שוחד / צילום אילוסטרציה: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
בחודש ינואר האחרון חייבה השופטת דפנה אבניאלי מבית המשפט המחוזי בתל-אביב את עובדת חברת yes לשעבר, פזית ולד, להחזיר לחברה סכום-עתק של 24 מיליון שקל, לאחר שהורשעה בגניבת כספים מהחברה לאורך שנים.
ולד, ששימשה מנהלת חשבונות ב-yes, יצאה עם כספי הגניבה למסעות קניות בישראל ובחו"ל ורכשה בהם תיקי יוקרה, נעליים, רכב יוקרתי, דירה ועוד. "העובדה שכספי הגניבה שימשו, ולו בחלקם, לרכישת מוצרי יוקרה שונים על-ידי הנתבעת, מלמדת על הקושי שהיה יכול להיווצר בהעלאת טענות כלשהן מפיה כנגד סכום הגניבה שבו הודתה, טענות שלא בא זכרן מפי הנתבעת עצמה", כתבה השופטת בפסק הדין.
פסק הדין הזה ניתן במסגרת תביעה אזרחית שהגישה החברה נגד ולד. קדמה לה הרשעה בהליך הפלילי, בנובמבר 2014. במסגרת הסדר טיעון מרצה ולד מאסר בפועל של 7 שנים בכלא הנשים נווה תרצה, ונקבע כי עליה לשלם קנס כספי של 7,000 שקל.
מקרה המעילה הזה הוא קיצוני בחומרתו, אך לא חסרים מקרי מעילה בסכומים נמוכים יותר. גניבה על-ידי עובד היא תופעה הקיימת בכל מגזרי המשק - בין אם בחברות פרטיות קטנות ובין אם בתאגידים ציבוריים גדולים. לרוב, מעשה הגניבה אינו מסתכם ב"לקיחת" נכסי החברה על-ידי העובד אלא דורש פעולות משלימות שנועדו להסתיר את המעשה, כגון רישומים כוזבים במערכת הנהלת החשבונות, במערכת ניהול המלאי ובמערכות מחשוב אחרות המשמשות את הארגון. רישומים כאלה הם עבירות פליליות נוספות, כגון זיוף ורישום כוזב במסמכי תאגיד.
מידת החשיפה של כל עסק לגניבה מסוג זה תלויה בין היתר בטיב הבקרה הפנימית, בקיומן של בקרות ומערך הרשאות גישה לנכסי הארגון, באכיפת נוהלי החברה ובמודעות הנהלה לאפשרות שמתבצעת גניבה על-ידי מי מהעובדים בחברה.
כידוע, גניבה היא עבירה פלילית שעונש מאסר בצדה, אך המחוקק הישראלי רואה בחומרה יתרה גניבה של עובד ממעסיקו. בחוק העונשין יש הבחנה בין דינו של מי שגונב מאחרים ובין מי שגונב ממעבידו.
כך, בסעיף 384 לחוק נקבע כי "הגונב, דינו מאסר 3 שנים"; ואילו בסעיף 391 לחוק העונשין, הנוגע לגניבה ממעסיק, נקבע: "עובד הגונב דבר שהוא נכס מעבידו, או שהגיע לידי העובד בשביל מעבידו... דינו מאסר 7 שנים". גם מנהל שנתפס גונב מהחברה שבה הוא מועסק צפוי לעונש של עד 7 שנות מאסר.
"העונש שנקבע בחוק בגין עבירת גניבה בידי עובד חמור יותר מהעונש שנקבע בגין גניבה רגילה, כיוון שלגניבה בידי עובד נוסף אלמנט של פגיעה ביחסי האמון שנוצרים בין עובד למעביד מתוקף יחסי העבודה", אומרים רואי החשבון איציק סלובודיאנסקי ועינב כהן ממשרד עינב כהן&סלובודיאנסקי, המתמחה בביקורת חקירתית עבור חברות.
כמו כן, הם מוסיפים, ההתגונננות מפני גניבה בידי עובד קשה יותר מהתגוננות מפני גורם חיצוני, מאחר שגניבת נעשות על-ידי עובדים בכירים שישי להם גישה קלה לנכסי החברה. נוסף על כך, לגניבה בידי עובד יש השלכות כגון פגיעה במוניטין של העסק שבו עבד ובאמונו מעל.
