פסטיבל דוקאביב: ולאדי אנטונביץ' מציג את הסרט "קרדיט לרצח"

כשולאדי אנטונביץ' יצא לצלם את הסרט הדוקומנטרי "קרדיט לרצח", שמוצג בפסטיבל דוקאביב, הוא לא ידע שהוא הולך להתמודד לא רק עם מחתרות ניאו נאציות שפועלות ברוסיה אלא עם המשטר עצמו

 ולדי אנטונביץ ושוראבי מתוך הסרט מאנקורט/צילום:יונתן צרני
ולדי אנטונביץ ושוראבי מתוך הסרט מאנקורט/צילום:יונתן צרני

"יש לי תסביך אשת לוט. אם הסתובבתי אחורה- אני רוצה לדעת מה אני רואה", אומר בראיון לגלובס ולאדי אנטונביץ', 34, בוגר בית הספר לקולנוע סם-שפיגל, שביים את אחד הסרטים הדוקומנטריים הנועזים ביותר שצולמו בשנים האחרונות. אנטונביץ', חמוש במצלמה, חדר לחוליות חמושות של ארגונים קיצוניים ולמחתרות הניאו נאציות האלימות ברוסיה, במטרה לפתור את תעלומת הירצחו של חבר ילדות שלו, רצח אכזרי שתועד במצלמת וידאו והופץ ברשת בשנת 2007, ולהביא את התוצאות למסך. תחת זהות בדויה ובאמתלות שונות- כמו התחזות לעיתונאי של רשת שידור זרה, אנטונביץ' מצא עצמו יושב לשיחה עם דמויות מובילות באותם ארגונים - אנשים לא צפויים, עם לא מעט דם על הידיים.

אנטונביץ': "התחלתי לחקור, הייתי חייב לחקור עד הסוף, ולספק לצופים ולעצמי תשובות. כי ברגע שהסרט יוצא, אין לך יכולת להמשיך ולחקור".

כבר למן ההתחלה ידע אנטונביץ' שהמשטרה עשתה כל שביכולתה על מנת להתחמק מהמשימה. לכן גם לא היה כל טעם לנסות ולהיעזר בה. להפך- המשטרה היא ראשונת החשודים.

"לא באתי עם אג'נדה. לא היה לי מושג מי חשוד. עניין אותי מי עשה את זה. בסרט תיעודי, יש לך כבמאי הסכם עם הצופה: מה שאני מראה לך זה האמת, לפחות בעיניים שלי. אני לא אוהב סרטים דוקומנטריים שיש מאחוריהם אג'נדה. זה לא מאתגר אותי אינטלקטואלית. אני אוהב סיפורים שמגרדים לי את התאים האפורים".

לעזרתו בא חבר ילדות קרוב ובעל קשרים בשם דימה, ויחד, באמצעים מוגבלים, הם מגששים אחר עקבות. והעקבות מובילים אותם למחוזות לא צפויים. ואף שהמשימה הופכת למסוכנת יותר ויותר, אנטונביץ' ממשיך וממשיך. התוצאה, סרט בשם "קרדיט לרצח", מתמודד בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב שייפתח הערב (ה'), ויוקרן ב-3 ביוני בערוץ 8.

אנטונביץ': "כבר לפני 3 ו-4 ו-5 שנים אמרו לי (הגופים המממנים, מ"ש) שהסרט מוכן. כל הזמן אמרו שהוא מוכן. אבל אני לא הרגשתי שהוא מוכן. לא יכולתי להפסיק. הסיפור הזה ספציפית יותר חשוב מהפרט שנקרא ולאדי אנטונביץ'".

אנטונביץ' פעל ביסודיות, במשך כמעט 6 שנים, עם הפסקות ארוכות בין צילום לצילום. "היו לי הרבה נסיעות לרוסיה. נסעתי איזה 6 או 7 פעמים, כל פעם לחודשיים".

- אז כבר היה לך חלק מהמימון?

"כן. היה מימון מערוץ 8, קיבלתי כסף מפסטיבל טרייבקה, מהקרן החדשה לקולנוע".
מה היה הרגע הכי מפחיד?

"הפחד הכי גדול היה להיכנס למקומות שלא ידוע אם, או איך, תצא מהם. יש בסרט ראיונות ורואים שכשאני מעשן, רועדות לי הידיים. כמו בפגישה עם שולץ. הוא היה חמוש, ומאחוריו היו חמושים. אם הוא היה יודע על מה הסרט, הצלם ואני כבר לא היינו. לא היינו יוצאים משם בחיים. כל פעם כשנוצר מפגש כזה, לא ידעתי אם אני מכניס את עצמי למלכודת, או שהכול כשורה ושאינפורמציות לא דלפו. אתה לא יכול לפעול בשדה הזה בלי לחשוף חלק מהקלפים שלך לחלק מהאנשים. ככה שאתה נכנס ליער, ולא יודע אם תצא ממנו. ואתה עוד לוקח בן אדם איתך שיצלם. זו חתיכת אחריות. כי ירצחו גם אותו. ולו יש משפחה, ילדים.

