כשלים ביוזמת רשות החברות הממשלתיות לייסד "נבחרת דירקטורים"

יש לשפר את איכות המינויים לדירקטוריונים בחברות הממשלתיות ואת עצמאות הדירקטורים, אך יש לעשות כן באופן סדור ומושכל במהלך חקיקתי

היוזמה של רשות החברות הממשלתיות לייסד "נבחרת דירקטורים" הוצגה כניסיון להפסקת המינויים הפוליטיים לדירקטוריונים של החברות הממשלתיות, תוך כוונה לשיפור טוהר המידות בנדון.

היעד של ביצוע מינויים על יסוד כישורים ולא קשרים הוא כמובן מבורך וראוי. עם זאת, מי שטרח לקרוא ולהפנים את נוהלי האיתור שנקבעו - להבדיל ממסע יחסי הציבור שנוהל ליוזמה זו - יכול היה להיווכח חיש-קל בכשלים העמוקים הטמונים ביוזמה, כשלים המאפיינים גם תהליכי מינויים אחרים לתפקידים ציבוריים.

לשם כך, די היה לקרוא את ההסתייגות שהופיעה בנוהל האיתור, ולפיה היכללות ברשימת הדירקטורים אינה מבטיחה מינוי בפועל בחברה כלשהי, וכי הסמכות לבצע מינויים נותרה בידי השרים הרלבנטיים, לפי שיקול-דעתם.

הסתייגות זו עדיין לא הבהירה באופן פוזיטיבי כי השרים יהיו רשאים למנות דירקטורים שאינם מופיעים כלל ברשימה; אולם בהמשך, באחד ה"סעיפים הקטנים" צוין כי השרים יהיו רשאים למנות מועמדים "שלא לפי נוהל זה". מי שעיין בכך היטב יכול היה להבין כי בהיעדר שינויי חקיקה, התוכנית לשינוי תהליכי המינויים לדירקטוריונים תלויה על בלימה, וכי יש לשקול היטב אם קיים טעם לטרוח ולהגיש מועמדות.

לא ייפלא, אם כן, כי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים כלכליים, עו"ד אבי ליכט, הבהיר לאחרונה כי הסמכות על-פי החוק אכן נותרה בידי השרים (השר המופקד על החברה הממשלתית הנתונה ושר האוצר יחדיו), כך שמבחינה משפטית צדק שר התחבורה ישראל כ"ץ בהתנגדותו לכך שייכפה עליו מינוי של מי שנמצא דווקא ברשימה הנדונה. שר האוצר יאיר לפיד הגיב בהצהרה כי יתנגד למינויו של אדם שאינו מופיע ברשימה, דבר העלול ליצור קיפאון במינויים.

טרם המשך הדברים אבהיר, למען הסדר והגילוי הנאות, כי לא הגשתי מועמדות להיכלל ברשימת הדירקטורים, וגם קרובים לי לא עשו כן.

הליך בחירה תמוה ומעורר שאלות

אין זה ברור מה הניע את יוזמי התוכנית לצאת לדרך ללא גיבוי חקיקתי הולם. ניתן להניח כי הם קיוו כי השרים הממנים דירקטורים יחששו מתהודה ציבורית שלילית אם הם יתעלמו מהרשימה.

ייתכן כי יוזמי התוכנית הניחו גם ששינויי חקיקה אינם ריאליים, ולא יתאפשרו. עם זאת, הם בוודאי הבינו היטב כי קיים קושי ניכר במהלך. קושי זה לא הודגש באופן כלשהו במהלך הקמפיין התקשורתי שהתנהל. הקמפיין הבטיח רפורמה, וגרם לציבור להאמין כי מי שיימצאו ראויים להופיע ברשימה יתמנו לדירקטורים.

לתחושה זו תרמה גם העובדה כי על-פי התוכנית, רשות החברות מציעה מועמדים מסוימים לתפקידים מוגדרים, בחברה ממשלתית קונקרטית. רק מעטים עיינו היטב בתנאים, ויש להניח כי גם מי ששם לב להסתייגות שלפיה סמכות המינוי נותרה בידי השרים, ראה אותה, לאור הקמפיין התקשורתי שהתנהל, כ"זהירות משפטית טכנית" גרידא, או כאמירה המכוונת לכך שאמנם אין ודאות כי כל מי שיופיע ברשימה יתמנה, אך הרשימה תהא בוודאי המאגר שממנו יתמנו דירקטורים.

כפי שפורסם, כ-17,000 (!) בני אדם הגישו מועמדות. מסתבר כי רובם הכמעט מוחלט עמל לשווא לשם יצירת סיכוי למינוי. גם הטענות וההסברים שהועלו כאילו ההשתתפות בתהליך האיתור אינה כרוכה בטרחה אינם מדויקים.

מילוי השאלון דרש השקעה ניכרת של זמן לצורך הכנת תולדות חיים, שחזור נתוני עבר, איסוף מסמכים - ובעיקר גיוס בני אדם אשר יהיו נכונים לשמש כממליצים אם הרשות תפנה אליהם, דבר הכרוך במחיר נפשי לא מבוטל. זאת, בנוסף להשקעה בראיונות, לגבי מועמדים אשר זומנו אליהן.

אני מניח כי אילו מגישי המועמדות היו ערים לכך שסמכות המינוי של השרים נותרה כפי שהייתה, הרוב המוחלט היו נמנעים מהגשת מועמדות, בהינתן ניסיון העבר לגבי סיכויים להימנות לדירקטורים.