בלי משטרה
בתי הדין לעבודה אמנם מתייחסים לגניבה של עובד ממעסיקו כאל עבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון ומאפשרים את פיטורי העובד, אך בכל זאת, בפסיקת בתי הדין לעבודה נקבע כי גם במקרה שעובד נתפס גונב ופוטר, הוא עשוי להיות זכאי לפיצויי פיטורים, או לפחות לחלקם.
לפי הפסיקה, לבית הדין לעבודה יש שיקול-דעת בבואו לשקול הפחתת פיצויים לעובד שגנב, ושלילה מלאה שלהם היא הגבול העליון של הענישה. מעבר לכך, כפי שהיה במקרה של פזית ולד, המעסיק רשאי לנהל תביעה אזרחית נגד עובד שגנב ממנו ולדרוש את כספו חזרה בהליך אזרחי.
לדברי סלובודיאנסקי וכהן, כדי להרתיע עובדים מגניבה יש ליצור תקדימים של ענישה מחמירה על-ידי בתי המשפט. "השלב הראשון בהרתעה הוא הגשת תלונה למשטרה, ואולם לצערנו מעסיקים רבים נמנעים מפנייה למשטרה ומעדיפים להשתמש בה כשוט המונף כנגד העובד כדי שישיב את הרכוש שלקח".
- מדוע מעסיקים נמנעים מפנייה למשטרה?
"ההימנעות נובעת מכמה סיבות. אחת מהן היא שהמטרה הראשונה של המעסיק היא להשיב את הרכוש שנגנב. לאחר הגשת התלונה, המוטיבציה של העובד להשיב את הרכוש יורדת באופן משמעותי, עד כדי לא קיימת כלל. בנוסף, הליכי החקירה במשטרה, העברת התיק לפרקליטות, הגשת כתב האישום, ככל שיוגש, וההליך המשפטי עצמו לוקחים זמן רב, ויכולות לחלוף שנים עד לסיומו ועד להשבת הכספים. יתרה מכך, בדרך-כלל פסקי הדין הפליליים כוללים עונשי מאסר של כמה חודשים עד שנים ספורות. ויותר חשוב מבחינת המעסיק, סכומי הפיצוי שנפסקים נמוכים משמעותית מסכומי הגניבה, כך שבסופו המעסיק יוצא נפגע כלכלית באופן משמעותי".
גם מנקודת מבטו של העובד שנתפס במעילה, להגשת תלונה של המעסיק יש כמובן השלכות שהוא רוצה להימנע מהן, כגון רישום פלילי שעשוי לפגוע בסיכוייו למצוא מקום עבודה חדש, הרשעה פלילית שעלולה לגרור בעקבותיה שלילת הרישיון לעיסוק במקצוע, אם מדובר במקצוע הדורש רישוי, וחשיפת המעשים מול משפחתו וחוג חבריו של העובד והציבור בכללותו.
דוגמה טרייה למקרה שבו בוצעה מעילה בהיקף גדול בחברה ציבורית אך היא נמנעה מלדווח עליו נחשף ב"גלובס" לפני כחודש, ב-18 בספטמבר 2016, על-ידי הכתב גור מגידו. באותו מקרה נמנעה חברת הסלולר סלקום מלדווח על מעילה לכאורה שביצע עובד בחברה-הבת נטוויז'ן וגרמה נזק של מיליוני שקלים לחברה. מי שדחף להחלטה לסגור את הפרשה בשקט היו היו"ר, עמי אראל, והמנכ"ל, ניר שטרן. זאת, באישור היועצת המשפטית של החברה וחרף קולות מתנגדים בוועדת הביקורת של הדירקטוריון.
כאמור, המעילה בוצעה לכאורה על-ידי עובד נטוויז'ן, שפעל מול כמה לקוחות, ובהם משווק בולט של כרטיסי החיוג הבינלאומיים של החברה ברשות הפלסטינית. מדובר במשווק שמולו עושה החברה עסקים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בשנה.
