הנקראות ביותר

כאן מבשלים בכיף

ארז גולקו מארח בביתו את "הארוחות הסודיות של חיפה", מרב דוידסון ו"אופיר ורועיקי" רוקחים בסלון ארוחות גורמה, ביפו תוכלו לבחור בין אירוח הודי אצל צ'נצ'ל וסיגל לבין אירוח ערבי אצל מחמוד ועליא, ובנוה שאנן תוכלו להתוודע לאוכל רחוב טיוואני אצל אנג'י שו ובעלה מתן. שישה בשלנים שהפכו את האירוח למקצוע באמצעות המיזם הקולינרי Eatwith, פותחים בפני G את ביתם, ואת המטבח

"רוקדים פה על הכיסאות" | ארז גולקו, חיפה

זקני העיר של חיפה, עיר עם אופי משלה, יוכלו להעיד על ימים קולינריים טובים ושמחים יותר, שתובלו בבליל שפות ותרבויות בניחוח אירופי, שנכנסו אליה בשערי הנמל. אך בזמן שתל אביב הפכה למכונת תרבות משומנת, ובזמן שעל הפתיליות בירושלים התבשלו תבשילים מכל סוג, צבע ומין, נפלה חיפה לתרדמת ארוכה. בשנתיים האחרונות, נדמה שהרוחות הצעירות בעיר, נושבות בכיוון ערני ונחוש של השלמת פערים, והסצנה החיפאית הצעירה להוטה להציג את מרכולתה. אף שמאמצים רבים מרוכזים באזור העיר התחתית והנמל, ההתעוררות החיפאית מתרחשת בין היתר גם בביתו של ארז גולקו, הממוקם על הכרמל וצופה לים.

לפני שגולקו, 34, ייכנס למטבח, הוא יקפוץ לנמל כדי לבחור דגים במטרה להכין ארוחה של חמש-שבע מנות המתבססת על חומרי הגלם הכי מוצלחים שישים עליהם את ידו. הארוחה תוגש לעשרה עד עשרים סועדים ברי מזל, שיכינו מראש בין 200 ל-230 שקלים לסועד, כולל יין אדום, צ'ייסרים, אוזו, וודקה ולימונצ'לו בעונה. הוא מארח בממוצע פעמיים בשבוע, בעיקר בסופי שבוע. "תוך חודשיים זה כבר הפך להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה. כמו כל עסק עצמאי, היו עליות וירידות, עכשיו זה כבר בישורת. עכשיו אני תפוס חודש קדימה כל הסופי-שבוע, הרוב מפה לאוזן של אנשים שהיו."

בחודש הבא גולקו "חוגג שנה במיזם", שאליו התגלגל במקרה, כשצפה בכתבה בטלוויזיה. "הייתי בלי עבודה ואמרתי שאני הולך על זה בכל הכוח", הוא משחזר. "התחלתי את תהליך הקבלה, שהיה יחסית ארוך, התקבלתי והתחלתי לרוץ עם זה. לארוחה הראשונה שפתחתי נרשמו ארבעה אנשים והיה מקסים. ואז הרגשתי שאני צריך קצת יותר אדרנלין, אז פתחתי דרך האתר אירוע נוסף בסגנון חפלה יוונית בימי שישי בצהריים - ארוחה פתוחה שהפכה להיות אירוע מחתרתי ושזכתה לכינוי 'הארוחות הסודיות של חיפה'. היום היא סולד-אאוט מאוד מהר, חבר מביא חבר, 23-22 אנשים. הקו הוא ים תיכוני בשילוב דגי ים טריים בלבד, בדגש על עשבים ירוקים מכל מיני כפרים בסביבת חיפה, ויש גם מאכלי ים".

במקצועו, גולקו למד בכלל עיצוב אופנה בויצו חיפה, אבל את אהבתו לאוכל הוא זוכר מתמיד - "מאז שהייתי ילד הייתי אחראי על ארוחות הערב בבית. כשעברתי לגור לבד, אנשים היו עולים אליי לרגל כשידעו שמתבשל אצלי אוכל על הגז. למרות שאני הכי אשכנזי שיש, כשיצאתי מהבית התחלתי להעמיד סירים של אימא מרוקאית, פרסית ועיראקית, או בקיצור - מאכלים עדתיים. בינתיים למדתי גם על יין ועל עוד חומרי גלם כשעבדתי בחנות תבשילים ותיקה בזיכרון יעקב".

