אתיופיה, כפי שסיפרתי לבתי

מסע באתיופיה, קולאז' מבלבל ויפהפה של נופים, של שמורות טבע ושל מפגשים אנושיים מרגשים, גם בעקבות המורשת היהודית-אתיופית וגם בין אם ובתה, שיצאה להתנדב בפרויקט יהודי-ישראלי מיוחד

האמת היא שאתיופיה - ואפריקה בכלל - לא הייתה יעד במפת המקומות שאני חייבת לראות לפחות פעם בחיים. כמו אצל רבים מאיתנו, גם בתודעה שלי אפריקה נכרכה במלחמות אזרחים עקובות מדם, ברעב ובאומללות, במעוזי אסלאם קיצוני ובמגפת אבולה, שאמנם רחוקה מאוד מאתיופיה מבחינה גיאוגרפית, אבל לך תדע. אפריקה.

אבל באתיופיה הפקדתי את האוצר הכי גדול שלי: אלמוג, בתי היחידה, שנסעה לאתיופיה אחרי שירותה הצבאי, להתנדב בפרויקט בשם "תן", שתיכף יתואר כאן בהרחבה. וכשבתי אמרה "אימא, את חייבת לבוא כדי להבין מה אני עושה פה", הייתי חייבת לבוא. ידעתי גם שאם אני כבר עושה את כל הדרך עד לשם, אמצא גם דרך לטייל ולהכיר קצת את המדינה הזו.

ג'יפ בולם זעזועים וארגוס, מדריך דובר אנגלית טובה, חיכו לי בשדה התעופה של גונדר, שנמצא בלב שכונת עוני. עשר דקות אחרי מצאתי את הבת שלי מאושרת, והלב שלי גאה על גדותיו אף שמסביבנו הייתה תפאורה מצוקתית של עולם שלישי. נשים שפופות שמגבבות ערימות קש אימתניות על גבן, עיוורים המגששים דרכם על שפת הכביש, כמעט מתנגשים במכוניות, רועי צאן עם עדר שלא נגמר חוצים בשלווה את הכביש, תרנגולות שנשחטו לא כבר, בדרך לאחד מדוכני האוכל ברחוב, חושות ופחונים, ללא מרחב מחיה הגיוני והיגייני לדרים בתוכם. "וולקם טו אפריקה", אמרה הילדה, ולקחה אותי לתצפית במקום הכי טוב בעיר.

שם, בחצר הפנורמית של מלון Goha, כיבדו אותנו בטקס קפה מסורתי, "בונה". נחיריי נפתחו לריח המסחרר של פולים ירוקים טחונים, שנקלו על מדורה קטנה. שתיתי קפה אתיופי ראשון, חזק בהרבה מכל "טורקי", או "שחור" שהכרתי, שמוגש עם פופקורן מפצפץ. תוך כדי שקיעה יפה של כדור ארגמני, הילדה ניסתה לעשות לי סדר בהבנת הדמוגרפיה של הרקמה האנושית הסבוכה שהקיפה אותנו.

כ-100 מיליון תושבים מצטופפים על כל סנטימטר פנוי, ב"רפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה". רק ב-1987 אתיופיה בחרה בפעם הראשונה נשיא אזרחי. רק ב-1994 זכתה להיות רפובליקה. דברים קשים ואכזריים קרו בה לפני כארבעים שנים, בתקופת הרודן האכזרי מנגיסטו. לא העזתי לדון בדברים הללו עם ארגוס המדריך. כמו רוב האתיופים, גם הוא פטריוט, ובלהט מכר לי את המוטו Think Global Act Local. ניסיתי, בהנחיית המורה הפרטית שלי, להיות לוקאלית וללמוד ממנה. ראיתי איך היא עושה כבוד לכל מי שנקרה בדרכנו: הכתף הימנית שלה רכנה למפגש הכתף הנגדית של בן שיחה, בנקישה מהירה של עצמות. לפעמים ההטיה הייתה לא סימטרית וחזקה מדי לעצם הבריח שלי, אבל רציתי ל"חשוב מקומית", אז שינסתי כתפיים.

