יפו תל אביב/ צילום: עמית גירון
בדרך למסעדת "יפו תל-אביב", מציץ אלינו מעל גבי לוחות המודעות פרצופו של חיים כהן כשמחציתו מכוסה בירקות שהושלכו לעברו. מבט זריז מבהיר שזו פרסומת לשבוע מיוחד שבו יתארחו שפים מהעולם במסעדות העיר.
העיתוי האומלל שבו בחרנו לאכול אצל כהן, בעיצומה של "אינתיפאדת הסכינים", או איך שלא תרצו לקרוא לסיבוב המדמם הנוסף שאנחנו נתונים בו (והלוואי שעד שהטקסט הזה ינחת על מפתנכם הוא כבר לא יהיה אקטואלי, אבל איכשהו נראה לי, לצערי, שלא כך יהיה), גרם לנו לתהות שמא באמת תעופפנה רוב המנות בחזרה לכיוון כהן והמטבח שלו.
אלא שכמו בכל פעם, ולצערנו מזמן לנו המקום שבו אנו חיים לא מעט כאלה, מתברר שעם ישראל חי. וכל עוד הוא חי - הוא אוכל. לפחות כך זה נראה בצהרי השבת שבה אכלנו כאן.
ובכן, שמחנו לגלות שאנחנו לא התל-אביבים המושחתים והמנותקים היחידים שבאו להתנחם באוכל של כהן בצוק העתים. רוב-רובו לא נראה חלק מהבועה התל-אביבית. אני מתנצל מראש על האבחונים האנתרופולוגיים המוטלים בספק שלי, אבל המסעדה הזו הפכה מאז יומה הראשון למסעדה לכל המשפחה, מי שיציאה למסעדות אינה לחם חוקו ביומיום. בקיצור, אנשים מהחיים, תודה לאל.
ארבע שנים עברו מאז כתבתי כאן על המקום. כמעט שום דבר לא השתנה כאן מאז, וטוב שכך, לטעמי לפחות. אותה תפאורה אלגנטית אך לא מלחיצה, אותו טאבון ענק הפולט פוקצ'ות נהדרות מקדמת המטבח הפתוח, ואותו אוכל שלא דופק חשבון לאף אחד, חוץ מאשר לחזון הקולינרי של כהן.
אל תקלו ראש בזה. ממקום שצריך, וכנראה גם רוצה, לרצות את עמישראל כולו, אפשר היה לצפות לקצת יותר אופנתיות ו/או שבלוניות. ולא כך היא. אז נכון, יש כאן גם סטייק פילה ברוטב יין וציר בקר, שעושה רושם שהוא אחת המנות הכי נמכרות כאן (והוא, אגב, מצוין), אבל אל הלברק הצלוי הבלתי נמנע, מצרפים חסה, צלויה אף היא, אחת הסטיות הקולינריות המבריקות החביבות על כהן כבר שנים, ואל קציצות הדגים - רבעי עגבניות, חצילים וטחינה. שלא לדבר על הניוקי סרטנים השוחה בפרסה (כרישה). הכול מאוד פשוט, מאוד טעים, ובעיקר, וזה מה שמעניין כאן, מאוד בטוח בעצמו ומנומק, תוצאה של עשרות שנים במטבח וגיבוש שפה קולינרית אישית, רגועה ומרגיעה.
התחלנו אם כן באותה פוקצ'ה לוהטת, שעליה שיני שום ועגבניות שרי תמר אפויות. קצת טחינה טובה ליד, פלפל חריף וממרח פלפלים חריפים - שיגעון. המנות הראשונות התחילו לזרום. אגב, אף שהיו אלה צהרי שבת, נכללו המנות הראשונות במחיר העיקריות, ארוחה עסקית שכזו. הגיע טורטליני של תרד עם רוטב יוגורט חם חמצמץ, מנה פשוטה אבל מושלמת. טרטר לוקוס וחצילים קלויים עם רוטב עגבניות, סוג של מנת דגל כאן, שאני לפחות משתדל לאכול בכל פעם שבה אני מבקר במקום (הייתי פה לא מעט פעמים מאז הפעם ההיא לפני ארבע שנים). לדעתי זו המצאה של כהן, וגם אם לא, זו בהחלט יציאה גאונית ממש. השילוב בין הלוקוס לבשר החצילים פשוט מבריק.
גופי קלאמרי שלמים צרובים קלות ומונחים על ברוסקטה ברוטב עגבניות. שוב, פשוט, שוב - נהדר.
קערת מולים ברוטב מרינייר קלאסי, שבתוכו השתכשכו רצועות פסטת חונקי כמרים תוצרת בית - גסות שובת לב. אבל השיא שמור כנראה למנת הניוקי עם בשר הסרטנים והכרישה. שילוב טעמים מפתיע, בעיקר מכיוון הכרישה החמצמצה.
המנות העיקריות כללו את אותו סטייק פילה מדובר, שהיה כאמור כל מה שאתה מצפה ממנה שחוקה כזו. עסיסי, מדמם ומנחם. הוא הוגש עם פירה עשיר מלא בחמאה, קום איל פו. מנה נוספת - קציצות לוקוס בספיחה* עם חצילים ועם טחינה. פשוט-פשוט, טעים-טעים. זנב השור הוגש עם עדשים שחורות ועם טורטליני דלעת בציר בשר עמוק וכבד, והיה לא פחות טוב.
קינחנו בכנאפה המפורסמת של המקום, שהייתה אחת הטובות שאפשר לטעום, אפילו בהשוואה לכאלה שאוכלים באלבאבור, קינוח בהיבה - שלל מרקמי שוקולד שונים ומשונים וטעימים, ומנה מקושקשת קצת, אבל טעימה, של שברי בראוניז, פטל שחור, ריבה וגלידת תה ירוק.
כשיצאנו, נזכרתי פתאום בחיים אחר. מסעדת חיים גריל רומני, השם ייקום דמה. כשנסגרה, אמר בני, שהיה אז בן 6 בסך-הכול: "יש כל-כך הרבה מסעדות, למה סגרו דווקא את זו?". הגריל הרומני היה המקום שאליו הייתי הולך כשרציתי להרגיש בבית, גם אם לא הבית שלי. באופן מפתיע, מצליחה המסעדה הגדולה והמפוארת של כהן לגרום לי להרגיש ככה לרגעים. אין הישג גדול מזה, לטעמי.
יפו תל-אביב
פרטים: יגאל אלון 98, תל-אביב, 03-6249249. א'-ש' 12:00-23:30
מחירים: מנות ראשונות: ניוקי - כלול במחיר העיקרית, טורטליני - כלול במחיר העיקרית, קלמרי - כלול במחיר העיקרית, טרטר לוקוס וחצילים - 55 שקל; מנות עיקריות: מולים - 65 שקל, קציצות דג - 110 שקל, סטייק פילה - 180 שקל, זנב שור - 120 שקל; קינוחים: כנאפה זוגית - 50 שקל, קינוח שוקולד - 50 שקל, נמסיס תה ירוק - 46 שקל.
השורה התחתונה: יקר אבל שווה.