לצד הארוחות הסגורות הפרטיות, ביתו של גולקו הפך אטרקציה למסיבות רווקות, "שהפכו ללהיט כי אנחנו שני גברים חמודים", צוחק גולקו ומתכוון גם לשלומי, חבר טוב מהבית, שעובד איתו בצמוד מאז שגדל הביקוש. "הארוחות האינטימיות שונות לגמרי מכל מה שקורה בחפלות. נוצר פה משהו מדהים כשאנשים שונים מתחברים עם אנשים שהם לא מכירים, ואחרי שעתיים כולם מוצאים את עצמם רוקדים פה על הכיסאות".

"בטיוואן יש תרבות של שוק לילה" | אנג'י שו, נווה שאנן

הריחות הממכרים, הטעמים הבלתי נשכחים, מגע היד של אימא והזיכרונות מהמטבח של סבתא. בכל ארוחה שאנג'י שו מבשלת, היא חוזרת הביתה להתענג על בישול טיוואני מסורתי, העונה להגדרה "אוכל רחוב טיוואני". "אני אוהבת לבשל והמיזם נותן לי את האופציה לעשות את זה כשאני רוצה, מתי שמתאים לי", היא מספרת. "בסופו של דבר, זה סוג של עסק, אז אני לומדת כל הזמן איך לעשות את זה יותר טוב ואין פה הרבה סיכונים. זו דרך מצוינת להתקדם עם האוכל שלי ודרך נהדרת לדבר על כל מיני נושאים שחשובים לי".

היא נולדה במקור בארצות הברית להורים מטיוואן ולמשפחה ששורשיה מסין. את מתן, בעלה, הכירה בקולורדו כשהיו בני 15. "לא ידעתי אז כלום על תל אביב או על ישראל", היא מספרת. "אחרי סיום התיכון הוא חזר לארץ והיינו ביחסים בשלט רחוק במשך חמש שנים. ביקרתי אותו המון פעמים עד שהחלטתי לבוא לגור פה". לפני כן, התגוררה בניו יורק ובלונדון (שם למדה לתואר שני במגדר ובמדיניות חברתית). "כבר כשהגעתי לבקר, הבנתי שאני שונה פה. אנשים שאלו אותי אם אני מחפשת עבודה כמטפלת, ואז החלטתי לעבוד בעמותות עם פליטים". את התזה שלה בתואר השני עשתה בעמותת קו לעובד כהתמחות, ונשארה לעבוד שם כשנתיים.

כיוון שאנג'י שו, 27, מתגוררת באזור התחנה המרכזית הישנה, יש סיכוי שהאירוח אצלה ינתץ על הדרך גם כמה דעות קדומות ומבט אחר על חייהן של הקהילות הזרות והמטבחים המגוונים שלהן. "תמיד הסתובבתי בנווה שאנן, כי כאן למדתי להיות חלק מהחברה הישראלית, אבל היה לי קשה שאין פה את האוכל שלי, סיני אותנטי. אז התחלתי לבשל יותר ברצינות, כמו שבישלנו בבית, כי תמיד היינו מהגרים במשפחה והתרבות בבית הייתה להכין את האוכל שלנו. בין לבין, נסעתי לטיוואן לשלושה חודשים ללימודי בישול, ומה שאני עושה בבית, קרוב למה שקורה פה באזור - לקחת היסטוריה של המשפחה, לשמר אותה בבית ולשתף אותה עם ישראלים. בקו לעובד אני עדיין מתנדבת כי זה חלק מהזהות שלי ומהתל אביביות שלי, ועכשיו המזל שלי הוא לעשות גם וגם."