מתברר שלא משנה לאיזו קבוצה אתנית או לאומית מבין כ-280 הקבוצות, שחיות באתיופיה ומדברות 86 שפות שונות, אתה שייך - כולם מברכים זה את זה בכתף נגדית. לא הצלחתי להבחין בניואנסים אתנוגרפיים, אבל בעיניי התוצאה של הבליל הזה הייתה מרהיבה לעין ולעינית המצלמה. פרצופים חזקים ורכים כאחד, עורם מתוח על עצמות לחיים גבוהות, אף מסותת, עיניים שקדיות ושפתיים דובשניות.

ילדים שמלמדים ילדים

להתנדב ולטייל יחד זו אופציה טרנדית שלא הייתה קיימת "בזמננו", כלומר - בדור שלנו, ההורים הגאים בקבוצת הוואטסאפ הצייצנית "הילדים שלנו באתיופיה". בכפר הגלובלי הנאור, המודל של LSJ (Service Learning Jewish) - לימוד ועשייה התנדבותית יהודית - בועט ועדכני. הרוח החיה מאחורי הפרויקט הוא ניר להב, שהקים את כפר הנוער "אגוזו לשלום" ברואנדה, חזר לארץ לפני שלוש שנים, ויצר בסוכנות היהודית מודל חדש: יחידה לאקטיביזם. וכך, לאג'נדה הממוקדת של הסוכנות, שעד אז עסקה בענייני עלייה וגיוס שליחים, נוספה עשייה למען נזקקי העולם, ולא רק למען עניי עירך.

את הניסיון ואת החזון היזמי שלו מרואנדה יצק להב בתוכנית שכינה אותה "תן", ומנהל ירדן זורנברג. שם שנשמע טוב בעברית, אבל הוא קיצור של Tikkun Empowerment Network, שמגייס אנשי עסקים ישראלים ויהודים מהארץ ומחו"ל, שהערך תיקון עולם מדבר ללבם, והם רוצים לעשות למען אקטיביזם גלובלי. הפעילים קונים מניה חברתית ב"תן", בשווי כ-25 אלף דולרים לשנה, שמחייבת אותם להשקיע בפרויקט שלוש שנים ברציפות. לחלקם יש שתי מניות ויותר, ואז הם גם מעורבים בתכנים וביעדים שנפתחים. בשלוש שנות קיומה, תן כבר תקעה סיכות במפת הארץ ובחו"ל. בקיבוץ הרדוף בארץ הם עוזרים לנוער בסיכון ולאוכלוסייה הבדואית, וכך גם בגונדר שבאתיופיה, בווחאקה שבמקסיקו, ובקרוב ייפתחו מרכזים נוספים בגאנה ובווייטנאם. מגיעות לשם משלחות של צעירים, רובם בגילים שבין 20 ל-30, אחרי מיונים קפדניים. רובם מישראל, אבל יש גם מתנדבים יהודים מחו"ל. הם מקבלים במקום הכשרה לעבוד עם המקומיים, ובמשך שלושה חודשים הם מתפצלים לקבוצות, לפי תחומי העניין שבחרו. בין הפרויקטים: הקניית מיומנויות חיים לילדי רחוב, הוראת אנגלית לילדים בשכונת עוני, הנחלה של חקלאות לאימהות חד-הוריות, שיפור היגיינה למניעת מחלות, ה נגשת כתב ברייל, משקפיים לעיוורים ועוד.

חוץ מלעבוד קשה, הם מרוויחים גם תוכנית העשרה מגוונת. לומדים על התרבות המקומית, על פיתוח בינלאומי ועל כלכלה, טקסטים ומקורות יהודיים עתיקים וחדשים, שמגבים את רוח המוטיבציה החברתית שלשמה הגיעו. המתנדבים צריכים לרכוש את כרטיס הטיסה ליעד, ולהכין בממוצע כ-10 דולרים ליום. מגורים, אוכל, כביסה, תחבורה, שמירה והדרכה מכוסים על-ידי בעלי המניות והסוכנות.

