הנקראות ביותר

האם גביית כסף מנוסעים שמצטרפים לנסיעה שוללת כיסוי ביטוחי?

התשלום בעבור הנסיעה משנה את פני הדברים כאשר נגרמים נזקי גוף או רכוש ■ כמו במקרים רבים, יש לשים לב במיוחד לחריגים בפוליסה ■ מדריכים בתחום

רכב / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
רכב / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

מבט חטוף אל כבישי הארץ בשעות הבוקר, או לחלופין בשעות אחר-הצהריים, מרמז על כך שרבים מאיתנו נוסעים ברכבנו, כאשר הנחת המוצא היא כי נסיעה זו הינה לצורך עבודתנו - בין אם אנו עצמאים או שכירים. נפלאות הטכנולוגיה פורשות בפנינו אפשרויות לא מעטות לצרף לרכבנו נוסעים, בין אם זה בדרך לעבודה ובין אם לאו. לעתים, הבאת נוסעים אלה ליעדם טומנת בחובה תשלום בעבור עלויות הנסיעה.

פוטנציאל עסקי זה לא נעלם מעיניהם של אנשי עסקים ויזמים, וכיום הוא מהווה את התשתית העסקית של חברת מסוימת, אשר מספקת שירותי תחבורה שיתופית דרך האינטרנט ברחבי העולם. אותה חברה מפתחת, משווקת ומפעילה אפליקציה המאפשרת יצירת קשר והסעה בתשלום בין נהגים לנוסעים. נוסף על כך, חברה אחרת השיקה לפני שנה בקירוב אפליקציה חדשה המאפשרת שיתוף נוסעים דרך האפליקציה העיקרית.

הרעיון זהה בבסיסו ובתוך כך מעניק אפשרות לנהגים המשתמשים באפליקציות אלה ואחרות לאסוף נוסעים המשתמשים באפליקציה החדשה, מביתם לעבודה וחזרה. עלות התשלום בעבור השירות נקבעת מראש בין הנהג לנוסע, כאשר המערכת עצמה מציעה סכום ממוצע ומירבי בהתחשב בצריכת הדלק ובלאי הרכב באותן נסיבות.

לסוגיה זו יש חשיבות רבה בפן הביטוחי, בין במקרים של נזקי גוף ובין במקרים של נזקי רכוש, הואיל וייתכן כי במצבים מסוימים יוכרו נסיעות אלה כ"הסעה בשכר", ושאלת הכיסוי הביטוחי תעמוד למבחן עקב חריגים בפוליסות.

את ההגדרה המשפטית ל"הסעה בשכר" ניתן ללמוד מפסיקה של בית המשפט העליון: "הסעה בשכר משמעה הסעה בעלת אופי עסקי שמטרתה הפקת רווח, במסגרת עסק של הסעות. הכוונה היא בעליל לנסיבות בהן משמשת המכונית על-ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית שירות)" (בית המשפט העליון - רע"א 1,502/13).

קיראו עוד ב"גלובס"


בהשלמה לאמור יובהר כי פוליסת ביטוח החובה כיום מחריגה את הכיסוי הביטוחי, כאשר השימוש ברכב נעשה לשם הסעת נוסעים בשכר.

באירוע מצער מיום 3 בנובמבר 2012 מת ע', שהיה אז רק בן 11 שנים (להלן: "המנוח"), כאשר רכב מסחרי (להלן: "הרכב"), נהוג על-ידי פ' (להלן: "הנתבע"), נסע לאחור בכפר ג'יסר א-זרקא, ובתוך כך פגע במנוח וגרר אותו לאורך כמה מטרים (להלן: "התאונה"). לאחר התאונה, הובהל המנוח לבית החולים "הלל יפה" בחדרה, שם נקבע מותו. הוריו ועזבונו של המנוח (להלן: "התובעים") הגישו תביעה כנגד הנתבע וכנגד חברת הביטוח (להלן: "חברת הביטוח"), היות שזו ביטחה את השימוש ברכב. חברת הביטוח טענה להגנתה כי אין כיסוי ביטוחי לתאונה הואיל וקיים סייג לפוליסת ביטוח החובה במקרה של שימוש ברכב כ"הסעה בשכר". בהתאם לכך הוספה הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") כנתבעת בהליך המשפטי, כדי שתהא אחראית לפיצוי הנזקים, ככל שייקבע שחובה זו לא חלה על חברת הביטוח. קרנית שלחה הודעת צד שלישי כנגד הנתבע, שבה טענה כי אם תחויב לשלם פיצויים עקב היעדרו של כיסוי ביטוחי על-פי הפוליסה, כי אז על הנתבע לשפותה בגין הסכומים האמורים.