היא מארחת בין פעמיים לחמש פעמים בשבוע, בין ששה אנשים לעשרה אנשים בכל פעם. בקרוב תתחיל גם לספק קייטרינג לאירועים עד עשרים אנשים. מחיר לארוחה לאדם נע סביב 184 שקלים והיחס בין קבוצות פתוחות לסגורות אצלה הוא חצי-חצי, והיא שמחה על שניהם. "תמיד עשיתי ארוחות אצלי בבית עם חברים שהיו מביאים איתם חברים אחרים. האוכל האסייתי האותנטי תמיד מתחבר לתרבות ולסיפורים, ואני מכינה אוכל רחוב טיוואני וסיני לכל מי שרוצה לטעום את החוויה האמיתית הזו.

"בטיוואן יש תרבות ממש חזקה של שוק לילה ואוכל טיוואני מתחיל לתפוס בכל העולם. בלונדון ובניו יורק כבר יש מסעדות כאלה ואני מכינה דברים שאי אפשר למצוא בארץ, שזה גם חדש וגם האוכל שאני הכי אוהבת. כיוון שאוכל סיני וטיוואני מוכן רגע לפני הגשה, אז אני מכינה תוך כדי האירוח. אני גם קרמיקאית, אז את כל הכלים הכנתי בעצמי בהתאמה למנות. בקרוב אציע גם תפריט שיכלול פחות מנות במחיר שיתאים גם לסטודנטים, כי הרי כל הרעיון של אוכל רחוב הוא שאנשים יכולים להגיע לאכול משהו טעים במחיר נגיש".

"חלמתי על מעבדה משלי" | מרב דוידסון, בת ים

מחלל דירתה המרווחת של מרב דוידסון הממוקמת על קו הטיילת של בת ים, נשקף מהחלון הענק נוף מרהיב של הים. בקצה השני ממוקם המטבח, המאובזר בתנורים ובמקררים תעשייתיים ובכלי בישול אדירי ממדים, שלא היו מביישים אף מטבח מקצועי. בכניסה, מונחות פלטות עץ גדולות, זכר לאירוח שהיה כאן ערב קודם, אך ציר הבקר המתבשל בסיר ענק על אש קטנה, מסגיר את ההכנות לאירוע קרוב. ברקע החלל מתנגנת מוזיקה אפריקאית נעימה ודוידסון מבקשת לציין שבן זוגה זיו הוא זה שאחראי על מוזיקת הרקע באירוח, ושאביה הוא "הסו-שף הכי טוב שאפשר לבקש". "האירוח עצמו מתקשר אצלי לאוכל ולאנשים והחוויה שאותי מעניין ליצור היא האווירה דרך האוכל. האינטואיציה שלי מביאה אותי להגיש גם מנות אישיות וגם בהגשות שהן יותר שיתופיות. הכבוד הזה שנוצר אנרגטית סביב השולחן מאפשר ריכוז ורגעים של שיח, לא רק האוכל הוא האישיו אלא גם האירוח. בהתחלה זה יצר בי מתח ועכשיו אני כבר ממש בדיאלוג עם הסיטואציה הזו".

היא גדלה לבית קולינרי, ואף שהיא בסך הכול בת 27, כבר הספיקה לצבור קילומטרז' עשיר במטבח. "אימא שלי מספרת שמרגע שיצאתי לה מהבטן, אוכל היה עבורי אהבת אמת", היא מחייכת. "מהביס הראשון שלקחתי אחרי המטרנה, זו הייתה התעוררות חושית מוגברת, מטעמים ומאוכל. כילדה, אוכל ריתק אותי וכשהידיים התחילו לפעול, התחלתי לבשל. בתיכון כבר נחשבתי לבשלנית של החבורה, ומשם לקחתי את זה כל פעם צעד אחד קדימה".

לאחר שירותה הצבאי כמורה חיילת באילת, היא שבה לירושלים היישר להקמת מסעדת מחניודה של השף אסף גרניט. "השגתי את הטלפון שלו ושאלתי אם אפשר להצטרף", משחזרת דוידסון. "האווירה של ההקמה הייתה מטורפת, מלא שיח על אוכל והייתי ממש בתוך זה, לא עניין אותי שום דבר אחר. מהבוקר עד הלילה הייתי הטבח הזה שסוגד לשף". אחרי עבודה אינטנסיבית של שנה וחצי, החליטה להמשיך כעצמאית. "הבנתי שאם כבר אני עובדת 16 שעות ביום, אז בשביל עצמי ועם היצירה שלי".