שבועיים וחצי טיילתי באתיופיה, אבל מה שהכי נגע בי אינו מופיע בשום ספר טיולים או מסלול "חובה". התרשמתי עד דמעות לראות את הבת שלי ואת חבריה, בוגרי צבא שלא מזמן השתחררו, מייצרים תקווה. ילדים בני 13-12, שישבו על הספסל הרעוע לידי, בכיתה. קורת גג של פחון דולף וחשוך, ספסלים על רצפה עקומה. אבל כל זה התגמד לעומת הנשק שבעזרתו הדבירו את כל אלה: עיפרון, מחברת ורעב אמיתי לידע. השיעור של הילדה שלי, שעסק באמנות הריאיון ובכתיבה יצירתית, היה חוג למצטיינים שבחבורה. וכשהציגה אותי התלמידה עם הנייד בידיה וחיוך זורח בפיה כ"אנת", שזה "אימא שלי" באמהרית, והוסיפה "היא עיתונאית", הרגשתי את כובד הדיווח בגוף ראשון מ"אתיופיה שלי". לשמחתי התבקשתי רק לשתוק.

השיעור עסק באשת התקשורת אופרה ווינפרי כמודל לחיקוי. גם ווינפרי התחילה את חייה בעוני ובמצוקה, והפכה לאחת הנשים החזקות בעולם. ציטוט מפיה "הכוח לנצח כל דבר מתחיל בך, תמיד, תמיד", שהבת שלי הקריאה, המחיש לי את הכוח העצום שיש במילים. ושם, על הדרגש השביר, הייתי לרגע ילדה חסרת כול, שמאמינה כי השמיים הם הגבול. חוץ מגאוות יחידה של אימא-בת, הייתי גאה בכל המתנדבים "שלנו" שם. הרגשתי שהם עושים לישראל מה שאף דיפלומט משופשף ושום קמפיין במיליונים לא היו מצליחים לעשות. הייתי גאה גם בתלמידים המדהימים שישבו לידי על הספסל. יכולתי לראות שם לפחות ילד אחד, שלא אתפלא אם יגיע רחוק בבוא היום. אני מקווה שיזכור את קבוצת התמיכה שגם בזכותה פרץ קדימה. מאלמוג נפרדתי אחרי ארבעה ימים בגונדר. עוצמת הבונדינג הייתה מרגשת במרקם העדין כל-כך שבין אימוש לבת, אבל הילדים נסעו לשם כדי לחוות עצמאות, וידעתי שצריך לכבד את זה.

גונדר הנוצרית, גונדר היהודית

גונדר הייתה תחילת הטיול שלי. המשכתי הלאה עם מקונן, הנהג המופלא, שצלח דרכים בלתי עבירות בעליל באלגנטיות מרשימה. גונדר, שבמשך כמאתיים שנה הייתה בירת אתיופיה, מרוחקת 748 קילומטרים מאדיס אבבה, הבירה. טיסה של כשעה חוסכת כ-14-12 שעות היטלטלות באוטובוס. לדברי תרמילאים שזמנם בידם, הדרך שווה בגלל הנופים, אבל צריך להביא בחשבון שיש עצירות אין-סופיות, למשל בגלל מוכרי בננות ושאר ירקות, שעולים לאוטובוס ומציעים את לחם חוקם.

גונדר נחשבת ל"מאסט" בגלל שרידי ארמונות ומצודות, שאכן מרשימים בגודלם האימפריאלי. אפילו שמונומנטים אינם מדברים אליי בשום שפה, לא ניתן לפסוח על המתחם הענק של הקיסר פאסלידאס מהמאה ה-17, מייסד השושלת הגונדרית; אחת מני רבות, אבל ממש לא חייבים לראות את כל האולמות והחדרים, שהם עוד מאותו דבר.

הקיסר ראה את עצמו כפטרון אמנויות, ולכן מפעלותיו התפרסו לכל עבר, כולל גשרים ובריכה ענקית, כאגן הטבלה. בסתם יום של חול היא נראית נטושה למדי, אבל במהלך פסטיבל טימקט (Timket) שחל ב-19 בינואר, היא אטרקציה. בנו של פאסילידאס, יוהנס, שהלך בדרכו כמכתיב רנסנס תרבותי, הקים את כנסיית Debre Berhan Selassie - שמשמעה "אור השילוש", עם ציור קיר מהתנ"ך והברית החדשה, שמבטאים את אסכולת האמנות של גונדר במיטבה.

