הביקורת שהשמיעה שרת המשפטים, איילת שקד, על פסיקת בית-המשפט העליון בנושא מתווה הגז, שגויה כל-כך, עד ש"ניתן לנחש שהשרה בכלל לא קראה את פסק-הדין". זאת, משום שכל מי שקרא את פסק-הדין, לא יכול היה שלא להבחין שהשופטים בכלל לא עסקו "בבירור סוגיות מקרו-כלכליות", כפי שטענה שקד, "והם כתבו בצורה הברורה ביותר, שלא יתערבו בנושאי כלכלה"; פסק-הדין בעניין המתווה, איננו הזוי, גם לא "תמוה", כפי שכינה אותו ראש-הממשלה בנימין נתניהו. "מדובר בהחלטה לגיטימית העוסקת בסוגיה משפטית מובהקת, שטבעי שתעמוד לביקורת שיפוטית".

ועוד, "ביקורת שיפוטית דוגמת ההחלטה שקיבל בג"ץ בנושא מתווה הגז, היא מחיר שיש לשלם בעבור הזכות לחיות בדמוקרטיה"; "סעיף היציבות" שבמתווה, אכן "'עבר את הגבול', כשהתיימר ליצור מנגנון למניעת חקיקה עתידית של הכנסת" (אך פרט לזה, "ניתן היה לאשר אותו"); וכן - החלטת בג"ץ מכשירה את המתווה יותר מאשר פוסלת אותו, בניגוד לדעה הרווחת על פסק-הדין.

את הדברים הללו אמר - קצת קשה להאמין - מייצגם של יצחק תשובה וקבוצת דלק, עו"ד פנחס (פיני) רובין, שליווה את לקוחותיו גם במהלך המו"מ, שהביא לחתימה על מתווה הגז.

עו"ד רובין ומשרד עוה"ד שהוא עומד בראשו, גורניצקי, הם מייצגים בולטים של האלפיון העליון, של לקוחות שרואים עצמם כאצולה הכלכלית בארץ. בראיון חגיגי לרגל יום העצמאות, מספר רובין כמה הוא גאה בישראל, אך מודאג מהיעדר שילובם של חרדים וערבים בחברה. רובין מתייחס לשערורייה סביב הפשרה שאליה הגיע מול רשות המסים בתיק עיזבון סמי עופר המנוח ("להטוטנות ישנה גם בתכנוני שומות מס"); מדבר על החוק המגביל את שכר הדירקטורים בסקטור הפיננסי ("סימבוליקה זולה"); מסביר למה אף שהוא מודאג מאוד מחוסר השוויון הכלכלי בישראל, הוא ממשיך לסייע להפחתת חבות המס של לקוחותיו המיליארדרים, תוך הקטנת תקבולי המס של המדינה; בפן האישי, רובין מספר על עצמו, שהוא בכלל "נאיבי מבחירה", ומסביר למה צועקים עליו כשהוא יושב באולם הקולנוע.

לפני כחודש וחצי, בערב פרסום ההחלטה על ביטול מתווה הגז בסוף מרץ, נחלקו התגובות באופן אוטומטי, פבלובי-משהו, למברכים ולמבקרים - הכול לפי השיוך הפוליטי והעמדה הראשונית בעד או נגד אישור המתווה.

איש מהפוליטיקאים הנמהרים שאצו-רצו להוציא הודעות לתקשורת עד למהדורות החדשות של הערב, לא קרא את פסק-הדין שכלל 180 עמודים, בטרם הגיב לתוצאתו. התקציר של פסק-הדין שהופץ כלל כמה עשרות עמודים שיש בהם מורכבות רבה, כך שנדרש זמן ללמוד אותם. אך התגובות הנחרצות, החלו לזרום בתוך דקות מרגע פרסום הכותרות הראשונות על "ביטול המתווה".

"יש שופטים בירושלים", מיהרו לומר חברי-כנסת משמאל, כמו איתן כבל ושלי יחימוביץ' כדי "להרוויח כותרת". מימין, גם ראש-הממשלה, בנימין נתניהו היה מן הראשונים, אם לא "הראשון לזהות" את הצורך להגיב. נתניהו תיאר את פסק-הדין כ"תמוה", כזה המזיק לכלכלה הישראלית. שר האנרגיה, יובל שטייניץ, כינה את ההחלטה "אומללה" ו"בלתי סבירה", וקבע על-סמך השכלתו הנרחבת בתחום המשפט המשווה, כי "התערבות מסוג זה ע"י בית-המשפט, לא מתרחשת במדינות מערב אחרות".