היא סיימה לימודי קונדיטוריה ושוקולד בבית הספר של אסטלה ורקחה מביתה קינוחים ביתיים - בין היתר עבור מסעדת ושתי ביפו. זמן לא רב אחר כך, כבר עבדה כשפית הראשית של המסעדה והפכה אותה לאחת המדוברות בעיר. "הכול קרה מהר ותוך כדי. עוד לפני שהייתי מוכנה לזה, נהיה הייפ תקשורתי סביבי", היא מספרת. "היה שם משהו שהלהיב אנשים, שהיה צעיר ורענן והתאים לאיזו התרחשות תל אביבית, אבל עוד לפני שהיה ברור לי מה אני אומרת, כבר ביקשו ממני להגיד. זה היה מאוד מורכב והיה לי קשה שלא שלטתי בזה. הגדירו אותי עוד לפני שהגדרתי את עצמי".

ב-2013, ושתי נסגרה ודוידסון החליטה לקחת פסק זמן, ונסעה לשהות תקופה של כמעט שנה בברזיל. "הרגעתי את כל המערכות, וחזרתי עם רצון ללמוד על טכנולוגיית מזון, להבין אוכל ממקום יותר מיקרוסקופי. חלמתי על מעבדה משלי ועל זמן לחקור תהליכים לאט. אחרי שחוויתי את הכול מהר - כאן ועכשיו, רציתי להשקיע זמן. זו חוויה אחרת ולזה אני נמשכת".

כמו כל תחום אמנותי שיצירתיות היא ערך עליון בו, גם אצל דוידסון הקסם מתרחש ברגע שבו כבר אפשר לראות איך רעיון והשראה מגולמים בחומריות, בצבעוניות, במרקמים ובטעמים. התפריט היצירתי שהיא מציעה כולל, למשל, טרטר דג ים טרי המוגש בתוך קונכיית אורז פריכה במיוחד, מרק ארטישוק ירושלמי ועוד שורשים, עם טפטופי כמהין ועם לחמניית טפיוקה גבינה, רביולי אסאדו, ירקות בשלל מינים ומרקמים עם קרם שום שחור, נתח קצבים של שקדי עגל וקינוח פטה שוקולד אמרטו, עם קרמבל אגוזי לוז וקרם ארל גרי. "כמעט תמיד עבדתי במטבחים פתוחים, והאיפוק הזה חנק אותי", היא מסכמת. "עכשיו זה נורא כיף כי פתאום יש הרבה חומרי גלם, כל הניסויים קורים בבית".

"קירוב לבבות" | מחמוד ועליא דסוקי, יפו

את שביל הכניסה המטופח לביתם של מחמוד ועליא דסוקי ביפו, מעטר עץ תפוזים גדול. על כל תפוז שעל העץ רשום בכתב יד JAFFA, כאנקדוטה לפרדס ביפו, שהשתרע על-פני 24 דונמים, והיה בבעלות המשפחה עד שהופקע בשנת 58'. בתוך הבית הנעים, מבנה עתיק בן מאה שנה, בעל תקרות גבוהות, שמשתפץ בימים אלה, מבשלת דסוקי במטבחה הקטן מאכלים על טהרת המטבח הערבי המסורתי כמו סינייה, קובה, עלי גפן, בצקים, כרוב בלאדי ממולא באורז, מגוון של סלטים טריים, סיידייה, מוסקה ועוד. "הכול תבשילים או בתנור, אוכל בריא. כמעט ואין מטוגן", היא מציינת. "כשהארוחה מתחילה, בשבע בערב, הכול מוגש יחד לשולחן וכל אחד אוכל מה שבא לו, מתי שבא לו, כמה שבא לו".

