והוא ראש עיריית ירושלים. ואני אומר בלב, תשתוק בבקשה, תפסיק. חטפתי התקף חרדה בשידור. נפלתי למלכודת דבש. מינו אותי לנהל חברה גדולה, כשיכולתי לנהל מקסימום מחלקה".

"הצעות להיות כלבלב וסוס"

הנפילה הייתה כואבת, חדה ובעלת פוטנציאל ממשי לחסל להדר את הקריירה, אבל "אני יצאתי מהתוכנית הזאת עם החלטה שמהיום והלאה רק אני מחליט. לא הרגשתי שהכול נסגר. אולי בגלל החינוך שלי, זה שבאתי מאיפה שבאתי (שכונה ד' בבאר שבע, שם גדל כצביקה פרוכטר). אמרתי, באסה גדולה, נתארגן. גם כשהייתה ההיסטריה הגדולה של ז'וז'ו חלסטרה הייתי רגוע".

איך זה נראה אז?

"הגיעו כל מיני הצעות ממפיקים סוג ב', להיות כלבלב וסוס, אבל אני סימנתי את המטרה הבאה: לחזור לערוץ 2. ג'ולי שלז המלכה הביאה לי את עפולה אקפרס (שהיא ביימה), שהיה שונה לגמרי מכל מה שעשיתי. שואלים אותי איך במשך השנים לא עשיתי תיאטרון, אז התשובה היא שאני צריך איזה תפקיד אמיתי לנעוץ בו שיניים ולא להופיע ערב-ערב עם אותו הדבר. ג'ולי, עם האומץ שלה, נתנה לי את ההזדמנות, ואני מצדי התנהגתי שם כאילו אני הייתי מפיק בפועל. סחבתי, נהגתי, אותו דבר ב'בלו נטלי' (סדרה המשודרת ביס). כאילו אני מפיק. אני חייב להיות מעורב לגמרי".

בתקופה שאחרי הנפילה פיתחת את "שמש".

"מתוך אסטרטגיה של טמירה ושלי, שתוכנית אירוח זו חוויה טראומטית שלא תחזור, וטלעד היא לא אופציה, כי מה שהם עשו, היה טיפשי. הם גמרו את האמן שהביא להם את התוכנית הכי מצליחה שלהם, וסגירת המעגל הייתה שהם שמו את הכסף בעפולה אקספרס. גם ההתנהלות שלהם במכרז (על ערוץ 2, שבו הפסידו לקשת ולרשת) הייתה מנותקת מהמציאות; היה בה משהו מאוד יהיר, מתנשא".

אולי ירושלמי.

"גם אני שחקן נשמה כמו הירושלמים, אבל כשהייתי צריך את הזכיין מאחוריי, שיתמוך, שיכוון, הוא לא היה. עד היום אני אומר לאבי ניר ולטמירה שאני לא צריך שיגידו לי כמה אני גדול, אלא שיגידו לי את האמת".

אחרת תגמור כמו נוחי דנקנר.

"זה בול מה שקרה. אם היה לידו מישהו שהיה משקף לו את המציאות, אולי הכול היה נראה אחרת? לעשות אמנות מסחרית זו זכות גדולה, יכולת וכישרון. אמנות מסחרית היא לא מילה גסה. פרסומת טובה זו אמנות. אפשר כמובן לדבר על מה זו אמנות, אבל זה כבר דיון אחר. כשאתה עושה דבר כזה אתה חייב לדעת שיש מישהו שהולך איתך".

אז בוא נדבר על אמנות. בראייה לאחור, יכול להיות שהלכתם רחוק מדי עם האמנות המסחרית, עד כדי השחתת הנוער ורידוד התרבות? ההיצמדות לקאברים במקום ליצירה מקורית, הציפייה שההצלחה תגיע אינסטנט, הפרסום שהופך לחזות הכול, ומטרת העל להיות סלבריטאי.

"אני לא מסכים עם מה שאת אומרת, אבל מבין את זה. תראי לאן הטלוויזיה הולכת, לאן הולכות התקשורת והעיתונות הכתובה - שם זה הרבה יותר צהוב ומלוכלך. להשיג כותרות בכל מחיר. בודקים משפטית אם יש עילה לכתוב ולא בודקים אם הדברים נכונים. אני לא עושה דברים בשביל המסחרה".

אז מה זה כוכב נולד אם לא פורמט מסחרי?

"המנוע של כוכב נולד אינטימי ופשוט. אדם שבא משום מקום מקבל את הכלים ואת הצ'אנס האמיתי לכבוש אותך. אם אתה מתרגש - העם מתרגש. נכון שאחרי העונה הראשונה אנשים הבינו לאן הם באים".

