פסימיות היא שם המשחק

אנשים שנולדו במערב מאז מלחמת העולם השנייה התנסו בשיעור קטן להפתיע של תהפוכות. בימי חיינו לא התרחשה אף מלחמת עולם אחת, אפילו לא מלחמה אזורית אחת. לא ידענו רעב, ערינו לא התמלאו פליטים, לא התחבאנו במרתפים חשוכים מאימת פוגרומים או משטרות חשאיות. לא היו לנו מלחמות אזרחים, או התקוממויות, או הפיכות צבאיות. את השגרה הפחות-או-יותר חזויה של חיינו למדנו לקבל כמו הייתה מובנת מאליה.

היא מעולם לא הייתה מובנת מאליה. הדורות הקודמים, המאות הקודמות, חיו בצל פחד, שרירות לב, דיכוי, ניצול; הוודאות והביטחון האישי היחסי היו מהם והלאה. היה מעניין מאוד בעולם משכבר הימים, אבל חוץ מבעלי שיגיון רומנטי, איש מאיתנו לא היה רוצה לחזור לשם. גם המעולים שבבתי הקפה של פריז, או של וינה, לא היו מפתים את רובנו לחזור אל עולם, שאין בו רופאי שיניים עם זריקות הרדמה.

האם הוודאות היחסית של זמננו היא "הנורמלי החדש", כפי שאומרים בפוסט-מודרנית? או שהיא הרף עין, ועומדת לחלוף? התשובה היא שיש מקום לחרדה. אנחנו חוזים בשיעורים של פסימיות שכמותם לא נמדדו בעולם המערבי ובשוליו זה 75 שנה. למען האמת, כמעט הכול מוטל על כפות המאזניים.

ב-1989, מסה מבריקה של היסטוריון אמריקאי קלעה להפליא למצב הרוח. פרנסיס פוקויאמה כתב אז את "קץ ההיסטוריה", במובן זה שהמאבק על כיוון המין האנושי הוכרע לטובת הדמוקרטיה הקפיטליסטית הליברלית.

זה אמנם היה הרושם, כמה חודשים לפני שנפלה חומת ברלין, בעיצומה של תנועת המונים לטובת דמוקרטיה בסין, ערב שחרורו של נלסון מנדלה מן הכלא, אגב התעוררות דמוקרטית באפריקה, במזרח אסיה ובאמריקה הלטינית. שנתיים אחר כך תיפול ברית המועצות. ארבע שנים אחר כך, רבין וערפאת ילחצו ידיים בחזית הבית הלבן.

מעולם לא הייתה סיבה לאופוריה. חדשות רעות באו מיוגוסלביה, מקונגו, מסומליה, מאפגניסטן. אבל אופטימיות קנתה שביתה. גאות כלכלית באמריקה, שניזונה מהתפוצצות של המצאות טכנולוגיות, ומייצור תעשייתי זול במזרח אסיה, חילצה הרבה מאוד סירות ממים רדודים.

מרחק שלוש בחירות רעות

27 שנה אחר כך, אנחנו חיים בעולם של צללים. אן אפלבאום, היסטוריונית ופרשנית חדת עין, כותבת השבוע ב"וושינגטון פוסט" תחת הכותרת "סוף המערב שהיכרנו": "בכל שנות בגרותי אינני זוכרת רגע דרמטי יותר מן הרגע הזה. עכשיו אנחנו קרובים כדי שלוש בחירות רעות אל קץ נאט"ו, קץ האיחוד האירופי ואולי קץ הסדר העולמי הליברלי" (http://tinyurl.com/west-end-wp).

"שלוש הבחירות הרעות" מתרגשות ובאות בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת. דונלד טראמפ מוכן ומזומן לסיים את תפקידה חסר התחליף של אמריקה בהגנת המערב. אין זה פלא שוולדימיר פוטין מחכה לו בקוצר רוח גלוי. הבריטים עומדים להצביע במשאל עם ביוני על המשך חברותם באיחוד האירופי. אם הם יצביעו נגד, בריטניה עצמה תתפרק (סקוטלנד תפרוש). צרפת תצביע בשנה הבאה. אם התוצאה תהיה ניצחון של מארין לה פן, בת אביה, צרפת תסתלק מן האיחוד האירופי.