עליא ומחמוד דסוקי נולדו וגדלו ביפו, והיו בין המשפחות שנשארו לגור בה גם אחרי קום המדינה. חלק מהמשפחה התפזר בין עזה, מצרים, ירדן, סוריה וסעודיה. "יש לי אחיינים שהם פלסטינים והילדים שלי ישראלים", אומר מחמוד. כשארבעת ילדיהם ומקור גאוותם (מהנדס, פרקליטה, אקדמאית ומנהל פרויקטים) עזבו את הבית, עליא התחילה ללכת למפגשים של עמותת "כלת הים", הפועלת להעצמת נשים ערביות ביפו, בתמיכת הקרן החדשה לישראל.

זמן קצר אחרי שזכתה לליווי עסקי והבינה את הפוטנציאל שבבישוליה הביתיים, החלה להעביר סדנאות לבישול ביתי. למיזם של EatWith הצטרפה לפני כשלוש שנים, בעידודם של בעלה ושל ילדיה - לא עניין מובן מאליו בסביבתה. "אנחנו אנשים מסורתיים ולא קל להכניס הביתה אנשים שאת לא מכירה", היא אומרת, "אבל כל עוד יש לי תמיכה מהבעל ומהילדים, לא אכפת לי מה אחרים חושבים. בעלי ואני מכינים את הארוחות יחד, והנכדה הבכורה שלנו מנהלת את כל הלו"ז, את המיילים, הפניות והתכתובות באנגלית עם התיירים שמגיעים, ואני שמחה מאוד שהתחלתי. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, אני עושה את זה כי זה נותן לי סיפוק, הנאה והרבה ביטחון. אני יושבת עם האורחים, מספרת על המנות ועל החיים ביפו, וזו ההנאה הכי גדולה שלי במיזם הזה: קירוב לבבות, ללא ספק".

לפחות פעמיים בשבוע היא מארחת קבוצות של בין 6 ל-14 איש, בעלות של 135 שקלים לאדם. כשני-שלישים מהאורחים שלה הם תיירים ופעם בשבוע היא מקיימת גם סדנת בישול פרטית. מחמוד, בעבר יועץ ראש העיר לענייני יפו, הוא אמן ויטרז' ומנהל הקונסרבטוריום ביפו. השיחה עם השניים מרתקת - קצת היסטוריה, קצת פוליטיקה, הרבה קולינריה ותרבות.

"התפקיד החשוב ביותר של המיזם הוא בהכרת תרבויות אחרות ושונות", הוא אומר. "כשמתארחים תיירים וגם ישראלים, אז זה כבר שלוש תרבויות שמתמזגות יחד סביב שולחן אחד, וכולם אוכלים את אותו אוכל ערבי. קהל היעד של המיזם מלא באנשים טובים, משכילים, אינטלקטואלים, שמחדשים לנו וגם מבקשים לשמוע על התרבות שלנו, על שיתוף הפעולה ועל הדו-קיום ביפו. אנחנו משתדלים להפריד בין היותנו שייכים למשפחות פלסטיניות, וגם לישראליות שלנו, כי הזהות שלנו היא חצויה ואנחנו עדיין מתקשים להגדיר את עצמנו".

"בהודו הדלת תמיד פתוחה" | צ'נצ'ל וסיגל בנגה-מנור, יפו

את שולחן העץ הארוך של האירוח הממוקם בין המטבח לסלון ביתם של צ'נצ'ל בנגה ושל סיגל מנור, בנה צ'נצ'ל בעצמו. "כל מה שבבית, צ'נצ'ל בנה בעצמו. מעולם לא קנינו אף רהיט", אומרת אשתו. אך גולת הכותרת של האותנטיות בבית היא כמובן המנות המשחקות על טהרת הטעמים המתובלים, קלאסיקות הודיות מקומיות: פקורה חצילים ובצל (חטיף מטוגן העטוף בבלילה המבוססת על קמח חומוס), סמוסה (כיסוני בצק פריכים ומטוגנים, עם המון תבלינים, על בסיס תפוחי אדמה או ירקות), אורז, נזיד עדשים ותבשילים הודים, ומסיימים עם צ'אי מסאללה ועם ממתקים הודיים. הארוחה מוגשת בליווי מים או לימונדה הודית עם תבלינים.