הליך הבחירה גופו תמוה לא פחות. נפלא הדבר כיצד רשות החברות הממשלתיות הצליחה בתוך מספר שבועות לבחור כ-150 איש מתוך מספר עצום של כ-17,000 איש. אמנם נמסר כי כמה אלפים נפסלו על הסף עקב אי-עמידה בתנאים המוקדמים. אולם כיצד בוצעה ההחלטה לגבי אלפים רבים נוספים?

גם אם נקבעו מראש קריטריונים מסוימים לעניין ניסיון ניהולי, השכלה וכיו"ב, כיצד בוצעה ההערכה האינדיבידואלית והניקוד של כל מועמד? כיצד שוקללו תכונותיו? מי בדיוק ביצע את ההערכה ומה הם כישוריו להערכה מוצלחת? האם הערכת כל מועמד בוצעה על-ידי אדם אחד או על-ידי צוות? האם הייתה אחידות בתהליך ההערכה בין המעריכים השונים? כמה דקות (ואולי שניות) הוקדשו לכל מועמד, מתוך כמות עצומה זו של מועמדים? האם נוהלו פרוטוקולים של תהליך ההערכה האינדיבידואלי?

יצוין כי רשות החברות מבקשת לקבוע כי שיבוץ אדם ברשימה זו, ב"נבחרת" יהיה שיקול מכריע ובלעדי במינוי אדם כדירקטור.

פגיעה באמון הציבור במינויים שלטוניים

אם כך הדבר, וההערכה הזו כה חשובה, היכן השקיפות של תהליך זה? לגבי תהליך המינוי של מועמדים לדירקטוריון בנק לאומי, על-ידי ועדת המניות של הבנק, קבע מבקר המדינה כי התהליך הבלתי שקוף היה פסול, וזאת כאשר היה מדובר שם בבחירה מתוך כמות של כ-100 מועמדים.

התמיהה לגבי תהליך הבחירה ל"נבחרת הדירקטורים" מתחזקת לאור הפרסומים כי רבים מבין המועמדים שנכללו ברשימה, הם בכירים לשעבר או בהווה של גופים עסקיים. אם כך אמנם הדבר, מה באשר לשאיפה לריענון השורות ולמתן הזדמנות שווה לבני אדם מוכשרים חדשים, תוך מימוש הזכות החוקתית לשוויון?

ניתן אך לקוות שתוצאתו של התהליך לא תהיה מתן גושפנקא למינוים החוזר של בעלי קשרים, שכישוריהם אינם עדיפים על פני אלה של מועמדים טובים אחרים, גם אם אין זו מגמתו של תהליך זה.

מקרה זה אינו הראשון וגם לא האחרון לקיום תהליכי מינוי בעייתיים, כגון, "איתור" מועמדים על-ידי "ועדות איתור" אשר לא אחת הכריעו מראש בעד מועמד מסוים, והופכים מועמדים מעולים אחרים ל"שקופים" ולניצבים בהצגה, אשר השתתפותם אך מעניקה תעודת כשרות לבחירה; כך הדבר לגבי מכרזים "תפורים", ועוד.

הקושי המיוחד ביוזמה ל"נבחרת דירקטורים" טמון בכך, שמהלך אשר מטרתו המוצהרת הייתה שינויו של המצב העגום בתחום המינויים נוהל ללא בסיס משפטי הולם, באופן חפוז ותוך פגיעה באלפים רבים של בני אדם אשר סמכו על הקמפיין התקשורתי, שביקש לשכנע אותם לשתף פעולה עם סוג של "פוליטיקה חדשה". נזקיו של תהליך זה עלולים להיות מרחיקי-לכת, בשל הפגיעה באמון הציבור במינויים שלטוניים בכללותם.

יצוין עוד כי הצהרתו של שר האוצר על כך שלא יסכים למנות לדירקטור אדם אשר אינו נכלל ב"נבחרת הדירקטורים" עומדת בניגוד לכללי המשפט המינהלי. רשות שלטונית אינה רשאית לכבול מראש את שיקול-דעתה, ועליה לשקול את כל הנתונים הרלבנטיים להחלטה. על שר האוצר לשקול באופן ענייני אם מועמד נתון שיוצע לו הוא ראוי. אין הוא זכאי לאטום עצמו מהערכה עניינית כזו. משעה שהופעה ברשימה של "נבחרת הדירקטורים" אינה תנאי למינוי, על-פי החוק, אין הופעה ברשימה כזו יכולה לשמש שיקול יחיד בהפעלת שיקול-דעתו של השר.

נוסף לכך ששר אינו חייב כיום למנות מנהלים מתוך הרשימה, הוא גם אינו רשאי להפוך את ההופעה בתוך הרשימה לשיקול יחיד למינוי. השר אינו רשאי להעביר את שיקול-דעתו בסוגיית המינויים לגורם אחר, מחוץ למשרדו - הגורמים שטיפלו באיתור דירקטורים ברשות החברות הממשלתיות.

אכן, לא יהיה זה מפתיע כלל ועיקר אם יימצאו מועמדים ראויים ביותר, שלא הגישו מועמדותם לרשימה, או שמועמדותם לא התקבלה. ברור לכולנו כי יש לשפר את איכות המינויים לדירקטוריונים ואת עצמאות הדירקטורים, אך יש לעשות כן באופן סדור ומושכל במהלך חקיקתי.

■ הכותב הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ויועץ במשרד עורכי הדין מיתר-ליקוורניק-גבע-לשם-טל.