בלי בריטניה וצרפת, אין איחוד אירופי. בלי אמריקה אין נאט"ו. בלי איחוד ובלי נאט"ו אין "סדר עולמי ליברלי". בלי סדר עולמי ליברלי, העולם יתנהל מכוח סידורים אזוריים בין עריצים ובין הרפתקנים. דמוקרטיות קטנות ומוקפות אויבים יחדלו להיות דמוקרטיות, או פשוט יחדלו להיות.

הדמוקרטיות המכאניות

הדעת נותנת שטראמפ לא ייבחר לנשיא. ומשאלת הלב נותנת שהצרפתים יחזרו ויתעשתו, ויעדיפו מישהו אחר על-פני מדמואזל לה פן. אבל גם כך, אי-אמון מסיבי במערכת הפוליטית באירופה ובאמריקה מוכרח להניב תוצאות קטלניות. זן פופוליסטי שונא-זרים, אנטי-אינטלקטואלי, עם סטיות סמכותניות ( = אותוריטריות) הוא אולי בלתי נמנע.

ישראלים התעניינו בימים האחרונים באנלוגיה חשובה ומכבידה: השלב החדש בחיסול החרויות הדמוקרטיות בטורקיה. כיבוש העיתון "זאמאן", מעוז אחרון של העזה עיתונאית, מקרב את הדיקטטור הנבחר של טורקיה, טאייפ ארדואן, אל הנצחת משטרו.

טורקיה שייכת עכשיו למחנה, שאולי צריך לקרוא לו הדמוקרטיות המכאניות. זאת אומרת, ארצות המרשות בחירות כלליות אחת לכמה שנים (בין ארבע לשש), אבל מרוקנות לחלוטין את החמצן הפוליטי בין בחירות לבחירות.

זה לא תמיד מספיק. ראינו מה קרה בסוף השנה שעברה בוונצואלה. 15 שנות דיקטטורה נבחרת של שמאל פופוליסטי לא הצליחו לסכל ניצחון סוחף של האופוזיציה בבחירות לקונגרס (פרלמנט). בבוליביה, דיקטטור שמאלי פופוליסטי נבחר, והובס במשאל עם על הארכת שלטונו. ראינו בחירות באיראן, שהנחילו ניצחון ל"מתונים", אף כי השמרנים יצאו מגדרם במשך שנים לדלל את החמצן.

אבל אי אפשר לטעות בכיוון הכללי. לא רק טורקיה מצמצמת את הדמוקרטיה שלה. הונגריה ופולין עושות כן, תחת ממשלות ימין אנטי-ליברליות. איננו יכולים אלא לנחש מה יעולל משבר ההגירה לדמוקרטיות אירופיות אחרות.

הדמוקרטיה הישראלית

הרשימה הזו נכתבת מהודו, וכאן שוררת תחושה כבדה זה חודשים רבים, שמפלגת השלטון הלאומנית-דתית מצמצמת בהתמדה את חרויותיהם של מתנגדיה, לאחרונה באמצעות מעצרם של מנהיגי סטודנטים בדלהי (בית המשפט הורה לשחררם).

מעניין ביותר הוא הרושם שהמאורעות בטורקיה עשו על הצופים בארץ. האסוציאציות היו מיידיות ומכאיבות. הן באו בשבוע שממשלת נתניהו התחילה חקיקה כדי למנוע "כסף זר" מלהשפיע על תוצאות הבחירות בארץ. כך בדיוק התחיל מסעו של ארדואן נגד החירות.

הדמוקרטיה הישראלית חזקה יותר מרוב מתנגדיה. היא לא תיפול בדחיפה קלה. אבל היא מועדת לפורענות לא פחות מדמוקרטיות אחרות. יותר מאשר בכל רגע נתון בזיכרון הלאומי, מתנהל עכשיו ניסיון ברור ושיטתי להקטין את מרחב הפעולה של מתנגדי הממשלה.

פסימיות היא עכשיו עניין הכרחי, כמעט בכל מקום.