בנקודה זו נציין כי לא הייתה כל מחלוקת בעניין נסיבות התאונה. לא נשמעה גם מחלוקת ששימוש מסוג "הסעה בשכר" ברכב מוחרג מהפוליסה. למען החידוד נבהיר כי המחלוקת עסקה בשאלה האם בעת התאונה עשה הנתבע שימוש מסוג "הסעה בשכר" ברכב, ובהתאם לכך תוכרע השאלה על מי חלה החובה לפצות את התובעים - חברת הביטוח או קרנית. בית המשפט ציין כי מושג "הסעה בשכר" דורש התקיימותם של שני יסודות; הראשון - ההסעה נועדה להפקת רווח, השני - ההסעה נעשתה במסגרת עסק להסעות. מן הכלל אל הפרט, יש לבחון האם הנתבע הוביל, ביום התאונה, נוסעים תמורת שכר במסגרת עסק להסעות.

בהתאם לעדויות שהובאו במסגרת ההליך המשפטי, החליט בית המשפט לקבל את גרסת התביעה וקבע כי הנסיעה שבמהלכה נפגע התובע הייתה מסוג "הסעה בשכר", כאשר הנתבע הסיע כמה נוסעים לטול-כרם, ובתמורה גבה 50 שקל מכל נוסע. עוד נקבע כי הנתבע הפעיל את הרכב למטרה עסקית טהורה למשך תקופה ארוכה, ועל כן אין הפוליסה מכסה את התאונה. פועל יוצא מכך הוא שעל קרנית לפצות את התובעים בגין נזקיהם (בית משפט השלום - תא (קריות) 41540-11-12).

דרכים שונות לתגמל על הנסיעה

לפני חודש בקירוב הוכרע בבית המשפט מקרה אחר בעניין "הסעה בשכר". ב-30 באוקטובר 2010 אירעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה"), שבה היה מעורב רכב מסוג מיניבוס (להלן: "הרכב") ובה נפגעה י' (להלן: "התובעת"), כאשר הייתה נוסעת ברכב. כמו כן, בתאונה אירעו נזקים רבים לרכב עצמו. נציין כי באותה עת היה מבוטח הרכב בביטוח חובה ומקיף בחברת ביטוח (להלן: "חברת הביטוח"). בהתאם לאמור, עתרה התובעת לקבלת פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התביעה הוגשה כנגד נהג הרכב, כנגד חברת הביטוח וכן כנגד הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית").

נעיר כי קרנית הגישה הודעת צד שלישי כנגד נהג הרכב וכן כנגד בעל הרכב (להלן: "הצדדים השלישיים"), דהיינו - אם יורה בית המשפט לקרנית לפצות את התובעת, הרי שקרנית תדרוש מהצדדים השלישיים שיפוי בהתאם. חברת הביטוח טענה כי פוליסת החובה שנערכה לרכב אינה מכסה נזקים שנגרמו בשימוש מסוג "הסעה בשכר", ולכן אין כיסוי ביטוחי לנזקי הגוף שנגרמו.