אל תיתמם. גם אתם עושים מניפולציות.

"אצלי אין מניפולציות. אני לא מראה את המתמודדים מאחורי הקלעים, סוגר אותם בחדר עם בחורה מדהימה, או דוחף צמחוני ליד מישהו שאוכל בשר ורואה איך הם יגיבו. אני עושה חזרות על שירים, ואם יש זמר ששר פצצה אז כולם יכירו אותו. אני עשיתי מהפכה בזה שהחזרתי את הכבוד לזמר המבצע. עד אז, אם לא היית סונג-רייטר, לא היית יכול להתקיים בתעשייה, אבל רוב הזמרים הוותיקים שלנו הם זמרים מבצעים ששרים שירים של כותבים כמו חיים חפר, שהפסיקו לכתוב. פתאום לזמר ששר מדהים יש כוח, וזה קרה בזכות התוכנית. תראי את האבולוציה מ'לא נפסיק לשיר', והלאה. רק עכשיו אנחנו חוזרים לאמריקניזציה עם 'אקס פקטור' ועם 'דה ווייס'. גם כתבי הרכילות תפסו יותר נפח".

יש באמת הבדלים?

"בתוך עולם הריאליטי יש הבדלים מאוד גדולים. אל תכניסו את כולם לאותה קטגוריה. הפוסט מז'ור שלנו הוא כישרון, ומי שמגיע לעשירייה הראשונה והשנייה הוא לא רק 'וונבי', אלא יש לו כישרון מוזיקלי. תראי את עידן עמדי, את שירי מימון, את נינט, את הראל סקעת. הם קורעים את התחת. אם הם לא יעבדו הם יהיו רק שמועה. זה לא סלביות אלא מקצוע. אני לא עושה תוכנית על כלום ושום דבר".

אתה מתכוון כמו "האח הגדול"?

"התוכניות האחרות הן לגיטימיות, אבל הן לא שלי. אני מתרעם כשאת משווה אותי לאחרים ואומרת שאני אחראי להשחתת הנוער. אחת הטענות נגדנו הייתה שהתוכנית מיושנת, ערוץ-אחדית".

"אני לא מיתמם"

הדר אינו מעמיד פנים שהוא נפגע. הוא שוכב על הגדר בשביל הכוכבים הנולדים והבאים שלו, ומוכן להתעמת עם השאלות הפחות נעימות באשר למקום שלו בשרשרת המזון הערוץ-שתיימית, שהטיסה את רף הריגוש לשחקים, לא אחת על חשבון עומק, תוכן ומשמעות. "נכון", הוא אומר, "סף הריגוש של כולנו עולה כל הזמן, וגם אנחנו העלינו אותו כי אנחנו מתקדמים. אצל אבא שלי היה שולחן עבודה בחדר, והוא היה נותן לי עט אם הייתי נחמד. היום לכל נער יש מחשב ששמים על הברכיים, וליד יש את הוואטס-אפ, והאס-אם-אס, ומעדכנים פה ומעדכנים שם. סף הריגוש הוא אחר. היינו באילת ליד הבריכה, ואני רואה אנשים צמודים לסלולרי מצלמים את עצמם כל הזמן. אם תכניסי ילדים לטיול בתמנע, שלוש שעות בלי קליטה, הם יחוו משבר. אי-אפשר להתעלם מזה".

אז אתם צריכים להמציא את עצמכם בכל עונה מחדש.

"באמריקה, תוכניות רצות באותו פורמט שנים. אצלנו, בכל מסיבת עיתונאים בתחילת עונה שואלים, 'אז מה, זה יימשך אותו הדבר?'. מראיינים שואלים אותי, 'טוב, על מה נדבר? לא עשיתם משהו שונה?'. הדרישה לשינוי באה מבחוץ. לא סתם הבאנו את רני רהב אלינו כמבין בתקשורת, כי להיות אמן היום זה דבר יותר רחב. באים אלינו בטענות על רידוד התרבות? באו בכאלה טענות ל'תשואות ראשונות' ברדיו שגילתה את חוה אלברשטיין? אתה בערוץ מסחרי שצריך להצדיק את עצמו, עברנו הפרטה".

עד כדי שימוש גם בילדים בתוכניות כאלה? ואני מכוונת ל"בית ספר למוזיקה", שעושה מניפולציה רגשית על הצופה.