 

שקד טועה

בימים שלאחר מכן, כבר החלו ליפול כמה אסימונים, ומי שהעמיק בדעת הרוב בפסק-הדין, הבין שבג"ץ יותר משדחה את המתווה, אישר אותו במידה רבה. אמנם מדובר באישור מותנה, בכפוף להכנסת תיקון לא משמעותי במיוחד ב"סעיף היציבות" שבמתווה; אך בשלב זה, כבר היה קשה למי שהשמיע את דעתו החד-משמעית, לחזור בו מדבריו, שהרי יש בכך כדי להודות בשטחיות ובפזיזות היתר שאפיינה את תגובות מנהיגינו בסיפורו של הדיון הציבורי המעוות אך הצפוי מראש, סביב מתווה הגז.

מבקרת נחרצת, אך דווקא לא נחפזת של פסק-הדין, היא שרת המשפטים איילת שקד. בניגוד למרבית הפוליטיקאים, שקד השמיעה את דעתה המפורטת כשבוע לאחר פסק-הדין, כשדיברה בכנס לשכת עורכי-הדין באילת. דברי השרה היו חריפים, אולי אפילו חסרי תקדים ביחס לכך שהביקורת מושמעת מפי שר משפטים מכהן נגד הערכאה השיפוטית העליונה במדינה. "בית-המשפט העליון הפך לזירה שבה מתבררות שאלות פוליטיות ומקרו-כלכליות מזוקקות", טענה שקד. "גוף שיפוטי שלא נושא באחריות למילוי הארנק בכסף, יכול במובן מסוים לרוקן אותו. מדובר בתופעה של הפעלת סמכות ללא אחריות", השתלחה.

על הרקע הזה, די מדהים לשמוע את דבריו של עו"ד רובין, שגם מבקריו רואים בו משפטן מן השורה הראשונה. רובין סבור, ששקד לא מודעת כלל לנתונים הבסיסיים אודות פסק-הדין, שעליו התבטאה באופן כל-כך החלטי. נזכיר, הדברים נאמרים מפיו של עורך-הדין של קבוצת דלק, חלק מגרעין-השליטה במונופול הגז, אדם שיש לו אינטרס מובהק לבקר את פסק-הדין.

"בניגוד לביקורת שהושמעה, בית-המשפט העליון נמנע באופן בולט מלדון בהיבטים התקציביים או הכלכליים - והוא אמר את זה באופן מפורש", אומר רובין. "הוא לא עסק ולו בנגיעה, בתוחלת הכלכלית של המתווה או בנושאי כספים. בית-המשפט התמקד רק בדבר אחד - שאלה משפטית מובהקת הנוגעת ל'סעיף היציבות'. גם אם אינני מסכים עם התוצאה, מדובר בשאלה שראוי להפעיל עליה ביקורת שיפוטית".

סעיף היציבות הרגולטורית במתווה, הוא אותו סעיף שהתיימר למנוע שינוי בסטטוס-קוו בקשר למתווה הגז, בין שהדבר ייעשה ע"י ממשלה חדשה, הכנסת בהרכב הנוכחי או עתידי, או רגולטור כזה ואחר, למשך כעשר שנים. למנסחי ההסכם הייתה יומרה, לייצר סעיף מ"בטון יצוק", כזה שנותן למונופול הגז ודאות מוחלטת לגבי סדרי המיסוי, היצוא והתמחור של הגז; זאת, לאור דרישה שהעלתה שותפתה של דלק למונופול, חברת נובל-אנרג'י.

רובין חוזר ומדגיש, "אפשר להגיד שבית-המשפט טיפל בסעיף נכון הזה נכון, ואפשר לטעון אחרת - אבל אין אדם בר-דעת שיכול לומר שסעיף כזה, שמתיימר לכבול את שיקול-הדעת העתידי של הרשות, איננו סוגיה משפטית".

- אז מה אתה אומר על ההתבטאות של שרת המשפטים?

"אם שקד אכן אמרה את מה שיוחס לה - שבג"ץ התערב בתחומים כלכליים שאינם נחלתו - זה פשוט לא נכון, כי בית המשפט עסק אך ורק בשאלה הזו - המשפטית - של 'סעיף היציבות'".

- אז מה לדעתך מקור הטעות של השרה?