האמנים-הנזירים השתמשו בחומרי גלם מהטבע - שורשי עצים, פרחים, בוץ ועלים - ויצרו טכניקה שהצבעוניות שלה עמדה במבחן הזמן, כ-330 שנה. כדאי להרים מבט לתקרה, ולגלות רצף מהפנט של כ-144 כרובים, שאישוניהם מורחבים בהגזמה, ראשיהם פונים לארבעת כיווני הרוח, כדי לשדר למאמין שהם עוקבים אחרי צעדיו. לחלקם עין אחת סתומה, או שהם נראים רק בפרופיל, סימן שחטאו, רחמנא לצלן. בשונה מהנצרות הקלאסית, כאן מאמינים שהשילוש הקדוש - האב, הבן ורוח הקודש - הוא ישות אחת, ולכן הם מצוירים כשלושה פורטרטים בשיער שחור חלק או מקורזל. ספרי הקודש כתובים על יריעות עשויות מעורות עזים, בשפת הגעז עתיקה, שפה שהוחלפה באמהרית.

אבל עם כל הכבוד לקדושים, הדרך אצה לי, לפגוש את שרידי הסיפור היהודי, מפגש עם שורשיה של הקהילה היהודית "ביתא ישראל", שעלתה לארץ אחרי שנרדפו ונספו וסבלו; היסטוריה שראויה להיכתב ולהיזכר ולהילמד ולהיחקר לעומק, הרבה יותר ממה שאנחנו עושים.

במרחק רבע שעה מהכיכר המרכזית של גונדר נמצא הכפר וולאקה. הציפיות הגבוהות שלי פגשו מציאות כואבת. הולכים בסבך, עד שמגיעים למבנה פח עגול, שמגן דוד כחול מצויר עליו. זה בית הכנסת ששימש קהילה שמנתה מאות מתפללים, עד שעלו לארץ במבצעי שנות ה-70 וה-80. כשניסיתי לפתוח את הדלת, זינקה לעברי מקומית בעלת צוואר מעובה, עם קעקועים מצולקים על הפנים - מראה שכיח בשבטים בדרום, ודרשה תשלום. המדריך הסביר שזה בעצם סוג של פיקדון, שימריץ את הגויים לשמר את המקום. לא ממש האמנתי לו, מאחר שהוא דבק ב"מתן תרומות" לכל דכפין שפגשנו בדרך, אבל לא הייתה ברירה.

בפנים היה חשוך וריח דחוס עמד בחדר. היה צריך פנס כדי להאיר את הצילומים שנתלו על הקירות, ובהם נראו אלה שעלו לארץ וחזרו לביקור. ביציאה מהביקור הטעון הזה התעכבתי ליד דוכני האמנות השימושית. את תשומת לבי תפס חפץ אליפטי, שהזכיר לי "משה בתיבה", עשוי מחלוקי נחל משויפים או מצפחה, ומבחוץ מצויר מגן דוד, בפנים שוכב זוג. אולי שלמה המלך ומלכת שבא, שיצרו לפי המסורת את שושלת מלכי אתיופיה. אבל לא. התברר שההסבר גשמי יותר: זוהי תיבת אהבה מסורתית, שמניחים ליד המיטה. כאשר האישה משאירה את ה"גג" פתוח, זה איתות חיובי ליחסי מין. אם הוא סגור, אין כניסה, מטעמי נידה או חוסר חשק.

וריאציה על קיבוץ

בצד השני של הכפר חיכה לנו פרויקט מסורתי אחר, המשמר את המלאכות שהיו נחלתן הבלעדית של היהודיות שעלו לארץ. כשלושים אימהות חד-הוריות, עניות במיוחד, מקבלות מהממשלה הזדמנות ללמוד במשך שלושה חודשים את הטכניקות המסורתיות והמודרניות של קדרות ואריגה, כדי לחזור לכפרים שמהם הן באו, ולהצליח לפרנס את עצמן בכבוד. חלק מהבעלים מתו מאיידס, ממלריה, מרעב, או סתם נטשו והשאירו אותן מטופלות בסדרות ילדים. המיזם הפמיניסטי הזה, שהקים בכלל כומר סקוטי, מתנהל כעמותה. הוא גם תופס טרמפ על התיירים שבאים לחפש את היהודים שאינם.

