קפיצה קטנה לחו"ל: רובע חריג, מלבב ומקסים ברומא

מי שמחפש רומא אחרת, בלי המקומות הקדושים, ההיסטוריה הכבדה והמונומנטים הגדולים ימצא אותה בטראסטוורה, הרובע השקט והנאה שבגדה הימנית של נהר הטוורה

רומא / צילום: שאטרסטוק

לכתוב על רומא בלי רומי משול לכתיבה על ירושלים בלי המקומות הקדושים, ללא הפן הדתי בכלל והיהודי בפרט. בעיני רבים, בירושלים הדת היא חזות, אבל קיימת גם ירושלים אחרת. כך גם ברומא: העבר הרומי, הבולט כמעט בכל פינה בעיר, אינו חזות הכול. ומי שמחפש רומא מעט אחרת, פחות סואנת ויותר רגועה, טבעי שיחליט, כמונו, להתגורר ברובע טראסטוורה שמעבר לנהר.

טראסטוורה הוא רובע נאה ולא מונומנטלי, ובכך הוא חריג חביב ברומא. הוא עממי, מלבב, עם סמטאות ועם כיכרות קטנות וחינניות שחיים בהן אנשים רגילים. בתי קפה קטנים, מסעדות, ברים, חנויות של חפצי חן וכיכר אחת גדולה, סנטה מריה, עם כנסייה נאה מבחוץ; כיכר, שבתי הקפה הגדולים שלה מושכים קהל רב, ולפחות אחד שוחט במחיריו - 15 אירו לשתי כוסות מיץ הדרים סחוט.

טראסטוורה מתגאה בשלל צבעי פסטל ובלא מעט ירק. חלקו שמור להולכי רגל, אבל הוא מלא וגדוש קטנועים ומכוניות קטנטנות שמקצתן אינן מוכרות בישראל. מראות צד רבות מנופצות. ונדליזם? לא בטוח: אולי רכב רחב מדי התחכך במכונית חונה. לא נתקלנו באלימות, בכייסות, אבל בכיכר סנטה מריה חנה בערב רכב משטרה ובכיכר שמאחוריה חנה ג'יפ צבאי ושני הסתובב ברובע. כרזות ושלטים מבקשים את שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה.

אמנים לצד מחוסרי דיור

גיאוגרפית, טראסטוורה (בתרגום: מעבר לנהר) נמצא בגדה הימנית של נהר הטוורה (הטיבר), הכוללת גם את קריית הוותיקן, אבל במושגים של פריז, הרובע מקביל איכשהו לגדה השמאלית, מפני שמתרכזים בו אמנים, אנשי קולנוע ואינטלקטואלים. יש בו גם ריכוז גדול של מחוסרי דיור (בטראסטוורה שלושה בתי תמחוי, כך סופר לנו), אבל לא ראינו לא את הנצרכים ולא את ה-menze, צורת רבים של "מנזה" שלהם. הקבצניות שפגשנו בשולי הכיכר מוכרות לדיירי הרובע, מתלוצצות איתם, ופעמיים ראיתי עובר אורח מוסר לזו או לאחרת פיצה אישית באריזת קרטון.

לטראסטוורה תחנת רכבת אזורית, שמגיעים אליה ב-35 דקות לערך משדה התעופה פיומיצ'ינו - לא הליאונרדו אקספרס שנוסעת רק לרומא טרמיני - ושיוצאת מדי רבע שעה. ברכבת נפגשנו עם זוג איטלקים דוברי שפות. היא, סנדרה, החזיקה צבר של דפי מחשב מודפסים, ספרה הקרוב. התעניינו. איזה עולם קטן: היא כותבת ספר על בתים של סופרות ידועות, בהן שתיים מהסופרות שתרגמתי, מרגריט דיראס, שהייתה ידידה טובה, ומרגריט יורסנאר.