"שקד שגתה בניתוח פסק-הדין מטעם פשוט - אני מנחש שהיא לא קראה את פסק-הדין. היא אמנם מאוד מוכשרת, אבל קשה לצפות מהשרה שתקרא 180 עמודי פסק-דין, במיוחד כשהיא לא משפטנית, ואנשים שאינם משפטנים מתקשים להתמצא בטקסטים מהסוג הזה. אבל מי שקורא את פסק-הדין לא יכול להשתחרר מהאמירות הברורות של דעת הרוב: השופטים בוחרים במוצהר לא להתערב בכל ההיבטים הכלכליים, וגם לא בהיבטים התחרותיים, וגם לא בהחלטה לעשות שימוש בסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים".

עו"ד רובין מוסיף: "יש מחיר למדינה שמתנהלת בצורה נורמטיבית ומבקשת לשמור על האופי הדמוקרטי שלה - ואם המחיר הוא שבית-המשפט סבור ש'סעיף היציבות' לא יכול להיוותר על כנו במדינה דמוקרטית, אז צריך לשלם את המחיר הזה; זה מחיר הדמוקרטיה".

- חלק מהביקורת על פסק-הדין נגעה לכך שבמקום להכריז על בטלות המתווה כולו, בית-המשפט יכול היה להכריז על בטלותו או על חוסר תקפותו של סעיף היציבות, תוך השארת יתר סעיפי המתווה בתוקף - מה דעתך?

"זה לא היה אפשרי. הצדדים כרכו את סעיף היציבות בשרידות המתווה כולו, והתנו שהא בהא תליא. השופטים קבעו, שהצדדים היו אלה ש'אנסו את בית-המשפט', לקבל החלטה שהמתווה כולו מבוטל, בעקבות ביטולו של סעיף היציבות. זה גם ברור למה הצדדים עשו את זה, הם רצו לכפות על בית-המשפט לאשר את המתווה כולו".

לדברי רובין, התנאים שקבע בית-המשפט לאישור "סעיף יציבות חליפי", הרבה יותר נוחים משרבים סברו בתחילה. "בפרק הזמן הזה, קל להגיע לתחליף ראוי לסעיף היציבות, או לפחות לתחליף שקול כלכלית לסעיף היציבות. אני מאמין, שהצדדים יגיעו לתוצאה טובה בזמן הקרוב".

- אז לדעתך, פסק-הדין הגון? הגיוני?

"יש לי כמובן השגות על התוצאה לגופה, אבל אני מבין שיש לפסק-הדין תשתית משפטית לא מבוטלת. הוא לא הזוי או תמוה כפי שכינה אותו ראש-הממשלה, הוא אפילו רחוק מזה".

רובין משרטט גם קווים לדמותה של עמדתו בסוגיה המשפטית לגופה, והיא מפתיעה, אפילו מאוד. היא מראה שדעתו של המשפטן הוותיק המלווה את יצחק תשובה כמעט בכל עסקיו, לא נוחה מ"סעיף היציבות" בנוסח שעליו חתמו הצדדים. "אני חושב שהפגם, או הממד הבעייתי בסעיף היציבות, היה בהוראה שאומרת שעל הממשלה לנסות לסכל חקיקה של הכנסת, אם הכנסת תנסה לחוקק חוק שיתעמת עם המתווה. כאן עברו את הגבול. כי ממשלה לא צריכה ליצור מנגנונים נגד העברת חוק. אלמלא אותה תוספת שחרגה מן המקובל - צריך היה לאשר את סעיף היציבות כמות שהוא", כך רובין.

- אז מה יעצת ללקוחותיך בעניין?

"אני לא רוצה להתייחס".

- אתה מסכים עם האמירה שפסק-הדין הוא במידה רבה 'תעודת הכשר' למתווה הגז, עם כוכבית קטנה שעוסקת בסעיף היציבות?

"אפשר בהחלט לראות את זה כך - הכשר בדרך המחדל, באמצעות הקביעה שאף אחד מן הנושאים שהובאו בעתירה, למעט עניין סעיף היציבות, אינו חורג משיקול-דעת סביר של הממשלה. המתווה קיבל מבית-המשפט את הציון 'עובר'".

מיילים בקולנוע

גורנצקי הוא אחד ממשרדי עורכי-הדין הוותיקים בישראל. הוא קיים משנת 1938, ומשרת את האצולה העסקית המקומית. לא אחת מוצאים עצמם המשרד, וראשו עו"ד פנחס רובין, בלב הדיון הציבורי הסוער סביב הפער המתרחב בין המעטים שיש להם המון - ובהם רבים מלקוחות המשרד - להמונים שיש להם מעט. לא פעם סופגים רובין והמשרד גם חלק מן האש.