רוב האירוח מבוסס על קונספט של ארוחות פתוחות. ארוחה צמחונית מתומחרת בכ-100 שקלים לאדם, ארוחת עוף - 140 שקלים ועוף עם כבש - 190 שקלים. קונספט ההגשה נעשה בטאלי - צלחת גדולה הכוללת שש קעריות שונות קטנות, באמצע הרבה אורז והכול על השולחן. "זה אכול כפי יכולתך, כמו בהודו", אומרת סיגל. "את מגיעה למסעדה ומקבלת הכול במנות קטנות כי התפיסה היא שהאוכל הוא קדוש. אתה לא אוכל בעיניים כמו אצלנו הישראלים, ואז זורק חצי. בהודו זה נחשב לבגידה באלים, במיוחד באלת המזל של האורז והאוכל והכסף - וכל הדברים שמסמלים הצלחה. אז את מקבלת במנות קטנות ויכולה לעשות ריפיל ולמלא לך. כיוון שבארץ רוב האנשים לא אוהבים חריף, אז בתחילת הארוחה אנחנו מכינים שני תבשילים חריפים בנפרד".

בנגה, 44, נולד בכלכותה, גדל בברודה, סיים תואר שני באמנות, ולישראל הגיע כמתנדב לקיבוץ כפר חרוב. אמו המאמצת בקיבוץ ברמת הגולן הייתה בוגרת בצלאל, ודרכה התחבר ללימודי חוץ בבצלאל, ועבר להתגורר בקיבוץ קריית ענבים ליד ירושלים, שם פגש את סיגל. השניים נפגשו במסעדה הודית, בזמן שסיגל למדה לתואר שני באמנות הינדואית באוניברסיטה העברית. הם התחתנו, נולדו להם שתי בנות ובינתיים ההורים של צ'נצ'ל הגיעו מהודו לגור איתם במשך שנה בירושלים. "בזמן הזה קרה משהו מאוד גדול אצלנו בבית", אומרת סיגל. "עד אז חיינו רק מההכנסה שלי, אבל צ'נצ'ל שעוד בילדותו למד לבשל מאבא שלו, שבהודו היה מהנדס בכיר במפעל פלדה, אבל גם בשלן מחונן, חזר לבשל איתו אצלנו.

"אז הכנו פלאיירים מאוד פשוטים והזמנו לארוחה הודית אצלנו בבית כל יום שלישי, וחילקנו אותם ברחבי העיר. לפעמים הגיעו 60 אנשים לאכול, הכול מפה לפה, בלי אינטרנט, בלי פייסבוק".

מאז עברו כ-12 שנים, שבהן הם מארחים בביתם, שהפך עם הזמן למותג ולמעוז עלייה לרגל עבור ישראלים שטיילו בהודו והתאהבו במוזיקה הודית. כזה שאפילו השגרירות ההודית תומכת בו. לפני כשנתיים הם עברו להתגורר ביפו, "ואז נולד המיזם של Eatwith", כך סיגל. "בהתחלה היו קצת ארוחות, אבל בשמונת החודשים האחרונים זה כמו מטאור. כרגע אנחנו מארחים שלוש-ארבע ארוחות בשבוע, כולם מהמיזם. אנחנו מארחים 15-10 אנשים ובקיץ יש גם אירועים גדולים יותר של קונצרטים על הגג. זה נהיה כל-כך מוכר, שאנשים כבר לא חשדניים להגיע לבית זר ולשבת לאכול עם אנשים שלא מכירים. זה כבר לא נורא מביך.

"בהודו", מוסיף צ'נצ'ל, "זה מאוד שכיח. הדלת תמיד פתוחה, כולם מתארחים אצל כולם. היתרון הגדול כאן הוא שאני יכול לפתוח ולסגור מתי שבא לי. אנחנו יכולים לנסוע מחר להודו לחודש, וזהו. אתה לא חייב לשום דבר. זו מהפיכה".

בימים אלה צ'נצ'ל מציג את ציוריו בבית האמנים בתל אביב, בתערוכה "קוף אדם".

