כשערבי דורס יהודי

החופש לכתוב "חשד לרקע לאומני" מתרחב בהתאם למוצא

עיתונים עיתונות / צילום: תמר מצפי
עיתונים עיתונות / צילום: תמר מצפי

מועצת העיתונות החליטה להמליץ לפני כשבועיים לכלי התקשורת בארץ להפסיק להשתמש במטבע הלשון "רצח על רקע כבוד המשפחה".

לאורך שנים התקשורת הישראלית - שהלך-רוח יהודי-חילוני מוליך אותה - משתמשת בביטוי זה במיוחד כשזה נוגע לציבור הערבי, ומפרידה בעקשנות בינו ובין רצח פלילי מכל סוג או תרבות אחרת.

לכן לא היה זה מפתיע שדווקא רדיו א-שאמס, התחנה האזורית המשדרת בערבית, היה הראשון לקבל את המלצת המועצה. "לפשע חמור כמו רצח אין דבר עם מושגים כמו 'כבוד' ו'משפחה'", אמר מנכ"ל התחנה, סוהיל כראם.

לתפיסתו של כראם, זה לא נגמר בתחומי האמירה. זה עניין של מניע, הוא אומר, כמעט נותן היתר הגיוני לנטילת חייה של האישה, הבת או האחות. אולי נורא מביטוי זה הוא רק ה"רצח על רקע רומנטי", שמעניק לרוצח הילה שייקספירית מסעירה, אבירית כמעט. וכשאומרים שאותו רוצח הוכרע תחת "התקף של קנאה", בכלל מתייחסים אליו בסלחנות, כאילו אמרו, זה לא הוא - זו היא שהוציאה ממנו צד חדש ומכוער, בהתנהגותה הלא מרצה.

מילים, זו כבר קלישאה שחוקה, מגדירות את המציאות. ודי להביט בבעירה המשתוללת כדי להכיר בעובדה ששנים של מתיחות במדינה מלובות על-ידי התקשורת. אותה תקשורת שהיום ממהרת להפנות זרקור אל הרחוב הערבי המתלקח, ואל המנהיגים הציבור שאוחזים בגפרורים, מתקשה להבחין בחמאה הנוזלת על ראשה. התקשורת - המואשמת בנקל בשמאלניות ובליברליות יתר - אומרת דבר אחד, במילים השייכות לגזרות אחרות לחלוטין.

אתמול (ג'), בתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל, דיבר תושב טייבה שכאב על הנעשה בעירו, ומשהו היה חריג מאוד בדבריו. "אנחנו ביחסים טובים מאוד עם המגזר", הוא אמר, והוסיף, "המגזר היהודי".

יהודי? מגזר? מתי שמעתם בתקשורת הישראלית מישהו שמתייחס אל הציבור היהודי כאל "מגזר", מילה שכבר הפכה לשם קוד ל"ערבים", כשלא נעים להגיד את המילה בפירוש. בימי חדשות מיוחדים מתייחסת "מגזר" גם ל"רוסים", "דתיים" או "חרדים".

הרוב המנהל את המדינה ועורך את גופי התקשורת שבה, לעולם לא יצמצם עצמו לכדי "מגזר" - הוא הרי זה שגוזר את כל היתר, מי משלו ומי לא, מי ערבי ומי יקודם לדרגת ארמי.

"שניים נהרגו" בפיגועים

התקשורת הישראלית, בתוך התחרות האכזרית שבה היא מצויה, הולכת ומצמצמת בהגדרותיה את מושאי סיקורה. אין לה פנאי לנכונות פוליטית או לרגישות חברתית. בישראל ה"נאורה" - אולי בניגוד לכל מדינה מערבית אחרת - הזיהוי האתני והזהות האישית יזעקו כבר מהכותרת.

וכך נותנת בהם התקשורת הישראלית (בהכללה לא גסה מדי) סימנים: אם ייכתב "תושב ראשון-לציון נעצר/דרס/ גנב..." - אפשר מיד להבין מאיזה שבט הוא. כשהגיאוגרפיה מובילה את הסיפור, כנראה שלא נמצא כל תיאור אחר שיסייע בידי העורך.

לעומת זאת, לא נראה "תושב כפר כנא דרס... ", אלא "ערבי דרס", בדיוק כשם שלא נראה "תושב תפוח יידה... ", אלא "מתנחל יידה..." . הם אפילו לא יקבלו שני טאבים של חסד למטה אל כותרת המשנה. וכש"ערבי דורס" - החופש לכתוב "חשד לרקע לאומני" יגדל, גם ללא אישור רשמי מהמשטרה.

וכשיורים בו, והוא נהרג, אז אין כל מניעה לכתוב "חוסל". ערבים, אליבא התקשורת הישראלית - ולא משנה אם מדובר ברב-מרצחים או באדם שמרחף מעליו חשד בלבד - "מחסלים", בדיוק כמו את עברייני העולם התחתון או מכרסמים.

מתברר כי המילה הפוליטית ביותר בעיתונות הישראלית היא זו שבאה לתאר את מצבו המת של האדם. כך למשל עיתון "הארץ" החליט לתאר אתמול את תוצאות פיגועי הדקירה שלשום (ב') בכך ש"שניים נהרגו". מגוחך מזה יהיה רק לכתוב "מצאו את מותם", כי הרי אין כל עוררין שמדובר ברצח ורצח בלבד.

אפשר לחזור ולדבר על תפקידה של העיתונות וזהותו העמוקה של הכותב, בהמשך לשיח המעייף שעלה בימי מבצע "צוק איתן". אז מה אנחנו קודם? - ישראלים או עיתונאים? אך לרוב ההחלטות שמתקבלות בתקשורת, במיוחד בעידן האינטרנט, לא קשורות בלבטים העמוקים הללו. בזירה תחרותית, מהירה ולא באמת מעמיקה, ואשר תלויה נואשות ביצר הציבורי, צריך ללעוס את המציאות עד דק בטרם היא תוגש לקורא. לא להשאיר מקום ליתר מחשבה ודיוק, שכן כל השתהות של דקה - את הלקוח מרחיקה.

במידיות הזו, בשרירותיות שמשקפת כל דעה קדומה מודחקת, יש פוטנציאל לאסון. ההתנהלות כאילו התקשורת העברית נכתבת ונקראת רק בין החבר'ה ואין לה כל השלכה על כל היתר, היא חסרת אחריות ונפיצה, והגיע הזמן להרחיב את המעגלים ולתת ליותר ציבורים כניסה פנימה. לא רק לחדרי המערכת בהם כותבים ועורכים, אלא גם למילים שבהן הם עושים זאת.