במשך הדיון בבית המשפט התברר כי הרכב אכן שימש להסעת נוסעים בשכר שעשה נהג הרכב, כקבלן עצמאי, בעבור צד שלישי שעוסק בשירותי הסעות. בית המשפט ציין כי במקרה זה מדובר בפעולה מובהקת מן הסוג שבא בגדרו של השימוש המיוחד המהווה "הסעה בשכר", ובהתאם לכך, בכפוף לפוליסה, לא נהנה הרכב מכיסוי ביטוחי לשימוש מסוג זה. לפיכך קבע בית המשפט כי חברת הביטוח אינה נושאת בחבות לפיצוי נזקי הגוף הנובעים מן התאונה.

עוד נפסק כי על קרנית לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה. להשלמת התמונה נעיר כי הודעת הצד שלישי כנגד הצדדים השלישיים התקבלה במלואה ונקבע כי עליהם לשפותה. לעניין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב קבע בית המשפט כך: "שאלת ההסעה בשכר נטולת נפקות לצרכי הביטוח המקיף, בו הערכת הסיכון נסבה בעיקרה על שווי גוף הרכב - וזה אינו עשוי להשתנות בשל מספר האנשים שמובלים בו בגדרה של הסעה בשכר" (בית משפט השלום - תא (חדרה) 51887-01-12).

יתרה מזאת, תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986, (הידועות כפוליסה התקנית) קובעות בסעיף 17(4) לתוספת כי השימוש ברכב כולל "הסעת נוסעים בשכר למטרות רווח". מאחר שמדובר בפוליסה שתנאיה נקבעו בתקנות, אין חברת הביטוח יכולה להתנות על התנאים הללו באופן שיגרע ממצבו של המבוטח.

במקרה שנדון בבית המשפט המחוזי לפני כמה שנים, אך רלוונטי מאוד גם כיום, הסיע פועל במפעל עובדות של אותו מפעל, ברכבו הפרטי, לעבודה ובחזרה ממנה. תמורת ההסעה הוא קיבל תוספת למשכורתו מהמעסיק. שם נקבע כי הפועל המסיע לא עבד כנהג המסיע פועלים, אלא כפועל במפעל שאין לנסיעתו לעבודה אופי עסקי, ולכן לא מדובר ב"הסעה בשכר" (בית המשפט המחוזי - ע"א 391/88). נדמה כי מקרה זה זהה באופיו למקרים שבהם נהגים מסיעים עובדים אחרים לעבודה או למקומות אחרים בדרך לעבודה תמורת תשלום סמלי, ולכן קרוב לודאי שמקרים אלה לא יוכרו כ"הסעה בשכר".

נציין כי בית המשפט העליון קבע שהמבחן האם מקרה נתון שקול ל"הסעה בשכר" בוחן את אופי הנסיעה. נסיעה שהיא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי תענה להגדרה זו. עוד נקבע כי לא די בכך שמשולם כסף על-ידי הנוסעים ברכב או על-ידי צד שלישי לבעל הרכב לשם כיסוי הוצאותיו. תשלום שכזה אינו מצדיק פטור מאחריות לחברת הביטוח אם קיים סייג בפוליסה (בית המשפט העליון - ע"א 559/91).

עינינו הרואות כי סוגיית "הסעה בשכר" מורכבת וראוי שנתעדכן ונכיר בקיומה של תופעה זו. פרט חשוב נוסף הינו בחינת פוליסת הרכב והשאלה האם בכלל קיים סייג כזה בפוליסה. כפי שראינו, כאשר אנו מחליטים להעניק שירות של הסעה, בדרך לעבודה או בדרך למקום אחר, ובמשך הנסיעה נגרם נזק גוף, יש לבחון תחילה אם קיים סייג בפוליסה, ואם אכן קיים סייג שכזה, אזי יש לבחון את הגדרת המונח "הסעה בשכר" בהתאם למקרים שהובאו לעיל. להשלמת התמונה, נדמה כי סוגיית הנזקים לרכוש באותן נסיבות פשוטה יותר, הואיל וקיומה של הפוליסה התקנית (שאין להתנות על תנאיה לרעת המבוטח), קובעת כי השימוש ברכב כולל "הסעת נוסעים בשכר למטרות רווח".

■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח. 

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!