"אתה בא להתמסר" | אופיר קמינובסקי ורועי פייגלין, דרום תל אביב

אף שבתקופת המנדט הבריטי, הלופט של אופיר קמינובסקי בדרום תל אביב היה בית חרושת לפתיליות, כשנכנסים כיום פנימה אל הלופט המעוצב והמרווח, התחושה מתחברת לווייב התל אביבי העכשווי; שם הוא מארח תחת המותג "אופיר ורועיקי" יחד עם שותפו, רועי פייגלין. "במסגרת המיזם התארחו פה עד היום כ-6,000 אנשים, ב-250 אירועים", הם אומרים. "מתחילת השנה כבר אירחנו 30 אירועים. רק בודדים מארחים בתדירות שלנו. אנחנו מתפרנסים מזה בכבוד, אבל גם נקרעים בכבוד. זה יוצא בממוצע 3.5 ארוחות בשבוע, לפעמים גם פעמיים ביום שבת".

אם לשפוט על-פי חלל הלופט האינטימי, ועל-פי סגנון ההגשה היצירתי (אריחים ואוסף יפהפה של כלי אמייל), אין ספק שהשניים הפנימו היטב שאריזה ותפאורה הן משהו לא פחות חשוב מהטעם. "היופי בחלל הזה מאפשר לעשות איתו המון, אנחנו מאוד ורסטילים. אתה מגיע לבן-אדם הביתה, ואתה לא צריך לעשות כלום. מאכילים אותך בכפית בידורית ומקצועית. היתרון הוא עסק עצמאי, והחיסרון הוא שאנחנו גם המארח, גם השף, גם המלצר, גם השוטף כלים, שמצד אחד זה מקסים, ומצד שני אינטנסיבי מאוד".

מפאת הביקוש הגדול, כמעט כל הארוחות אצל צמד השפים מתקיימות במתכונת של אירועים פרטיים-סגורים, ומעט מהם פתוחים. מספר המתארחים נע בין 12 ל-32 איש. יש להם ארבעה תפריטים שונים, כאשר המחירים נעים בין 190 ל-310 שקלים. לכל תפריט שם משלו: מצמחוני טבעוני דרך דגים ופירות ים, תפריט קצבים, ועד לגולת הכותרת - תפריט הטעימות "דרים דינר אט דה מנור".

קמינובסקי, 30, הוא בוגר לימודי היסטוריה, שהחל לבשל להמונים במהלך הלימודים מדירתו הצנועה בשכונת שפירא. אחרי שש שנים שבהן עבד במסעדות שונות בתפקידי שירות וניהול, הוא פתח לפני כארבע שנים וחצי עם חברתו לשעבר את "מקורבים לצלחת", עסק משלוחים של אוכל ביתי. בהמשך, הכיר במסעדת צפון אברקסס את פייגלין, 35, נשוי 2, שמעיד על עצמו שהוא מבשל מגיל 6. יחד, השתכללו והתרחבו לקייטרינג משלהם בשם "שמנה וסלתה".

המיזם של EatWith נכנס לתמונה כשלקוח של הקייטרינג חיבר ביניהם. "הקסם של הפורמט הוא שהבחירה שלך כבר התבצעה במחשב", אומר קמינובסקי. "אתה מגיע לפה ואתה לא יודע מה יגישו לך, אתה בא להתמסר. הארוחה מתחילה בצלחת אישית ונמשכת בפורענות של שלושה גלים, 10-15 מנות שונות המוגשות למרכז השולחן, קרות וקלילות עד מרכזיות. הצלחת נראית מאוד צנועה וגם הטעמים לא מפוצצים. אנחנו עושים אוכל פשוט בסך הכול בטכניקות שמגניבות לנו ושעוברות המון בדיקות. אנחנו מתייעצים המון בינינו ומאוד גאים באוכל שלנו. הכול פה עבודת יד. הסטייל הספציפי שלנו הוא גם מקור לגאווה. כך או כך, יש הרבה יותר פקטור של הפתעה שאנחנו מאוד בעניין של לשמר אותו. הרי גם לנו יש פקטור של הפתעה, אנחנו לא יודעים מי יגיע לפה בערב".