הנה רשימה חלקית של לקוחות המשרד: קבוצת שרי אריסון, כולל שיכון-ובינוי ובנק הפועלים; קבוצת דלק של יצחק תשובה, כולל עסקי הגז, הנדל"ן והביטוח העצומים שלה; קבוצת האחים עופר, כולל החברה-לישראל, כיל ובז"ן, וגם עיזבונותיהם של סמי ויולי עופר; וכן כולל חברת הקניונים מליסרון של ליאורה עופר; בזק ואיש-העסקים שאול אלוביץ (בפרשת רכישת החברה באמצעות הדיבידנד הממונף); דוד פתאל ורשת המלונות שבשליטתו; איש-העסקים, המיליארדר המסתורי, בני שטיינמץ; המיליארדר קובי מימון (אחד האנשים המקורבים ביותר לשר האוצר משה כחלון), ועוד שועי ארץ, נודעים יותר או פחות.

רובין החל את דרכו במשרד כמתמחה עוד בתקופתו של ירוחם גורניצקי ז"ל, בנו של המייסד ישראל גורניצקי, והשותף הבכיר באותה תקופה. רובין התקדם בשורות המשרד, עד לדרגת שותף, ועד שכבש את ראשות המשרד עם פרישתו של ירוחם גורניצקי לפנסיה ב-1994. לצדו בראשות המשרד עומד עו"ד מוריאל מטלון, הנושא בתואר השותף-המנהל. פעם נשאל רובין על הימים המאושרים בחייו, והוא הודה: היום שבו נודע לו שיזכה למעמד של שותף במשרד נמנה עם רשימת הימים הללו.

רובין הוא עו"ד בכל רמ"ח איבריו, עו"ד ותו לא. הוא לא השלים תואר שני, אין לו דוקטורט, ועדיין הוא נחשב לאחד המשפטנים הבכירים בארץ. הוא לא מתבייש לגלות, שאין לו תחביבים נוספים פרט לעולם המשפט. "זה ההובי שלי - עולם המשפט הוא אוקיינוס שלם, ויש בו מספיק עניין בשביל שלא אחפש את העניין בשום דבר אחר".

כשאשתו, ציפי, מצליחה איכשהו לגרור אותו לתיאטרון, מספרים, רובין דואג שיישלחו אליו מיילים בזמן ההצגה, כדי שלא ישתעמם. "רק אתמול הייתי בקולנוע, ואנשים מאחוריי נאלצו לצעוק עלי שאסגור את הטלפון", הוא מודה בדבר-עבירה. החריג היחיד, הוא בילוי עם נכדיו, "ההובי השני שלי הוא לבלות עם הנכדים - כמה שעות בשבוע, וזהו".

- ערב יום העצמאות הוא נקודת-זמן טובה לחשוב על תמונת-המצב החברתית בארץ - איזו מין חברה חיה בישראל?

"סך-הכול, חברה טובה. אני אדם אופטימי, ואני מסתכל על החיים מתוך חזקה, לאו דווקא משפטית, שאנשים הם ישרים והגונים, למרות שישנם גם אחרים. אני מסתכל במבט אופטימי על החברה הישראלית, אני גאה מאוד להיות אזרח ותושב מדינות ישראל".

- בעבר דיברת על ישראל כמקום שיש בו קנאה ואיבה גדולה למצליחנים - איך זה משתלב?

"אני עדיין חושב כך. ישראל היא חברה טובה, אך עם זאת, קשה לעסקים. אנחנו סודקים את התדמית החיובית שלנו בעולם הרחב, ואפילו יותר מזה. מבחינת חקיקה, מיסוי ורגולציה יש כאן תזזית מתמדת. אבל כיוון שאני רואה עצמי כאיבר מאבריה של מדינת ישראל, למדתי להתנהל בה".

- הצהרת בעבר שיש סכנה שרבים מבעלי ההון יעזבו את המדינה, אבל נדמה שהנבואה הזאת לא התגשמה.

"אני לא שותף לדעתך האופטימית, בשנה החולפת הייתי עד לכך שלא מעטים מבצעים בפועל העברה של עסקים לניכר. גם משקיעים מבחוץ מוזהרים מראש, שישראל היא כמעט 'רעה למשקיעיה'".

- בשנים האחרונות יש בציבור תחושה קשה, מרירה, אפילו נפיצה, כלפי אנשים כמו הלקוחות שלך. נדמה לציבור שאתם חיים באיזשהו מגדל שן, שעה שהדלתות נסגרות בפני האדם הפשוט. רואים תופעות כמו ההיטפלות לילדיה של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק-עמינח, שכבר גובלות באלימות. האנשים שאתה מייצג לא יכולים להמשיך ולהתעלם מן התחושות. מה צריך לעשות עם הזעם הזה?

"אני מרגיש מאוד לא בנוח עם הפערים החברתיים שיש במדינה. זה מציק לי מאוד באופן אישי במשך שנים. אבל אני מודה ומתוודה שאני לא עושה כלום לטובת העניין. אולי כי אני נמצא בצד הנוח של המשוואה הלא-מוצלחת הזו. זו אמירה אגואיסטית, אבל לפחות היא כנה. באותה כנות ממש, אני אומר לך, שזה כן אכפת לי, וכן מעיק עליי. את הילדים שלי חינכתי אחרת, הם מודעים למצוקות חברתיות שקיימות".

רובין עצמו עמד בשנים האחרונות בחזית של כמה מהמאבקים שהשפיעו וישפיעו במידה ניכרת ביותר על חלוקת העושר במדינת ישראל. בין היתר, ייצגו הוא ומשרדו את קבוצת דלק בפני "ועדת ששינסקי", שדנה במדיניות המס שהוחלה על חברות האנרגיה. כן ייצגו את ישראמקו של קובי מימון וחיים צוף בבג"ץ (שנדחה), נגד החלטות הוועדה. התוצאה, שלא היטיבה עם לקוחותיו של רובין, תטיל מסים גבוהים משמעותית על חברות הגז יחסית לערב הקמת הוועדה.

גם בגדולים שבסכסוכים הפרסונאליים של נישומים מול רשות המסים, כמו אלו של המיליארדרים בני שטיינמץ וקובי מימון, או זה של עיזבון סמי עופר, ייצג רובין את הצד השבע. נדמה שאין הרבה אנשים, שהשפעת הצלחותיהם או היעדר-הצלחותיהם, על גביית המס של המדינה בשנים האחרונות, הייתה כה ניכרת.

- אתה לא מפחד שזה יגיע גם אליך? שהמחאה תתמקם מחוץ לבית שלך?

"אתה מדבר על הצד האגואיסטי שלי, אבל המועקה שלי אינה נוגעת לשאלה כיצד לגונן על עצמי כדי שלא יגיעו אליי. המועקה שלי היא כזו של אדם ששייך לחברה הישראלית, אוהב אותה, ורוצה שתהיה כאן חברה טובה יותר".

- דיברת על מסים כסוג של תרומה, אך התוצר העיקרי של המשרד שאתה עומד בראשו, מפעל חייך, הוא הקטנת עוגת המס של ישראל, ותרומה למציאות המעוותת שלפיה עשיר משלם פחות מס מעני.

רובין (צוחק מעט): "אתה צודק. חלק מהמקצוע שלי הוא לחסוך מס כדין, ואני מדגיש את המילה 'כדין', ללקוחותיי".

נתינה לא מטופחת

לאחרונה נמרח פרצופו של רובין על שערי העיתונים הכלכליים, סביב הפרשה השערורייתית, שבמסגרתה רשות המסים הוציאה שומה בסך של כמעט מיליארד שקל ללקוחו - עיזבון סמי עופר, אך בסופו של דבר הגיעה לפשרה מול העיזבון, שלפיה, העיזבון שילם למדינה סכום מצחיק (יחסית לדרישה הראשונית) של 107 אלף שקל, בעבור השנים 2006-2010. התיאור "שערורייתי", מקובל כנראה על רובין כמתאים לתיאור הפרשה, אף שרובין לא בחר לעשות שימוש במילה הזאת. אולם בעוד רבים סבורים שהשערורייה מצויה בוויתור של הרשות על הסכום הניכר, במסגרת הפשרה, רובין סבור שבמקרה של עופר, השערורייה מצויה דווקא בהתנהלות רשות המסים, והוצאת השומה, שעה שהלקוח היה תושב זר, והרשות ידעה זאת.

רובין: "הציבור רגיל לדבר על תכנוני-מס במונחים כמו 'להטוטנות-מס'. אני רוצה להציע תובנה אחרת, פרפרזה של הביטוי השגור הזה: 'להטוטנות בשומת מס'. ישנה חבורה מאוד מוכשרת בין פקידי השומה. הם מאוד יצירתיים, עד כדי להטוטנות בהוצאת שומות. לכן טוב שיהיה מולם איש מקצוע כמותי, כדי להתמודד איתם, כדי להרגיע אותם וכדי להעמיד אותם על מקומם כך שתהיה שומה ראויה, ולא שומה להטוטנית".

לרבים מלקוחותיו של רובין, מתכנני המס, חשוב מאוד להיזכר כנדיבים שתרמו לחברה. ניקח לדוגמה את סמי עופר המנוח, שתרם עשרות מיליונים, ואולי מאות-מיליוני שקלים למוסדות אקדמיים, לבתי-חולים ולעמותות. ישנה גם אותה תרומה גדולה שתכנן לתרום למוזיאון תל-אביב, בתמורה לקריאת המוזיאון על שמו (שבוטלה עקב הסערה הציבורית נגד שינוי שם המוזיאון). לכך יש להוסיף את התרומה להקמת "איצטדיון סמי עופר" בחיפה, ועוד.

- אנשים כמו הלקוחות שלך מוכנים לתרום מאות-מיליוני שקלים, ובו בזמן עושים מאמצים כבירים להפחית את חבות המס. למה שלא נערוך חוזה חברתי חדש - אל תתרמו שקל, אבל שלמו מס עד הסוף?

"אין ספק שתרומות מועילות לחברה יותר מתשלום מס. להקים בית-חולים בטבורה של עיר, הרבה יותר חשוב לרווחת החברה, והמעמדות הנמוכים, מאשר כספי מסים, שהולכים למימון להתנחלויות, למשל". בשלב זה, נדמה שרובין מזהה שעלה על מוקש, ומבקש להבהיר ש"התנחלויות זו כמובן לא מילת גנאי. זה כמובן תלוי בהשקפה פוליטית - אבל יש אנשים שלא רוצים שכספם יבנה התנחלויות".

רובין מבהיר, כי כל אותם נדיבים חסכני מס רוצים לבחור את המטרות שלשמן ישמש כספם. "אחד אוהב מוזיקה אז הוא תורם לפילהרמונית, השני אוהב הצגות, אז הוא תורם לתיאטרון, והשלישי מעדיף לתרום לנזקקים. רצוי שיהיו הרבה תורמים, שתהיה תרבות של נתינה. תרבות הנתינה במדינת ישראל לא מספיק מטופחת".

- אתה מזהיר את הלקוחות שהשיטה של שהייה במשך מחצית השנה מחוץ לישראל, רק כדי לא להיחשב תושב ישראל, יוצרת להם דימוי שלילי, אפילו משניאה אותם על חלקים בציבור?

"אני לא ממליץ ללקוחות שלי על תכנון-המס הזה, לא רק בגלל שהוא לא תמיד מביא לעמידה במבחן המשפטי של 'מרכז החיים', ואפילו לא משום שיסתכלו על הלקוח בעין עקומה, זה לא מעניין אותו וגם לא אותי".

רובין מסביר ששיטת "ספירת הימים" מזיקה בעיקר למתכנן המס, וממררת את חייו. "אי אפשר לחיות עם יומן צמוד לחגורה, כדי לספור את הימים ולתכנן את מקומות השהייה שלך, רק כדי לשרוד את תכנון המס. אחרי שנה, שנתיים או שלוש, מתכנן המס מבין שמילכד את עצמו, שהוא חי לפי תכנון המס, ולא לפי מאווייו הפרטיים, כמעט הייתי אומר 'עשיר ורע לו'. יש לי לקוחות עשירים מאוד שאני אומר להם: 'אתה מקנא בי, ולא אני בך - אני אדם חופשי, יכול להיות איפה שאני רוצה, אתה משועבד ליומן'".

לשיטת רובין, החולי החברתי המדאיג ביותר בישראל של היום, הוא היעדר שילובם של המגזרים החרדי והערבי בחברה הישראלית. "אסור ששני מגזרים בסדר הגודל הזה, ייוותרו מנותקים מן החברה, אחרת ישראל תהיה מדינה על קביים, מדינה נכה. עם המגזר הערבי, אנחנו הולכים בכיוון הנכון, אבל יש לנו להדביק פיגור גדול". מנגד רובין סבור, בעניין שילובם של החרדים המצב מדאיג יותר.

