למרות היחסים הקרובים בין סוכנויות הביון של ארה"ב וישראל ושפע המידע המודיעיני שמספקים האמריקאים לישראלים, שיתוף הפעולה הזה מניב לשירותי המודיעין בוושינגטון תשואה נמוכה והוא מוטה "כמעט לחלוטין" לצרכי ישראל בלבד. כך קובע מסמך של הסוכנות לביטחון לאומי (National Security Agency, או, בראשי תיבות, NSA), הגוף המודיעיני הגדול בעולם לליקוט, פיענוח וצבירה של אותות אלקטרוניים (SIGINT).
המסמך מצוטט בספר חדש, "אי אפשר להתחבא" (No Place to Hide), מאת גלן גרינוואלד, העיתונאי האמריקני שנתן פומבי לצבר המסמכים הענקי על הפעילות הגלובלית של NSA ועל נבירתה האלקטרונית במאגרי מידע מוגנים לכאורה, שהדליף אשתקד אדוארד סנודן, עובד NSA לשעבר, שמצא מקלט ברוסיה בעקבות ההדלפה.
הספר מגלה, כי ל-NSA יש יחסים מודיעיניים עם ישראל, שפעמים רבות כרוך בהם שת"פ הדוק מאוד, כזה שמתקיים בדרך כלל בין ארה"ב לשותפותיה המודיעיניות הקרובות ביותר (אוסטרליה, קנדה, ניו-זילנד ובריטניה, קבוצה שמכונה "חמש העיניים"), ולעיתים אף יותר מזה.
מזכר הבנה בין NSA לבין מה שהספר מכנה "שירות המודיעין הישראלי", מציין שארה"ב מנהלת באופן חריג את יחסיה המודיעיניים עם ישראל: היא חולקת עם הישראלים באופן שגרתי מידע מודיעיני גולמי, שמכיל תקשורות בין אזרחים אמריקאיים. מדובר בתמלילים, סיכומים, מסמכים שהועברו בפאקס או טלקס, תכני אודיו ותכנים אלקטרוניים, לרבות מטה-דטה.
חומרים אלה לא עברו בדיקה מודיעינית יסודית לפני שהועברו לישראל. על פי הספר, הדבר השערורייתי בהתנהלות זו היא העובדה, שהיא מנוגדת לחוק. גרינוואלד מצייין בספרו, שהחוק בארה"ב מחייב לסנן חומרים כאלה בתהליך "מזעור" (minimization), כלומר למחוק מהם מידע על אזרחים אמריקאיים תמימים, לא חשודים, שתקשורות שלהם נגרפו לתוך הרשת הרחבה שפורשת NSA. "אך כאשר מדובר בחלוקת מידע עם המודיעין הישראלי, מתעלמת NSA מכל המחויבויות הלגליות הנדרשות", קובע הספר.
המסמך המצוטט קובע במפורש: "NSA מעבירה באופן קבוע ל'יחידה הלאומית (הישראלית) לאיסוף אותות אלקטרוניים' (כלומר יחידה 8200, ר.ד.) חומרים שעברו תהליך מינימיזציה וחומרים גולמיים שלא עברו תהליך כזה".
מסמך של NSA, שמפרט את תולדות השת"פ המודיעיני בין ישראל לארה"ב, מראה כיצד מדינה יכולה לשתף פעולה עם ארה"ב בתחום המודיעיני ובה בעת לשמש מטרה לפעולות הריגול של ארה"ב. המסמך מצביע על "בעיות הקשורות באמון (כלפי ישראל, ר.ד.), בעיות שקשורות במבצעים מודיעיניים קודמים". (אולי רמז לפרשת פולארד, ר.ד.).
המסמך קובע שפעילות הריגול הישראלי בארה"ב היא מהתוקפניות ביותר שמופעלות נגד האמריקאים: "ישנן כמה הפתעות... צרפת מרגלת אחר משרד ההגנה האמריקאי ומשתמשת באמצעים טכנולוגיים ללקט מידע, וגם הישראלים קבעו אותנו כמטרה לפעולות ריגול. מצד אחד, הישראלים הם שותפים יוצאים מהכלל בליקוט אותות מודיעיניים אלקטרוניים למעננו, אבל מצד אחר הם קבעו אותנו כמטרה מודיעינית ומרגלים אחרינו במטרה ללמוד על עמדותינו כלפי בעיות במזה"ת. מסמך הערכה לאומי (של כל קהיליית המודיעין האמריקאית, NEI), מדרג את ישראל במקום השלישי בסולם התוקפנות המודיעינית כלפי ארה"ב".
וכאמור, אותו מסמך מציין, שלמרות היחסים הקרובים בין סוכנויות המודיעין של ישראל וארה"ב, השת"פ הזה אינו מניב הרבה לוושינגטון. המודיעין הישראלי מעוניין רק באיסוף מידע שמסייע לו במילוי צרכיו שלו. המסמך של NSA קובל, שהשותפות הזו מוטה "כמעט לחלוטין" לצרכיה של ישראל בלבד.
"מציאת איזון בין צרכי ארה"ב לבין צרכי ישראל בתחום חילופי מודיעין אותות נעשתה אתגר מתמיד בעשור שחלף", נאמר במסמך. "למעשה, חילופי המידע מוטים באופן בוטה לטובת הצרכים של ישראל. (פיגועי) 11 בספטמבר התרחשו וחלפו, אך השותפות האמיתית היחידה של NSA (עם ישראל) מכוונת כמעט לגמרי ע"י הצרכים של השותף".
הספר מגלה עוד, שישראל נמנית עם שורה ארוכה של מדינות ש-NSA שכרה את שירותי המודיעין שלהן כדי לפתח טכנולוגיות מסוימות או לרגל למענה, תמורת תשלום. תהליך זה מאפשר כמובן לסוכנות האמריקאית לקבוע כיצד לנהל את פעילות הריגול המבוקשת. מסמך של NSA המכונה "סקירת שותפים זרים" לשנת הכספים 2012 מונה מדינות רבות שקיבלו תשלום מ-NSA ובהן, לבד מישראל, גם ירדן, פקיסטאן, קנדה, יפן, טייוואן ותאילנד.
הספר קובע שישראל נמנית עם מדינות "השכבה השניה" (tier B), ש-NSA מאפיינת את היחסים עימן כ"שותפות ממוקדת". ברשימת מדינות אלה, שקרויות גם "צדדים שלישיים" (third parties), כלולות, לבד מישראל, גם אלג'יריה, אתיופיה, הודו, טורקיה, האמירויות הערביות המאוחדות, סעודיה, טוניסיה, ירדן, וכמה מדינות אירופיות כיוון, גרמניה, דנמארק, שוודיה, פינלנד, ספרד ופולין. הרשימה הוכנה בשנת הכספים 2013.