"עבודה על אירוע היא בין 12 ל-14 שעות", ממשיך קמינובסקי. "פעם זה היה לוקח הרבה יותר, היום אנחנו כבר משופשפים. אנחנו עושים תפריטים ביחד ומבשלים ביחד. המטבח הוא לא היררכי, אין שף וסו שף. בפועל, אני בעיקר עושה את התיאומים מול המיזם והלקוחות, וגם אחראי לתקשר את האוכל לאנשים שמגיעים. רועיקי הוא 'השף שמצייר על קנבסים'. כשצריך לצלחת, תמיד יש לו הברקות ברגע, ופתאום יוצרים דברים מאלפים דווקא כשאתה לא מתכנן".

"אנשים רוצים שירגשו אותם"

הטיפים לאירוח של נועם קלינגר, מנכ"לית Eatwith ישראל

ארבע שנים לאחר שהוקם, הסטארט-אפ הקולינרי Eatwith כבר אינו בגדר אפיזודה חולפת. יש בו למעלה מ-500 מארחים ב-32 מדינות; כ-50 מהם בישראל, שבה אלפי סועדים כבר מחליפים מדי חודש את חוויית המסעדה באירוח ביתי אותנטי. בבתי המארחים הם פוגשים אנשים חדשים ונחשפים לתרבויות חדשות ולמאכלים מגוונים. עניין בעל חשיבות עליונה כאשר מדובר בתיירים, שמבקשים להכיר מקום גם מעבר לרובד השיווקי שלו, אבל גם כאשר מדובר בסועדים מקומיים, שרוצים לפתוח קצת את הראש ואת החוג החברתי.

"אנחנו מספקים חוויה שהיא מעבר לאוכל, ומדהים לראות את התגובה של השוק הישראלי לקונספט הזה ועד כמה גם הקהל פתוח ומוכן להתנסות בו", אומרת נועם קלינגר, מנכ"לית Eatwith ישראל. "אנשים רוצים שיפתיעו אותם, שירגשו אותם. הם מחפשים חוויה כוללת שמתחילה בלהגיע למקום לא נודע, להציץ לביתו של המארח ולגלות מה יש לו בסלון ולהציץ לו במטבח. הם רוצים לטעום דברים שלא טעמו, לגלות את המתכון הסודי, להכיר את האדם שמאחורי המנה המוגשת להם.

"במקביל, אם הם הגיעו ל'ארוחה פתוחה', יש להם אפשרות לערב אחד לחלוק שולחן עם אנשים נוספים ולשוחח עם אנשים חדשים שלא פגשו מעולם. לפני חודש, אחרי אחת הארוחות הפתוחות, נפתחה קבוצת ווטסאפ של כל המשתתפים שהגיעו שוב באותו הרכב. יש לנו זוג מארחים בברצלונה שהכיר דרך המיזם והתחתן, ויש גם המון חיבורים עסקיים בין אנשים".

טווח המחירים באתר נע לרוב בין 100 שקלים ל-300 שקלים לסועד, כאשר "המודל העסקי מבוסס על כך שהלקוח משלם מראש, אונליין באתר, במערכת תשלומים מאובטחת של המיזם", כפי שמסבירה קלינגר. "אנחנו מעבירים את התשלום למארח, בניכוי 13% עמלה. המטרה שלנו היא שהמארחים יצליחו לבנות לעצמם עסקים עצמאיים ורווחיים".

כשהיא נשאלת לגבי הקריטריונים הדרושים כדי להיות מארח, קלינגר מתמצתת כי "הדבר הראשון והכי חשוב הוא המארח, האישיות. אדם שאוהב אנשים, עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, שיודע לייצר אינטראקציה וחוויות, ואחר כך האוכל: חייב להיות קודם כול טעים, אותנטי, מיוחד. אם הוא גורמה, שיהיה גורמה מעולה ואם הודי, אז הודי כמו בהודו - שיהיה נאמן למקור. דבר שלישי זה החלל והאווירה שמדברים את השפה של המארח, המוזיקה, התאורה, התמונות על הקירות, ההגשה. אתה נכנס אליו ומקבל הצצה לעולם אחר".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות