"רגע ההגדרה שלי כעיוור היה הרגע שבו המניה שלי עשתה אפסייד"

אחרי שהגשים חלום ילדות וטיפס על הקלימנג'רו, ליאב סולומוביץ', עיוור ולקוי שמיעה קשה שעובד כאנליסט בהראל ביטוח ופיננסים, בדרך להגשים חלום נוסף

יובל אילוז, ליאב סולומוביץ` וסיריל אולמן / צילום: תמר מצפי
יובל אילוז, ליאב סולומוביץ` וסיריל אולמן / צילום: תמר מצפי

חמישי הקרוב הוא ימריא לגרוסטו, טוסקנה, לאליפות אירופה באתלטיקה לספורטאים עם לקויות. ליאב סולומוביץ', אנליסט עיבוד נתונים בהראל חברה לביטוח, ירוץ עם כיסוי עיניים כשידו מחוברת ברצועת גומי ליד המלווה שלו. הוא יתחרה על המקום הראשון בריצות ספרינט מהירות של 400, 200 ו-100 מטר בקטגוריה של עיוורים. בן 32, איש צעיר ושמח, שאפתן, שקדן, בטוח בעצמו. מתגורר בקריית חיים, מגיע כל יום לעבודה בתל אביב, גר עם ההורים עד שיוכל לחסוך מספיק ולרכוש דירה, מבלה, מתאמן, ומחפש אהבה. הוא גם לקוי שמיעה קשה, ששומע בזכות שתלי אוזן מגנטיים, עם בעיות בשיווי משקל, "והכול בזכות איישר ה'מניאק' - שכל יום, כל ריצה, כל טיפוס הרים וכל תחרות - אני מנצח אותו מחדש!". הכוונה היא ל-ASHER SYNDROME, תסמונת גנטית נדירה, עם לקות שמיעה ראשונית, בעיות בשיווי משקל וקשיי ראייה חריפים, עד לעיוורון. בישראל יש כ-700 נפגעי התסמונת.

"החלום הופך למציאות - אני נוסע לאליפות אירופה. הרגע הזה שנודע לך שחלומך מתגשם זה רגע של הגשמה עצמית, רגע של סיפוק. הרגע הזה הוא מהסיפורים שמספרים לנכדים בגיל מתקדם כשמסתכלים אחורה ואומרים: "וואו, איזו דרך עשיתי, מדהים שזה קרה!". כך כתב ודיווח לפני כמה ימים לאלפי חברים, מעריצים, ספורטאים בכלל וספורטאים ילדים ונוער מאותגרים בפרט, כאלה שהוא מכיר, כאלה ששמעו עליו או אותו בהרצאות השראה ומוטיבציה שהוא מעביר לחברות, לקבוצות, לארגונים, למורים, לעמותות, למדריכים, בעלי לקויות וציבור רחב שראה אותו ברשת ובערוצי דוקו כעיוור שטיפס בסוף 2013 על הקלימנג'רו, 5,685 מטר, לצד שבעה ספורטאים וספורטאיות עם לקויות כבדות.

"שם, בפסגה ההיא, כבשתי וניצחתי את הפחד", הוא אומר היום בראיון מיוחד לרגל ה"בליינד דיי" (Blind Day) - יום המודעות וההזדהות עם אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה. "המגנטים של השתלים באוזן קפאו, המשקפיים התמלאו בשלג ובנוזלים ולא ראיתי כלום, וחוסר שיווי המשקל שלי הגיע לרמות שלא הכרתי קודם. ישבתי חסר אונים. בחיים לא הרגשתי כך. כל המלווים והמטפסים סביבי, ואני יושב, חירש, עיוור, קופא מקור ומיואש מהעולם. ואז, ברגע אחד, חייכתי לעצמי ואמרתי: 'עשיתי, ניצחתי, הגעתי למעלה, הסתכלתי בעיניים של איישר המניאק הזה - ואמרתי לעצמי זהו זה, אני לא מפחד'. קמתי, חייכתי, לא הבינו מה נפל עלי. עשיתי סיבוב ניצחון לכיבוש פסגת הפחד בפסגה של ההר. זה מה שרציתי שיקרה.

"הקלימנג'רו היה חלום ילדות שלי, עוד לפני שהבנתי בכלל מה הלקות הזו אומרת. וכשמצב הראייה והשמיעה כבר היה ברור, החלטתי שאיישר המניאק יקפוץ לי. אני חי, אני ממשיך את החיים ומטפס על ההר.