ערב יום העצמאות, רובין עדיין סבור ש"עם כל התחלואים והעוולות, יש לנו יופי של מדינה. אני יודע להשוות עם מדינות אחרות, עם שיטות המשפט בהן, עם העוולות המשפטיות שמתרחשות במדינות הללו. התברכנו, באופן יחסי, בחיים שיש לנו כאן".

לא רק על ישראל רובין מביט באופטימיות, גם על אנשים בכלל. "אני מביט על אנשים דרך משקפיים אופטימיים, עד שהם לא מראים את פרצופם ההפוך. יש בכך מידה מסוימת של נאיביות, ומידה גדושה של אופטימיות לגבי האדם. מאוד נוח לחיות כך. "אצלנו במשרד יש 250 עובדים, הרי יכולתי לחשוב שכל אחד מהם עלול לסדר אותי. אבל אם אחשוב כך, לא אוכל לתפקד. אז אני בוחר להיכנס כל בוקר למשרד, עם חיוך שפוך על פניי. אני יודע שאולי אני טועה, שמישהו עלול להכשיל אותי, אבל אני לא יכול להפוך לשוטר של האנשים שאני עובד איתם. זה 'סטייט אוף מיינד'. עדיף לחיות ככה".

*** גילוי נאות: בשנים 2012-2013 עבד הכתב, כמתמחה בעריכת-דין במשרד גורניצקי, משרדו של פנחס רובין

"אף פעם לא עניין אותי להיות עשיר"

עו"ד רובין, המייצג בין היתר את בנק הפועלים, הוא מהמבקרים החריפים של החוק החדש, המגביל את שכר בכירי הבנקים והמגזר הפיננסי ל-2.5 מיליון שקל בשנה, וגם קושר את גובה המשכורת של מקבל השכר הגבוה ביותר בחברה לשכרו של מקבל השכר הנמוך ביותר בה. החוק החדש קובע שתקרת השכר תהיה לא יותר מפי 44 משכרו הריאלי של העובד בעל השכר הנמוך ביותר בחברה, או פי 35 מעלות השכר שלו. לדברי רובין, הניזוקים העיקריים מהמהלך הזה יהיו בעלי המניות מן הציבור, ש"יזכו" למנהלים טובים פחות. "מדובר במהלך שמעקר את האפשרות של החברה לקחת לעצמה את המנהל הטוב ביותר שהיא מעוניינת לקחת, ובשביל מה? בפועל, זה הרי לא יעלה את המשכורות של העובדים הזוטרים. אז מה נותר פה? איזה אקט סימבולי ריק מתוכן. זה גם לא חיסכון גדול לציבור - הרי בסך-הכול מדובר בכמה עשרות מנהלים".

- האם אין עוד מניעים לעבוד בדירקטוריון של בנק, פרט לכסף? כשאתה, לדוגמה, יוצא מהבית בבוקר, אתה חושב רק על הכסף שתעשה במהלך היום?

"אתה צודק. אף פעם לא. אבל אני בא מדור אחר. אף פעם לא עניין אותי להיות עשיר. אבל אני מדור שלא קיים היום. הצעירים היום בוחנים את החיים היום במידה רבה דרך הפריזמה הכספית, והשאלה כמה כסף אצבור ובאיזו מהירות. העולם השתנה".

- במשרד שלכם עובדים "עורכי-הדין הטובים ביותר". בטח לא תתווכח עם האמירה הזאת.

"נכון".

- ולאיש מהם אתה לא משלם שכר של 2.5 מיליון שקל בשנה, ולא קרוב לזה; והם ממשיכים לבוא לעבודה כל בוקר.

"נכון, אבל צריך להבין שהתחרות במגזר עריכת-הדין לא הגיעה למשכורות הללו. אם המתחרים היו מציעים לעורך-דין מהמשרד שלנו, משכורת של 2.5 מיליון שקל, אין ספק שהוא היה עובר למשרד המתחרה".

- אז מה שאתה אומר זה שצריך להחיל את המגבלה גם על חברות ציבוריות מהמגזר הלא-פיננסי, והכול יסתדר.

"לא, כי יש גם מגזר של חברות פרטיות, שאין לנו נתונים לגבי המשכורות בו, אך יש בו גם משכורות גבוהות ללא ספק".

- ואולי אין בחברות הפרטיות כאלו משכורות עתק, אולי יותר קל לחלק שכר כזה כשחלקו יוצא מהכיס של הציבור?