הגברת כותבת גם על טראסטוורה. לפי עצתם המוטעית (המידע שנותנים איטלקים הוא כמעטי בכל עניין) ירדנו בתחנה שלפני טראסטוורה ולקחנו מונית. הנהג ניגש להיוועץ בקולגה, וכשראיתי שהוא חוצה את הנהר, שאלתי מדוע, שהרי תחנת טראסטוורה ורובע טראסטוורה הם על אותה גדה. הוא השיב שירדנו בתחנת אוסטיינטה! אמר שקשה להיכנס לטראסטוורה ברכב, עצר ונועץ בעוד קולגה, ואז הסביר שלא נסע נכון ולפיכך יגבה פחות ממה שיורה המונה. באנגלית מצוינת, שמקורה ב-25 שנים בארצות הברית ובאנגליה ובאישה אמריקאית, התעניין במצב במזרח התיכון ומי מהצדדים אחראי לו יותר, ואז, כשנכנס לסמטה הנכונה נשמע פיצוץ עז.

הוא עצר את המונית, אנשים נקהלו, מכוניות התחילו לצפור ללא דיחוי: הוא עלה על גוף חד שפוצץ את הצמיג. נאלצנו לצאת עם המזוודות - הוא סירב לקבל תשלום ועוד התנצל - ובעודו ממתין לחילוץ, כי לא היה מצויד בכלים המתאימים, או בצמיג, הלכנו בגשם למלון. שאלנו בחור, דובר אנגלית אף הוא, שאמר "גוגל יודע", בדק והוסיף שממשיכים ישר וימינה ושמאלה, ובכיכר הגדולה פונים ליד המסעדה הסינית. וכך הייתה המסעדה הסינית לנקודת ציון קבועה שלנו בטראסטוורה, והיה פיתוי להיכנס לאכול בה, אבל האם באנ ו לרומא לאכול אוכל סיני?

אז ככה הגענו למלון, רטובים. מלון סנטה מריה היה לפני מאתיים שנים מנזר של נזירות, ואחר כך שימש אורוות ובתי מלאכה. יש בו גינה עם עצי תפוז ושולחנות, וכתריסר חדרים שפונים לגינה. התיידדנו עם בעלת הבית, ולנטינה, והתוודענו לכלבה שאנל - על-שם בתו של שחקן הכדורגל הנערץ פרנצ'סקו טוטי. כל המשפחה אוהדי קבוצת רומא ומתעבי לאציו והשחקן הפשיסטי, ששיחק בה בעבר, די קאניו. הרגשנו אחווה אנטי-פשיסטית ומיד הלכנו לאולם המשמש לארוחת הבוקר, שבו מגישה ולנטינה בין שש לשבע בערב "שעה שמחה": מזמינים משקה, בעיקר פרסקטו קליל, ומתכבדים במזנון צנוע אך חביב.

השלט שמבשר את הגאולה

לפעמים יוצאים מהמלון. "מוזיאוני" הוותיקן בגדה הם הווייה דולורוזה הקשה המצפה למי שרוצים בסך-הכול לראות את הקפלה סיסטינה. קילומטרים של אוספים מקריים שאינם מהווים מוזיאון של ממש. מי באמת צריך בסוף הדרך אל מיכאלאנג'לו כמה עשרות אולמות של אמנות מודרנית? נראה שהאוצר לא היה בררן. נכון שיש אולמות מאטיס, שאגאל ועוד. מרוב ייאוש, לא שמתי לב למאטיס חביבי.

עולים ויורדים במדרגות ללא צורך. נשים נושאות תינוקות ועגלות במדרגות. מקומות הישיבה לאורך מסלול הכושר הזה מעטים מאוד ושמורים לשומרים. דוחק. עדרים עם מדריכים קולניים. 5,000 מבקרים ביום? נראה שהרבה יותר. מסלול מקוצר, שמצמצם את העונש, עוקף את אולמות רפאל. כשמגיעים שבוזים למרגלות הסיסטינית ונכנסים לבית הקפה - אבוי! אין כיסאות. אכזריות לשמה.

הקפלה הסיסטינית צפופה כמו קרון רכבת תחתית פריזאית בשעת עומס. זו קפלה, ולפיכך ראוי שישרור בה שקט. שומרים שנבחרו בזכות קולם הרם במיוחד צועקים מדי פעם "סילנציו" ומורים לחובשי כובעים להסירם. צעקותיהם מחרידות את הדומייה היחסית של בליל השפות, ומזכירות לי את הבדיחה על המלך ששכב לישון ושומרי ראשו ניצבים בפתח חדר השינה וצועקים "הס! המלך ישן!".

פעוט שהתחיל לבכות הורחק עם אמו לספסל צדדי, ושומר נחלץ להרגיעו בעזרת תמונות שהציג בפניו בסמארטפונו. בוודאי ציורי צליבה, כי הפעוט השתתק מיד. השומרים צועקים גם "נו פוטו, נו וידיאו". עד הקפלה אפשר לצלם חופשי, ומי שם לב לשלטים שאוסרים זאת לפתע? צילומי הציורים הם מקור הכנסה, ומי שבאים בלי משקפת רואים את הציורים הנהדרים באופן כללי בלבד. צריך לשכב על הגב ולהתבונן. ילד שנשכב על הרצפה מרוב עייפות הורם בידי שומר. מסביב לקפלה ספסלים רבים, והאנשים היגעים צונחים לנוח. הסיסטינה אכן מקום מדהים מכל הבחינות.

הפרוזדורים הארוכים והמיותרים נמשכים עד הסוף. השלט Uscita (יציאה) מבשר גאולה קרובה, אבל גם אז יש עוד מוזיאונים בדרך אל החופש. כדי לחזור למלתחה, שאינה מקבלת מעילים, רק תיקים, חייבים לעבור במוזיאון הבולאות, לעלות ולרדת ולעלות, ולבסוף להתנהל מטה בלולאה של ארבע קומות. למזלי הבחנתי במעלית בעיצוב עץ ממורט, עם שני מפעילים. ביציאה, מראות תוגה של אנשים ונשים דאובי רגליים.

האם שווה לעשות את המסלול המפרך? אם אין לכם תחום עניין המקביל לאחד ממוזיאוני הוותיקן שבדרך, סביר שבתחילת הדרך תיהנו ובהמשך תשתעממו ותסבלו. אלה שלוש שעות שבמהלכן רואים מעט מאוד. אין ספק שחולפים על-פני אוצרות שונים, ולא שמים לב בגלל הגודש והלאות המצטברת. על הכס הקדוש ליידע מראש את ההמונים מה אורך המסלול, ולפזר כיסאות ונקודות מים ואספרסו (עוד מקור הכנסה...) לאורך הפרוזדורים. אז כן או לא? כן, למיטיבי לכת מצוידים במשקפת ועושים את המסלול הקצר לקפלה, כן. כי אם תופסים מרובה, נתפסים השרירים ברגליים.

מוזיקה ואנתרופולוגיה

מזרחה ממוזיאוני הוותיקן, גשר יפה להולכי רגל שנחנך לפני כשנתיים - אבל העבודות טרם הסתיימו. חוצים, ומגיעים לאקדמיה למוזיקה סנטה צ'צ'יליה הנושקת לפארק של וילה מדיצ'י. על התכנון חתום רנצו פיאנו, שזוקף לזכותו עשרות יצירות אדריכליות ברחבי העולם, בהן מרכז פומפידו (1971). האקדמיה שוכנת בפארק המוזיקה של רומא (2002), שהוא כפי הנראה אתר המוזיקה המושך יותר מבקרים מכל אתר דומה בעולם. יש בו שלושה אולמות, בהם אודיטוריום מן החלומות ובו 2,800 מושבים סביב לבמה.

מובן שלא ויתרנו על קונצרט באולם הזה, ולצד חוויה מוזיקלית מהממת (הסימפוניה השנייה של מאהלר), בביצוע תזמורת ענקית ומקהלה, זכינו גם לחוויה אנתרופולוגית. רמקולים מאיצים שוב ושוב בקהל לבוא ולתפוס את מקומותיו. רבע שעה לפני תחילת הקונצרט מודיעים שהוא יתחיל בעוד עשר דקות. באולם, עשרות אנשים מתגודדים במעבר לצד השורות הטובות. בו ברגע שהדלתות נסגרות, הם עטים על המקומות הפנויים, היקרים מהכרטיסים שרכשו. כי אחרי תחילת הקונצרט, אין יוצא ואין בא. איחרתם - אתם בחוץ. רוצים לשירותים? לא יניחו לכם לחזור. זה קרה לי, אבל לא השתכנעתי וחזרתי פנימה, בשקט-בשקט, למרות ניסיונותיה של עובדת חיננית להסביר לי שזה אסור. היא הזעיקה קולגות, אבל כבר הייתי בפנים... נהג מונית, ששני ילדיו לומדים באקדמיה למוזיקה על מלגות, לקח אותנו למלון אחרי הקונצרט, וכמובן התעניין במצב במזרח התיכון.