המיזם מנוהל ביד רמה על-ידי טספלם אברה, שעד היום הכשירה כ-850 נשים והיא בעצמה רווקה. טספלם הססגונית מספרת לנו שהחלום שלה הוא להגיע לירושלים, והיא מקווה שאולי נעזור לה להגשים אותו. בחדר התצוגה עבודות קדרות ברוח יהודית: נטלה לנטילת ידיים, פמוטים, פסלוני גור אריה יהודה וחנוכיות שנשרפו בתנור. מחמם את הלב לגלות ששגרירות ישראל תרמה את התנור הזה.

זה אינו הפרויקט היחיד. במקום אחר, בשכנות למפלי הנילוס הכחול, ליד בהר דר, הגעתי לפרויקט העצמה אחר לנשים, מעין וריאציה על קיבוץ, שמכונה אורמבה ((Awra Amba, חזון של אדם מיוחד, זומרה נורו, שכילד הגה את הרעיון הבלתי נתפס לתרבות שבה גדל: שוויון זכויות לנשים. הוא נחשב לתימהוני ואף למשוגע, עד שהצליח להשיג ב-1972 את חלקת האדמה, שבה חיים כיום כ-140 איש - גברים ונשים. ראינו שם נשים חורשות תלמים וקוצרות חיטה, וגברים אורגים, אופים אינג'ירה ושומרים על הילדים.

נכנסתי לכיתה שרויה בחשכה, וראיתי ילדים בגיל גן מצביעים בנימוס, משננים במקהלה באנגלית, מילים בסיסיות. נכנסתי גם לחנות המזכרות, שמוכרת בעיקר מתוצרת המקום. מכיוון שהפרויקט פועל כקואופרטיב, הרווחים (בעיקר מאריגת בדים למצעים ולתיקים, ומדמי כניסה סמליים שכוללים מדריך-מלווה) מתחלקים שווה בשווה בין העובדים. יש שם גם "בית אבות ואימהות", ערך קהילתי חשוב באורמבה, שהוא ללא ספק קיבוץ מרתק של רעיונות מהפכניים. אפשר לישון ב"גסט האוס" של המקום, אם אינכם חוששים מפשפשים ומשאר מריעין בישין.

בחזרה לוואלקה. באחד המקומות הרכב עצר בצד הכביש. ארגוס המדריך התחיל ללכת מהר, לאורך ערוץ נחל וולאקה, ולא הבנתי לאן הוא חותר. מהמורות של אבנים וסלעים עקצצו בנעליים, והיה צריך לקפץ מעליהם במקומות שבהם זרמו מים. מסונוורת מהשמש החזקה, ראיתי פתאום מצבה אחת. כשהתקרבתי ראיתי עוד אחת ועוד אחת, מפוזרות בשטח טרשי. על חלקן היו כיתובים באמהרית, מגיני דוד, סמלי מנורה. אחרי ששוטטתי ביניהן, ראיתי שלט הנצחה דהוי, בעברית, מטעם הסוכנות, שמספר בתמציתיות יבשה על שואה שבה נספו כ-5,000 מבני העדה, אך רק כמה עשרות מהם זכו לקבורה. ואילו אלה שזכו לעלות לארץ הקודש ראו איך המאבק ההרואי שלהם נדחק לשוליים ולא מגיע לתודעה הלאומית הכללית, שרגישה בעיקר לשואה אחרת. הרגשתי צביטה של בושה ושל חוסר אונים, ונשבעתי ללמוד יותר ולדעת יותר על המורשת היהודית-אתיופית, ולפעול להנחלתה.