"בסופו של דבר, אפשר לקבוע גם תקרת שכר לרואי-חשבון ולחנוונים. השאלה היא, איפה אתה רוצה לחיות. אם היינו רוצים לחיות בקיבוץ, היינו חיים בקיבוץ. אולי אלה חיים יותר טובים, חיים של ערכים, יותר שוויוניים, אבל החלטנו לגור בעיר - קרי, לחיות בשיטה קפיטליסטית. לא צריך לחיות בחברה קפיטליסטית-חזירית, אבל כן בחברה קפיטליסטית-נורמטיבית. להתערב כך במשכורות, זה לחתור תחת השוק החופשי".

- השתמשת בצירוף "קפיטליזם-חזירי", מה משמעות הביטוי להגדרתך?

"שום דבר שנעשה היום בישראל כדין, לא עונה להגדרה הזאת. בעולם המושגים שלי קפיטליזם-חזירי, זו שחיתות במובן הפלילי של המילה - שוחד. פרשת סימנס וחברת החשמל לדוגמה, זאת לכאורה חזירות. גם אנשים שמשלמים שוחד לאנשי-ציבור זרים זה 'חזירי' באופן מובהק".

"לאחרונה התקנתי ווטסאפ, מדובר בהמצאה טורדנית מאין כמותה"

בעוד המגמה בעולם המשפט היא שעורכי-הדין מתמקצעים יותר ויותר בתחומי מומחיות צרים וממוקדים, עו"ד פנחס רובין הוא ציפור נדירה. רובין מדורג בצמרת הדירוגים המשפטיים בשלל רחב של דיסציפלינות משפטיות: מדיני מסים דרך שלל תחומי המשפט האזרחי כולל דיני חברות, דיני ניירות-ערך ועוד; בנוסף, רובין ייצג כמה דמויות בולטות בתיקי פלילים, בתחום עבירות הצווארון הלבן (דוגמת ייצוגו של אלי הורביץ ז"ל בפרשת פרומדיקו). לאחרונה, ייצג ב"תיק משפחה" מהבולטים במשק, של לקוחו הוותיק שכונה, בין היתר, "המיליארדר החסכן".

על רבגוניותו כמשפטן אומר רובין, "אם הייתי נכנס לתחום המשפטי היום, לא הייתי יכול להגיע לזה, מכיוון שכשאני התחלתי, הדין והמחקר המשפטי בכל התחומים הללו בישראל, היו דלים משמעותית בהשוואה להיום. כשאני התחלתי את דרכי, נדרשתי לפנות לספרות מקצועית באנגלית כדבר שבשגרה. היום, העושר של הפסיקה והספרות המקצועית המשפטית בעברית, בכל תחומי המשפט, הוא עצום, ועורך-דין שמתחיל את הקריירה שלו, אין לו כמעט ברירה אלא להתמקד".

רובין מספר, שגם יחסית לדורו, הצליח להשתלט על מגוון רחב של תחומים, וזאת בזכות העובדה שבמשך השנים לימד מגוון של קורסים באוניברסיטת תל-אביב, בתחומים משתנים. "אלמלא האוניברסיטה לא הייתי לומד כל-כך הרבה תחומים. באוניברסיטה לימדתי משפט פלילי, דיני חוזים, דיני ביטוח, דיני חברות, דיני שטרות, מיסוי יחיד ומיסוי חברות ועוד. כל תחום שהתבקשתי ללמד, נדרשתי גם ללמוד בעצמי את המקצוע לעומקו, ולאורך השנים הצלחתי להתעדכן בנעשה בתחומים השונים. כמשפטן, אני חש שיש בזה יתרון גדול - ביכולת לראות דברים בראייה כוללת. זאת, למרות שלא הייתי הולך באותה דרך, לו הייתי מתחיל היום את דרכי".

עם מחשבים, לעומת זאת, רובין מסתדר הרבה פחות. עד לא מזמן, כך לפי מקורות יודעי דבר, נהג רובין להקליד בשתי אצבעות, אחת בכל יד. אך לאחרונה חלה התקדמות דרמטית בכישורי המחשב שלו, והוא כבר מקליד בשתי אצבעות בכל יד, ועל כך גאוותו.

- מה עם רשתות חברתיות?

"לאחרונה התקנתי ווטסאפ בטלפון, מדובר בהמצאה טורדנית מאין כמותה", אומר רובין.

- ומה לגבי פייסבוק?

"אפס, לא יודע ולא שולט בזה".