מול טראסטוורה, במרחק הליכה סביר, שוק קמפו די פיורי. זהו שוק מחמד המיועד לתיירים. הרומאים באים בבוקר, רוכשים בו את הדרוש לארוחה, ואחר כך מבקרים בו הזרים. אין בו דוכני גבינות, דגים, ובשרים כמו בכל שוק חוצות פריזאי מצוי שמתפרק בצהריים - אבל הוא יפה ונעים. הדגש הוא על האסתטיקה בתצוגה. גברת שיודעת לומר "תודה" הציעה לנו לטעום בלסמיקו ישן נושן, עד גיל 25, שהיא מגירה מטפטפת על פכסם. רוכל להוט ניסה לפתות אותנו לקנות את סוגי העגבניות היבשות מסיציליה, שהגיש לנו לטעימה. אבל בגדול, זה לא שוק שטועמים בו. רומא אינה עיר מוסלמית כמו פריז. הזרים הבולטים בה הם מאסיה. גם בשוק חלק מהסוחרים הם מהגרים אסיאתים. השלט הטבוע ברצפה באמצע השוק מזכיר שריפה של דפי תלמוד ב-9 בספטמבר 1555 - "גיליון נשרפין ואותיות פורחות" ו"שאלי שרופה באש לשלום אבליך". אשרי העיר - ויהודיה - שלא שרפו בה יהודים והסתפקו בנייר.

בדרום רומא, מעט מעבר לנהר, ליד תחנת אוסטיינטה שכבר הוזכרה, שוכן Eeataly, שכנראה מפאת מיקומו טרם חדר במלוא עוצמתו הקולינרית לתודעת התיירים. מבנה ענקי, ששימש בעבר טרמינל, הוסב למקדש האוכל של איטליה ותחנת חובה לאוהביו. יש לו סניפים בכמה מקומות בעולם, וייתכן ש"איטלי ניו יורק" מוכר יותר מזה שברומא. ארבע קומות, כל קומה מוקדשת למוצר או לקבוצת מוצרים, ובכל קומה מסעדות המתמחות במוצרים המוצגים בה. בקומה העליונה, למשל, בשר, דגים ופירות ים, מעדני בשר וגבינות. כולל ייצור מוצרלה. בקומות אחרות פסטות ופיצות, יין ומשקאות אחרים, תבלינים, לחמים, שימורים, ירקות ופירות, דברי מתיקה, כלי אוכל ומטבח וכן הלאה. הרומאים באים לבלות ולקנות. הקופות בקומת הקרקע. מומלץ לטעום מנה בכל קומה. אכלנו ליד דלפקי הדגים. המוצרים מצוינים, המנות מעוצבות, אבל הטבחים הצעירים עדיין לא הפנימו את רזי התיבול. פתוח בכל יום מ-10:00 עד 24:00.

לאכול בטראסטוורה

ברומא היקרה עדיין אפשר לאכול ארוחה מלאה עם יין פשוט ב-30 אירו לאדם. בצהריים אפשר להסתפק במנה או במאפה עם בירה ב-15 אירו לזוג באחד ממאות בתי האוכל העממיים. אפילו המלצות צולבות של מקומיים אינן מבטיחות הנאה מארוחה. כך קרה לנו במסעדת הדגים פריז (Paris) שליד כיכר סנטה מריה. כשמסעדת דגים מגישה מרק דגים תפל ונתח דג Turbot רופס טבול ברוטב שמנוני להכעיס, לא סביר שזו תקלה חד-פעמית. דווקא מרק הירקות היה מצוין! והמחיר, אוי המחיר, שכל-כך צורב כשמשלמים אותו בעד ארוחה רעה.