קופים, זאבים ושמורות טבע

יש עוד הרבה מה לראות באתיופיה חוץ משרידים יהודיים ופרויקטים אנושיים מרגשים. זו ארץ מדהימה. חוויתי שבועיים וחצי של טיול משולב בג'יפים ובטיסות לגונדר, לבהר דר, לסימיאן, ללליבלה ולאקסום ומשם לאדיס אבבה. במרחקים העצומים שגמאתי ראיתי איך פני הקרקע משתנים בדרמטיות. מצד אחד פסגות מושלגות וקפואות בגובה 4,543 מטרים, ומצד שני בקע סורי-אפריקאי שמפלח מדבריות צחיחים ולוהטים. לבה רותחת והיולית מבעבעת ממעבה האדמה, מפלים שוצפים שממלאים את אגני הנילוס הכחול והלבן במשאב החשוב בעולם, אבל חסר אונים לנוכח המאסה של כ-100 מיליון פיות צמאים, שהברז הלאומי שלהם הוא ג'ריקן בצבע כתום, שאיתו הם צועדים קילומטרים מדי יום לנהר הכי קרוב כדי להשיג מים.

שמורת הטבע העצומה סימיאן, למשל, שב-1969 הוכרזה כאתר מורשת לאנושות מטעם אונסק"ו, זאת בזכות צמחייה ובעלי חיים אנדמיים, ייחודיים למקום, כמו שועל אביסיאן (abyssinina), זאב מסוג walia ובבון מזן ג'לדה (gelada), שעבורנו היה אטרקציה מרתקת. הוא זכה לכינוי "הבבון המדמם" או "שבור הלב", בגלל כתם אדום בצורת לב שיש לו על החזה. מתברר שהכתם הזה הוא תוצר של שינוי הורמונלי, בהשפעת תהליך החברות של חיים בקומונה ענקית. בקומונות האלה יש לזכר אחד הרמון של כעשר נקבות.

השמורה הזו היא גן עדן לחובבי טרקים, שיכולים ללכת בה גם 12 יום. בדרך יפגשו את מפל Jinbar הארוך באתיופיה, ואם ירצו, יוכלו לטפס על הפסגה השנייה בגובהה באפריקה, ראס דאשן (Ras Dashen), המתנוססת לגובה 4,543 מטרים. אפשר לעשות את הטרק בתנאים של תרמילאים, עם שירותים מצחינים ובקור מקפיא עצמות, גם ביום. מי שצריך תנאים בשטח, שיזמין (הרבה זמן מראש), לילה בסימיאן לודג' היוקרתי. כך או כך, רצוי להיעזר במדריך שטח, המכיר כל שעל בשמורה, שבכניסה אליה חייבים בתשלום, הכולל ליווי של "צופה". זה מגיע עם רובה מהמאה הקודמת ונצמד אליכם, מחשש שתפגשו טיגריס. אמנם לא נרשמו היתקלויות כאלה כבר הרבה שנים, אבל זו דרך לספק פרנסה למקומיים.

בחלק הדרומי של השמורה, בגובה 3,000 מטרים, נמצאת קוסוי, Kossoye Ecology Lodge ושם גילינו מיזם תיירותי אקולוגי מרתק. כמאה אלף עצים ניטעו כדי למשוך חרקים וציפורים, כדי שאלה יזינו כוורות אורגניות. את הכוורות האלה הקים איש העסקים דגניו לגסה. הוא גם ממחזר עלים לקומפוסט ומתכנן להפיק ממנו חשמל. פגשנו אותו כשהוא עוטה צעיף אדום עם מגן דוד גדול, שקיבל במתנה מחבר בקבוצת הכדורגל האתיופית בארץ, "בני אצ'לאל", שחזר לביקור שורשים.

במקום שבע בקתות זוגיות, המשקיפות על פנורמה של נופים שכאילו לקוחים מחמש ארצות. לי הם הזכירו את הגרנד קניון, את הר הסוכר בברזיל, את הצוקים המשוננים של מחוז גווילין בסין ואת המאצו פיצ'ו בפרו. באופק ראינו את סודן ואת הדרך ספוגת הדם והדמעות שבה נספו כחמישית מבני הקהילה האתיופית בדרכם לישראל.