"הראייה שלי אז הייתה טיפה יותר טובה, אבל כל הזמן פחדתי מה יקרה אם זה יחמיר. שם, בפסגה, הבנתי שאני לא מפחד. לא מפחד גם אם מחר אתעוור לגמרי-לגמרי - וזה כנראה יקרה. חזרתי לארץ והמשכתי להגשים חלומות. חלום אחר חלום וכמה חלומות ביחד. ההורים שלי רצו תעודות - אז יש להם תעודות. סיימתי תואר בתעשייה וניהול בטכניון בהצטיינות, סיימתי תואר שני במינהל עסקים בתל אביב בהצטיינות, אז עכשיו אני עושה לעצמי. נשוי? לא. את מכירה בחורה מדהימה ונפלאה להכיר לי?".

"אני מסוגל להצליח בכל דבר שארצה בחיי"

זה התחיל ביוני 2011. הוא הצטרף לקבוצת ריצה. בהתחלה רץ 30 שניות, בקושי, ובעיקר הלך. מאימון לאימון הגדיל את חלק הריצה, ותוך מספר חודשים רץ 10 ק"מ. "היה לי ברור שאני אוהב ריצה, ואני אדם טוב יותר בזכות הדרך הזאת".

הפוסט ממשיך: "5 שנים אחרי - בחודש יוני 2016 - אשתתף באליפות אירופה לאנשים עם לקויות. האמת, הדרך הייתה לא פשוטה ולא צפויה. לפני שנה וחצי עברתי להתאמן עם יובל אילוז. בתחילה עבדנו על סרגל מאמצים נכון, הורדת הכאבים ברגליים, ובהמשך הגברנו מהירות עד ניסיון קביעת הקריטריון לאליפות העולם לעיוורים. אז, חשבתי שנכשלתי, אבל היום אחרי שקיבלתי סיווג פראלימפי רשמי כעיוור, אני יודע שקבעתי אז את הקריטריון - רק לא ידעתי זאת. במשך השנה החולפת קמתי יום-יום בשעות מוקדמות כדי להספיק להגיע לאימון ואז המשכתי לעבודה. שגרת האימונים והדבקות במטרה הוכיחו לי שאני מסוגל להצליח בכל דבר שארצה בחיי.

"במהלך השנה אנשים טובים מכל רחבי המדינה התגייסו למען המטרה שלי. תרומות, מילה טובה, ליווי פיזי באימונים. הסיוע הזה מראה כמה שאנחנו עם מיוחד, ואני גאה לייצג את המדינה בתחרות שנייה בחו"ל. בתחרות הרשמית הראשונה במארס האחרון רצתי לבד כשיובל רץ לפני והכתיב את הקצב. לאחר מכן נסענו לגרנד פרי פראלימפי גרוסטו באיטליה בניסיון נוסף לקבוע את הקריטריון. השבוע באיטליה היה מפתיע ולא צפוי - בתחילה מעבד השתל הדומיננטי התקלקל וכך נותרתי גם עם צד שני שבו אני מתקשה לשמוע. בתחרות עצמה נפצעתי ברגל, ולמרות זאת לא ויתרתי וסיימתי את הריצה בכבוד. בסיום הורדתי את כיסוי העיניים ונדהמתי לגלות שעיתונאים שהגיעו לסקר את התחרות בחרו להתמקד בי ולא באלופים אולימפיים. הם התרשמו מכוח הרצון ומכך שסיימתי את הריצה למרות הפציעה והלקות הכפולה.

"בימים אלה אני מתאמן במרץ על מנת לשקם את הרגל ולהגיע בצורה אידיאלית לאליפות אירופה. אחרי שבפעמים הקודמות רצתי מימין למלווה, משמאלו, איתו וגם לבד, עם כיסוי עיניים ובלי כיסוי עיניים, הפעם ארוץ מחובר למלווה חדש, סיריל אולמן, שליווה אותי ואת יובל בתקופה האחרונה. כמו כל הסיפור הגורלי הזה, אישתו של יובל עומדת ללדת בזמן האליפות וזה מונע ממנו לנסוע איתי. הלידה היא אקט סמלי לרגעים הבלתי צפויים. היכולת להתמודד עם החיים בכל מצב היא הלידה האמיתית שלנו.

"אני רוצה להודות לכל מי שהיה שותף לדרך המרתקת בשנה הזאת - על התרומות, הליווי, האכפתיות, ובעיקר על כך שאפשרתם לחלום להתגשם. אני נוסע לייצג את המדינה ומקווה שהסיפור שלי ייתן תקווה לאנשים אחרים עם לקויות במדינה ולכל אדם באשר הוא אדם. בכבוד, ליאב סולומוביץ', אתלט פראלימפי. וכרגיל אנחנו לא מוותרים, נלחמים, חולמים על אליפות אירופה ולא מפסיקים להאמין".

אנשים טובים באמצע הדרך

כשהיה בן 3 הבינו הוריו שהוא מתקשה בשמיעה, וכשהגיע לגיל 15 כבר היה ברור שמשהו אחר קורה. "אבא זיהה שאני כל הזמן נתקל בחפצים. בכדורגל הייתי קורע ומעיף את החלוצים כי לא ממש ראיתי אותם, בלילה הייתי נופל ממדרגות. לקחו אותי לבדיקה, הרופא שאל: 'כאן אתה רואה? וכאן? ושם?', ואז ביקש שאצא והוא נשאר עם הורי. כשחזרתי בישר לי במשפט אחד: 'זו כנראה תסמונת איישר, היא מאופיינת באנשים עיוורים, חירשים וחלשי שיווי משקל'. באותו רגע התעלפתי, ואז התחילה תקופה קשה מאוד. החיים נגמרו לי. החברים שלי עושים רישיון נהיגה והולכים לצבא, ואני - יושב בבית, לא רואה ולא שומע. לאט-לאט הכוח חזר אלי. הצבא לא גייס אנשים כמוני באותם ימים, אז הלכתי לעמותת שמע, להדרכת ילדים ובני נוער כבדי שמיעה, והתחלתי לחפש דרך.

"האנשים בביטוח הלאומי אמרו: 'אתה לא יכול ללמוד כמו כל אחד, תלך ללמוד עיסוי רפואי'. אמרתי: 'זה ממש לא מעניין אותי'. חשבתי, חשבתי, גרנו אז בנשר, ואמרתי: 'הנה, יש מקום ממש לא רחוק מהבית - הטכניון'. הביטוח הלאומי סירב לתמוך, או שאני עושה מה שהם אומרים - או שאין כסף ללימודים. עשיתי מבחן למכינה לטכניון - נכשלתי. עשיתי קורס להתקבל למכינה - נכשלתי. מה הרגשתי אז? שאני הכי דפוק שיש. שאין יותר דפוק ממני. ברגעים כאלה אתה מאשים את עצמך, אבל הרי זה לא אני הדפוק, זו העובדה שלא היו לי כלים מתאימים להתמודד עם מה שהיה. אבא שלי אמר: 'כשיש בעיה צריך לחשוב על פתרון'. בקיצור - הכישלון השני במכינה היה הכישלון האחרון, יותר לא נכשלתי.

"הגעתי לטכניון, אז כבר לא שמעתי כלום, התיישבתי מקדימה ליד הבנות החרוצות שרושמות הכול בכתב יד ברור, הייתי חוזר הביתה עם הניירות המצולמים ולומד, פי כמה מאחרים. אם צריך, לוקח גם שיעורי עזר. סיימתי תעשייה וניהול בהצטיינות".

בשלב ההוא הגיע השתל מאוסטרליה יחד עם בובת קואלה במתנה. זהו שתל פנימי שמונח בתוך הקרקפת ומגנט שבלול שמונח מאחורי האפרכסת. הוא התחיל לשמוע, ויחד עם שני חברים, כבדי שמיעה, נסעו לטיול בעקבות הקואלה - לאוסטרליה, לניו זילנד ואיי פיג'י. ההורים? "הם השתגעו. הבן החירש שהתחיל לשמוע אבל לא ממש רואה, נוסע עם חברים כמוהו... אמרתי להם: 'תתמודדו'. היו הימורים כמה זמן ייקח לי לחזור, בסוף כולם הפסידו. נשארתי כמה חודשים, הארכתי, נהניתי וחזרתי". שבוע אחרי התחילו לימודי ה-MBA בתל אביב, שגם אותם הוא סיים בהצטיינות. חיפש עבודה במגזר הפיננסי - אבל לא התקבל. "הלכתי ובאתי ולא התקבלתי לשום עבודה. ברור שזה בגלל הלקויות. לא נתנו לי אפילו הזדמנות".

ואז הגיעו דודי ליידנר, מנכ"ל הראל פנסיה, גמל והשתלמות בהראל ביטוח ופיננסים, עם סגנו דודי שראק. הם נתנו לו את ההזדמנות להוכיח. ליידנר גם רץ איתו וליווה אותו אישית. מאז הוא שם, עובד כמו כולם. אולי קצת יותר איטי - אבל הרבה יותר נחוש ושקדן. מגיע מקרית חיים וחוזר, כל יום, עם מקל נחייה. הוא אנליסט, מעבד ומנתח טבלאות אקסל של מסד נתוני אגף הפנסיה בחברת הביטוח. עובד מול מחשב שבו תוכנה מיוחדת ללקויי ראייה שמגדילה את האותיות והופכת שחור ללבן, עם סרגל שמקרין לו שורה אחר שורה.

בפרוזדורים נתקל בו יאיר כהן, יועץ מחשוב שהמשרד שלו בבניין הראל שליד צומת עלית ברמת גן. "לא יודע למה, אבל אני תמיד רואה ומוצא עיוורים. ראיתי את ליאב בקומה שלי בהראל, ניגשתי ואמרתי: 'אם אתה צריך איזו הסעה ואני זמין - אני הנהג שלך'. מהעבודה למגרש האימונים בהדר יוסף, לפגישה זו ואחרת, להרצאות שלו, פגישות עם תורמים פוטנציאליים, החלפת הסוללה של השתל.... פעם הוא שלח את השתל לתיקון עם שליח שגנב אותו. עניין יקר השתל הזה. מאז אני לוקח ומחזיר את השתל".

סולומוביץ': "אנשים טובים באמצע הדרך. באים בשקט, בלי ללחוץ, ועוזרים - בהסעות, בתרומות, בסיוע כזה ואחר. אתם לא יודעים כמה אנשים טובים מסתובבים בשקט מסביבנו. אתם לא מרגישים בהם".

בטוסקנה נפתחו העיניים

רץ רץ עד שהבין שמה שיש - טריאטלט, מרתוניסט, מטפס הרים - לא מספיק, שהוא יכול יותר. ואז גם הגיע יובל אילוז. בן 32, מייסד ומדריך ראשי 5101 דרך חיים. שם מתבקש נוכח העובדה שהיה קודם קצין יחידת שלדג שסימונה 5101. מתאמן תחרותי כל החיים, מתמודד, אצן, "איש הברזל" וכל הרשימה הקשה... "הפער הגדול ביותר שזיהיתי אצל אנשים היה הבורות בכל מה שקשור לנושאי אורח חיים. גוף האדם, פעילות ותזונה וחוסר המודעות למצב הנפשי שמשפיע יותר מכול על מצב הגוף". להרצאות המשותפות שלהם קוראים "אם לא תצליח לראות - אני אהיה לך עיניים".

אותו פוסט בפייסבוק אמר כך: 'דרוש רץ מלווה לרץ עיוור בקצב מהיר, 3.5 דקות לקילומטר'. ליאב כתב, יובל ענה. הם קבעו להיפגש באיצטדיון הדר יוסף בתל אביב. מכאן התחילה עוד פריצת דרך גדולה. אילוז: "ברגע שראיתי את הפוסט הבנתי שזו השנה שלי, שזה נועד עבורי, לצאת מעצמי ולתת לאחרים. זה די נדיר, יש בארץ אולי 2-3 רצים עיוורים במהירות גבוהה במיוחד, אבסולוטית, ופתאום אחד כזה מחפש מישהו כמוני". הם התחברו. סולומוביץ': "למה בחרתי דווקא ביובל? כשנפגשנו הוא בכלל לא ידע מה עושים כי מעולם לא ליווה עיוור קודם, אבל הרגשתי משהו וגם הבנתי שהוא יכול לעמוד במהירויות שלי. אחר כך גם נהיינו חברים".

אילוז: "התחלנו ללמוד יחד. בתחום הריצה יש קטגוריות ותחומי התמחות. הנפוצה ביותר היא ריצה למרחק מ-5 ק"מ למרתון. ליאב בא בדרישה יוצאת דופן: לרוץ ריצה בינונית, 800 ו-400 מטר. זה משהו לגמרי אחר, עניין של ספרינטים וכוח. קשה לכולם, והנה בא עיוור ורוצה לרוץ מהר".

הם התאמנו ורצו קדימה, ומערכות הספורט הלאומיות המשיכו לדרוך במקום הבירוקרטיה והתלך- תבוא. תחת משרד הספורט פועלים כמה גופים ממשלתיים מתוקצבים, בין היתר גם התאחדות ספורט נכים שעובדים גם מול בית חינוך לעיוורים, שהוא "ספק" ספורטאים עיוורים לתחרויות ארציות ובינלאומיות. אלא, שהסדר לא סדר - לא במימון ולא בעמידה בקריטריונים בינלאומיים להגדרת הלקות והתאמתה לתחרות. רק כשהגיעו השנה לתחרות בטוסקנה הם הבינו שלמרות ההתייחסות הסופר-מקצועית של שניהם - באימונים, בטיפולים, בתזונה ובכוח הנפש - הרי שהמערכות הממשלתיות-ממסדיות כאן, במימון המדינה והציבור, לא פועלות על פי המקובל והמתנהל בעולם. הן נגררות הרחק מאחור, לא מקצועיות ולא נראות שואפות להגיע לאיזו מקצוענות בספורט הנכים.

וכך קרה שבטוסקנה נפתחו העיניים, למרות שבעצם כוסו. אילוז: "איטליה השנה היה סיפור מטורף. עד אז הנחנו, ליאב ואני, שהוא לקוי ראייה לכן ונזקק למלווה שירוץ לפניו". סולומוביץ': "רצתי אחרי הטוסיק שלו, לפעמים ראיתי את הגב אז רצתי אחריו גם". אלא, שבאירוע הסופר-מקצועי בגרוסטו המנוסה התקיימו בדיקות מקצועיות רחבות היקף. סולומוביץ' קיבל את האבחון: עיוור. זה אומר: ריצה בכיסוי עיניים כדי שכל הרצים לקויי הראייה יהיו במקום שווה, מלווה יד ביד, באמצעות רצועת גומי, עם מדריך.

"כמה שזה נשמע משונה, רגע ההגדרה שלי כעיוור, למרות שלא השתנה כלום מיום שלפני, היה הרגע שבו המניה שלי עשתה אפסייד. הצטערתי שאני עיוור, אבל הבנתי שאני ספורטאי מוכר, במסלולי תחרות ברורים ומוגדרים - ובכלל שאין הרבה כמוני בעולם. בשבוע הבא אני מתחרה עם עוד 4 רצים כמוני. ריצות קצרות ומהירות". ומאחר שבת זוגו של יובל עומדת כאמור ללדת בימי התחרות האירופית, הם חיפשו והכינו מחליף: סיריל אולמן, 32, אצן ספורטאי מאמן בכיר ב-5101. הוא ירוץ קשור לסולומוביץ' בטוסקנה.

מה הלאה? אילוז: "ליאב הוא אחד מ-30 אלף עיוורים בישראל, ואני רוצה לתת לליאב בן ה-6, ה-10 וה-15 הזדמנות להיות אתלט, וגם מהנדס, וגם איש שמח שמרוצה מחייו".

סולומוביץ': "הכלל שלי בחיים הוא לחלום חלומות, להציב מטרות ולנצח את הפחד. אני רוצה להמשיך להתקדם בעבודה, לרוץ יותר מהר, מי יודע לאן, לאולימפיאדה? אולי, אבל לא הנוכחית אלא בטוקיו ב-2020, וכמובן וזה ברור למצוא אהבה, להקים משפחה. ליובל יש עוד מעט שני ילדים, סיריל מתחתן בעוד שבועיים, הם סביבי וגם אני רוצה.

"גם להמשיך לספר את הסיפור שלי בהרצאות, לתת כוח לאחרים ולעזור במימון של עצמי. אבל בינתיים אני צריך גם מימון, תורמים, לכל האופרציה הזו של הריצה, לכיסוי ציוד, טיפולים, מעטפת תמיכה, מאמן כושר, מאמן מלווה ועוד ועוד... ושיהיה לכולנו בהצלחה באליפות אירופה!".