"ואני חוזר איתך לפסטיבל הזמר לילדים, זאת לא מניפולציה? אין מאה אחוז, שחור-לבן. הרצון של הילדים להיות על הבמה בוער אצל חלקם. יש ילדים מוכשרים שלא התקבלו בגלל שהוא בוער יותר אצל ההורים. אנחנו אומרים שזו תוכנית קטנה וחמודה, ולרובם זה עשה רק טוב. יש הורים שבאים אלינו בטענות למה אנחנו לא לוקחים את הילדים להופעות, ואני אומר, שילכו לשחק עם חברים. אני לא עושה מניפולציה, אני עוזר להם להבין על מה הם שרים, מלמד אותם כמו בבית ספר. אני לא מיתמם, אבל גם לא עושה דברים מניפולטיביים כדי להשיג יותר רייטינג".

לסער, הבן שלך, היית נותן להשתתף בתוכנית?

"הוא מבואס מהחוק שלא מאפשר לקרובי משפחה להשתתף. ולשאלתך, אני חרד לילדים האלה כמו ההורים שלהם. אנחנו הכי עוטפים שיש. בבית ספר לאמנויות יש פי אלף מניפולציות ומאבקי אגו, וכשהבת הגדולה שלי רצתה ללכת לבית הספר לאמנויות לא הסכמתי".

"חולה על המגע"

לאחר עשור של הנחיית כוכב נולד, בכוכב הבא הדר פינה את משבצת המנחה ותפס מקום בשולחן השופטים לצד ריטה, רני רהב ואייל גולן, שהוחלף בעין הסערה על-ידי מוקי. מה שלא מפריע להדר לחזור הקיץ שוב אל עמדת המנחה בתוכנית הכישרונות המוזיקליים החדשה של ערוץ 24, "משפחה בהופעה", שצילומיה החלו בימים אלה. "אני חולה על המגע עם אנשים. זה מג'יק", הוא מסביר, וכמו מרים להנחתה להתעמת עם המחלה שפקדה אותו. "אירוע הלב היה כל-כך פומבי", הוא אומר, "עד שהכריחו אותי לעשות מסיבת עיתונאים בבית החולים. פתאום אנשים ברחוב לא רק שרים לי, אלא מראים לי את האק"ג שלהם".

מה שיצא טוב מכל זה, לבד מהגזרה שהצטמקה, הוא החזרה אל הסטנד-אפ, מה שלא העז לעשות מאז שסיים אוניברסיטה. "המופע הוא לא רק טיפול פסיכולוגי", הוא אומר על "חי על הבמה", "אלא נותן לי אפשרות לשלוט על הדבר הזה. אני מספר מה שאני רוצה לספר. אני לא סובל את הפפרצי שמתחבאים בשיחים. בחתונה שלי יצאתי לעיתונאים כי הם היו נחמדים ולא ארבו לי. כבר שנים שאני לא הולך לים, כי אני מרגיש שכולם עם הטלפונים הם שטינקרים של הרכילות, ואני לא ממש אטרקטיבי כשאני רודף אחרי הילדים בבגד ים".

בשבוע הבא, בערב יום העצמאות תארח בסטנד-אפ שלך גם את יובל סמו ואת רועי בר-נתן. איך נולדה ההופעה הזאת בהיכל התרבות?

"טמירה ודודו (ירדני, בעלה) החליטו שאני צריך להגיע להיכל התרבות, אין לי חלק בזה. וזה מלחיץ אותי. אני גובה כסף לא בשביל המופע, אלא בשביל החרדות לפניו - יבואו אנשים, לא יבואו. להופיע בהיכל התרבות זה מטלטל".

טוב, כבר הופעת שם לא מעט כמנחה, שלא לדבר על מאות הזדמנויות אחרות מול כל עם ישראל פחות או יותר.

"אני אגיד משהו דביק וקלישאי, אבל להגיע להיכל התרבות לבד, מסמל את העצמאות האישית שלי. אני בזכות עצמי ולא בזכות ערוץ 2. אנשים באים כדי לראות אותי. אמן שרואה דבר כזה כמובן מאליו יכול לעזוב את המקצוע. אני אומר לאשתי, הרגע הזה, שבו אומרים, 'קבלו את צביקה הדר', הוא לא ייאמן בשבילי. אני עומד הכי חשוף. הייתי ברוב האולמות באודישנים. ערב אחד עמדתי על הבמה בנתניה ואמרתי לקהל, אני רגיל לשבת במקום שלכם ולבחון אחרים, עכשיו אתם יושבים שם, ועושים לי אודישן".

אישי: 48, נשוי ואב לשבעה, מתגורר בתל אביב

השכלה: משחק ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב

רזומה בקצרה: טלוויזיה: "הקומדי סטור", "שמש", "לא נפסיק לשיר", "כוכב נולד", "הכוכב הבא", "בלו נטלי". קולנוע: "עפולה אקספרס", "לצוד פילים". סטנד-אפ: "חי על הבמה"

עוד משהו: השתחרר משירות קבע בדרגת רב-סרן