באיטליה, מטבח עני בא לידי ביטוי בפסטות שהרטבים שלהן פשוטים ובמנות בשר שמבליטות חלקים זולים כמו זנבות בקר, שקדי עגל ולחי חזיר. כזהו המטבח המסורתי של רומא. הפסטה הפשוטה שאכלתי הייתה מן הטובות ביותר אי-פעם. ויש לי מחופשות הנעורים שלי אצל משפחת גואריני במילאנו רקורד של פסטה ביתית יומיומית, ובכל יום סוג אחר של פסטה וסוג אחר של רוטב, ופרמג'אנו שאך זה נטחן במטחנה הידנית המחוברת לשולחן המטבח.

כך למשל, הבוקאטיני amatriciana'all של מסעדת טרילוסה (Trilusa) היו מושלמים. ראשית, מפני שהבוקאטיני, מין ספגטי קצרים עבים, הם סוג הפסטה המתאים ביותר לרוטב בשל איזו הלימות טמירה. שנית, הרוטב - מתכון עתיק מהעיר אמאטריצ'ה שמצפון מזרח לרומא, שהשתרש ברומא, היה לאחד מסמלי מטבחה ומכיל עגבניות, בשר לחי חזיר וגבינת פקורינו רומאנו מותכת - עטף כל בדיד פסטה כשלמה של טעם וחלקות. זו מנה עילאית, המוגשת לשולחן במחבת גדולה שבה נצמד הרוטב לפסטה ושלבסוף מנגבים בלחם.

מנת פסטה נוספת שהגיש לי המלצר בטרילוסה הייתה פשוטה עוד יותר - טונראטלי קאצ'יו א-פפה מצוין. בתפריט נכתב עליה fate a mestiere - עשוי במקצוענות. "זו האמנות שלנו", ביאר המלצר. הארטישוק א-לה רומנה לא היה להיט. הוגשה לי לטעימה גבינת פיימונטה בגפת בארולו. לא רע. אבל הפסטה במחבת הצדיקה את הביקור. יין ופסטה במחבת, מבחר נקניקים ופרושוטו, מגשי גבינות - זה הדבר המושך עשרות איטלקים בכל ערב - לא שמעתי שום שפה אחרת סביבי. אהבתי. שילמתי 57 אירו בעד ארוחה שכללה בקבוק יין לבן.

עוד שניים מאבות המזון של רומא, לצד האמאטריצ'אנה, הם סלט הפונטארלה - נבטי עולש בר, שלא תמצאו בשוקי צרפת, עם ויניגרט שומי - וירקות מטוגנים בבלילה עבה אך פריכה ואוורירית, בעיקר פרחי קישוא בעונה, עם מעט גבינה מותכת בפנים. אוכל עוני - ירק ובצק בשמן.

הטרטוריה דה אאוגוסטו (Tratorria da Augusto), פסיעותיים מהמלון שבו שהינו, עממית במוצהר, זולה ומלאה. לפעמים תור בחוץ. אנשים משוחחים משולחן לשולחן. יש מנות יומיומיות ומנות שמכינים רק יום או שניים בשבוע. חמישי הוא יום הניוקי והאוסובוקו. על השולחן פרוס נייר, שבסוף הארוחה בעלת הבית רושמת עליו את החשבון - מזכיר נשכחות פריזאיות. שילמתי 38 אירו בעד מרק, פסטה, סלט פונטארלה, אוסובוקו עם עצמות קטנטנות של עגל חלב ומנת פקורינו לסיים את היין, שני קנקני יין קטנים ומים מינרליים גדול. רק המרק אכזב. טעמתי ניוקי מצוינים מצלחתה של שכנה צעירה וחיננית. אין קפה. לא מקבלים כרטיסי אשראי. שירותים "בול קליעה". אין מיזוג. בקיץ - להימנע.

בלה פראסקטה (Fraschetta La) השולחנות מחופים מפות משובצות אדום-לבן ועל הקירות שפע שומים יבשים. בעלת המלון שלנו אוהבת את המסעדה הצנועה, שהיא כביכול מסעדת מקומיים נחבאת אל הכלים, אבל הרבה תיירים איתרו אותה. היא זולה מאוד ומלאה. לא רק החדר שבכניסה, גם האולם הפנימי גדול ורועש. האוכל סביר. עם הצלחה לא מתווכחים.

עוד שתי מסעדות סמוכות לכיכר סנטה מריה שהומלצו על-ידי מקומיים - לבדיקתכם: Grazie Graziela, La Tana de Noantri.