הבדלי מנטליות

לא פעם הייתי הלבנה היחידה בקצה כפר של בקתות קש. בעלי המקום לא אמרו מילה על סכנה מכל סוג, אבל ציידו אותי במנעול ברזל מסיבי, כדי להגיף עליי את הדלת. בכל מיני "סוף העולם שמאלה" זינקו עליי עשרות ילדים בצעקות You ,You ,You - ביטוי שמחה על הזרה שזה מקרוב הגיעה, פוטנציאל למטבעות ולשטרות בלויים. כשחג סביבי מקבץ סביר ולא אגרסיבי של ילדי שוקולד מתוקים, חילקתי להם סוכריות, שנגמרו לצערי מהר מדי.

לא פעם היו קשיי תקשורת והבדלי מנטליות - כמו אותה פעם בשמורת טבע, כשחשבתי שהלכתי מספיק רחוק ועמוק כדי להתפנות, הופתעתי מגבר שעקב אחריי. לא היו לו כוונות זדון, אבל זה היה מבחינתו רגע מוצלח כדי לנפנף מול פרצופי הנדהם בסלסילת קש בצורת בקתה שהכין, או לנסות למכור לי חרוזים דהויים, שלא הייתי תולה על הכבשה שלי לו הייתה לי כזו. כשיצאתי לרחוב בלי המדריך הצמוד, ניסו למכור לי כל דבר במחיר מופקע.

ועם כל הבדלי המנטליות, האנשים האלה הרשימו אותי. במיוחד אלה שדילגו בהרים עם הג'ריקן הכתום בקלילות של איילה זריזה, גומאים מורדות ומתלולי הרים כדי להביא מים. נושאים את העול בזקיפות ובגאווה. שקטים, שמחים בחלקם, כך נראו לי לפחות, כשחייכו בשיניים צחורות. האמנתי לחיוך הזה. הנה פה, בתת-תנאים, האושר זמין ונטול תסביכים, לעומת המקום שאני באה ממנו. מירוץ יומי לצבור ולהשיג, שרק מרחיק את הדבר הכי נכסף.

כשחזרתי הביתה, לא הפסקתי לחפש אתיופים בכל מקום. התביישתי ביחס שזכו לו מרובנו - הגזענות, האפלייה. פה ושם שומעים טפטופים של סיפורי הצלחה, אבל איפה כל היתר? איך כמדינה קולטת עלייה טיפחנו כזה סיפור מעליב? אולי אנחנו צריכים לנסוע יותר לאתיופיה, כדי להבין אותם ומנין באו, ואולי גם ללמוד מהם דבר או שניים.

מידע מעשי

מתי להגיע: העונה הגשומה היא בין יולי לספטמבר, וזה אומר שקר ומאוד גשום.באוקטובר היא מצטלמת הכי יפה, כשהיא עדיין ירוקה מהגשמים. פסטיבלים הם עוגן אטרקטיבי להפליא לבנות סביבו טיול, כמו T imket שחל ב-19 בינואר. חגיגה של טובלים, רקדנים ונגנים - Genna, ב-7 בינואר, שזה הכריסמס האתיופי. Meskel - לרגל מציאת "הצלב האמיתי", ב-27 בספטמבר, שבמהלכו מציתים מדורות ענק שבהם מעלים על המוקד עשרות אלפי צלבים.

חיסונים, ויזה ומטבע מקומי: נדרשת סדרה של חיסונים, ואפשר לקבל אותם בכיסוי מלא או חלקי של קופות החולים. ויזת תייר מסדירים בביקורת הדרכונים בכניסה לאתיופיה, הכינו כ-20 דולרים.

ספר הדרכה: המקומיים קוראים לו "התנ"ך של הלבנים", כוונתם ל"לונלי פלנט", שמעדכן את מהדורותיו. מי שמתכנן להמשיך לטייל ב-East Africa, שירכוש את המדריך שזה שמו. אם רק באתיופיה, Ethiopia Djibouti & Somaliland, ב-219-189 שקלים. 10% הנחה למי שמזמין באתר חברת "העולם" למדריכי נסיעות ומפות, www.haolam.co.il. היתרון - הם נשלחים הביתה בדואר.