"יחד עם זאת, כשאתה עושה משהו לאורך זמן רב, הכול נהיה פחות מפחיד. הסכנה האמיתית לא הייתה מצד ניאו נאצים. הם בסך-הכול יכולים לרצוח מישהו. הסכנה היא מהשלטון, שם האפשרות יותר רחבה. לרשות המשטר יש את עורכי הדין הכי טובים, ערוצי תקשורת- כל ערוצי התקשורת. אם יבחרו להתעלם מהסרט. אפשרות שניה היא לחפש דברים עלי, להשחיר אותי ואת הסרט".

 ולדי אנטונביץ ושוראבי מתוך הסרט מאנקורט/צילום:יונתן צרני
  ולדי אנטונביץ ושוראבי מתוך הסרט מאנקורט/צילום:יונתן צרני

הבמאי ולאדי אנטונביץ' (מימין) ושותפו לעשיית הסרט

- מבלי לעשות ספוילרים - אתה חש מאוים? מהאנשים אותם ראיינת, מהשלטונות?

"כמעט כל הדמויות שראית בסרט - כולם בכלא עכשיו. זה קשור חלקית לסרט. השלטונות אולי לא יודעים על מה הסרט, אבל הם בהחלט יודעים שאתה עושה סרט. אף אחד במשטר לא רוצה להתעסק עם ישראלי. מהבחינה הזו, אתה יותר חסין מאשר תושב ארצות-הברית.

- יש סיכוי שיקרינו את הסרט ברוסיה?

"לא. פסטיבל לסרטים דוקומנטריים במוסקבה הזמינו אותי. אמרתי להם, אתם מפגרים? או שיסגרו אתכם או שיכניסו את כולנו לכלא. אנשים חוטפים מאסרים על שטויות. לא מזמן אסרו הקרנה של הסרט 'ילד 44'. כי מה שהוליווד עשתה כאילו פוגע בתחושת הפטריוטיות של העם הרוסי. השחקן ששיחק את הכומר בסרט 'לוויתן' שהיה מועמד לאוסקר, פוטר מהעבודה שלו בתיאטרון. בגלל תפקיד בסרט! זה מטורף!".

- כשאלכסי זוויאגינצב, הבמאי של "לוויתן" ביקר בארץ, הוא אמר לי שהסרט לא פוליטי.

"הוא פוליטי בטירוף. צריך לדעת לקרוא אותו. האמירה היא בתוך היצירה, שהיא כביכול דרמה משפחתית. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להגיד שזה פוליטי. גם ככה הוא מרגיש שבמידה מסוימת הוא בגד במולדת.

"אני חושב שהוא עשה סרט מבריק ביותר, יצירת מופת. הוא מוכשר בטירוף, והוא לא למד קולנוע מעולם. אפילו לא קורס אחד. אני לא חושב שצריך ללמוד קולנוע. מה שצריך זה בגדות. צריך בגרות בשביל לדעת לספוג חוויה. וזה בדיוק מה שזוויאגינצב עושה. צריך לספוג חוויות. זו המסקנה שלי".

קרקס של אבסורד

למזלו של אנטונביץ', אותן דמויות אפלות בלעו את הפתיון, וסיפקו לו מידע מפליל. איזה אינטרס היה להם לדבר אל מול המצלמות? הפגנת כוח, בעיקר. כוח הנו מנת לחמם. אך ייתכן שהייתה עוד סיבה, והיא שחלק מאותם מרואיינים, מתוך איזושהי תחושת צדק, ביקשו שלא לנכס לעצמם פשעים שלא הם ביצעו. חלק הותירו תמונה מעורפלת, במכוון. וחלק הובילו את אנטונביץ' אל מחוזות אותם לא דמיין. התחושה בסוף הסרט עגומה. חוסר הצדק, הנאציזם שחוגג ברוסיה, והידיעה שהידיים - ידי החוק - כבולות, ושולאדימיר פוטין, נשיא רוסיה, עושה בה כבשלו".

- איך אזרחי רוסיה חיים עם חוסר הצדק הזה?

"140 שטופי מוח לא יכולים להבין. התירוץ של פוטין לכבוש את אוקראינה היה להציל את הרוסים מאוקראינה. ככה הוא מנמק את המהלך הזה לעם הרוסי. הוא תמיד משיחי, חייב להציל. הוא מאוד ציני. יש לו 84 אחוזי תמיכה, לפי תוצאות סקר טלפוני".

- הם לא מבינים עד כמה המצב שלהם רע?

"הם מאמינים שהם חייבים את הצאר. הם עברו שטיפת מוח, חושבים שזה גנטי. מאמינים שהם חייבים את סטאלין, והשיח התרבותי כיום סובב סביב האג'נדה שרוסים כעם, כמכלול, לא יכולים שהמשטר יהיה דמוקרטי. האוקראינים, אחינו בדם, הצליחו להיות דמוקרטים, ולרוסים קשה לקבל את זה. בטלוויזיה הרוסית משודרות כתבות על כך שראשי ה-CIA הגיעו לשלטון באוקראינה, כל מיני בדיחות כאלה שמשודרות במהדורות חדשות מרכזיות. וזה לא מצחיק, זה קרקס של אבסורד. זו טרגדיה שחורה. והסרט מראה רק חלק מזה".