בביקורת פנימית של החברה עלה החשד כי העובד והמשווק רקחו מזימה, שלפיה במקום לשלם את הכספים שהגיעו לחברה עצמה, ישלם המשווק לעובד חלק מהסכום ישירות לכיסו - ואילו העובד ידאג ליצור מצג חשבונאי שקרי לכאורה, שלפיו החשבונות של המשווק שולמו. זאת, בתוך ייחוס תשלומים אחרים ששילמו לקוחות אחרים של החברה - לחשבונו של המשווק. למרות הגילויים המרעישים, החברה החליטה שאת הכביסה המלוכלכת הזאת אין לכבס בחוץ, אפילו לא מול בעלי המניות מקרב הציבור.
בתגובה לפרסום מסרה אז סלקום כי "המידע המובא בכתבה הוא חלקי בלבד, מוצג בצורה מגמתית ומופץ בכדי לשרת עובד לשעבר של החברה המנסה להוציא מהחברה כספים שלא כדין. יודגש כי החברה ראתה בחומרה את המקרה והשקיעה משאבים רבים בבדיקתו ובטיפול בו, לרבות באמצעות מומחים חיצוניים. החלטות החברה התקבלו כדין, בהתייעצות עם יועציה המשפטיים. האירוע לא דרש דיווח לציבור לפי כל דין, וכל ניסיון לומר כאילו הוסתר מן הציבור הוא הטעיה מכוונת".
עבריינים עוברים מבוס לבוס
לדברי סלובודיאנסקי, לחוסר הדיווח על מעילות יש היבט בעייתי נוסף. "זהות האינטרסים הנוצרת לעתים בין מעסיק לעובד שגנב ומביאה לאי-דיווח על מעילות עלולה להביא למצב אבסורדי, שבו עובד שגנב עובר לעבוד אצל מעסיק חדש, שאינו מודע לעברו, וכך נפתחת בפני העובד האפשרות להמשיך במעשי הגניבה שלו אצל המעביד החדש".
סלובודיאנסקי מציין כי כך קרה למשל במקרה של ר', שהורשע בגניבה של 1.8 מיליון דולר מחברת ההיי-טק שבה עבד כמנהל חשבונות, אימאג'יסט אינטרנשיונל, המתמחה בתחום הלוויינים. "ר' היה אחראי להעברת מקדמות לעובדי החברה הנוסעים מטעמה ליעדים שונים בחו"ל, והוא הורשע בין היתר בכך שלקח לכיסו כספים שקיבל במירמה מהחברה, באמתלה שהם ישמשו עובדים שנוסעים לחו"ל מטעם החברה. למרבה האירוניה, לר' היה עבר פלילי, וקודם לעבודתו באימאגי'סט הוא הורשע בגניבה ממעסיקו הקודם".
- חברות ציבוריות, חברות ביטוח ובנקים אינם חייבים לדווח לציבור על מעילות שאירעו אצלם?
"חברות ציבוריות מחויבות לדווח לבורסה על מעילה רק כאשר מדובר ב'אירוע מהותי', וראינו במקרה של חברת סלקום שלעתים החברות הציבוריות מעדיפות לא לדווח, בטענה כי לא מדובר באירוע מהותי. הבנקים וחברות הביטוח מחויבים לדווח למפקח על הבנקים או למפקח על הביטוח על מעילות - אבל לא לציבור הרחב".
- החשש המרכזי של בנקים וחברות ציבוריות מפני פרסום מעילות הוא פגיעה במוניטין שלהם?
"בדיוק. בחברות ציבוריות, במיוחד במוסדות פיננסיים, דיווח על מעילה יכול לגרום לנזק תדמיתי, ולכן החברות לא תמיד ממהרות להגיש תלונה. לדוגמה, בענף הבנקאות, כאשר מתגלה מעילה, הבנקים חייבים לדווח לפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, אולם לא חייבים ובדרך-כלל לא מגישים תלונה ולא מדווחים לציבור, ולכן רוב מעילות העובדים בבנקים לא מדווחות לציבור אלא כאמור רק לפיקוח על הבנקים".
- להערכתכם, כמה מקרי מעילה לא מדווחים מתרחשים בשנה בבנקים ובחברות ציבוריות?
סלובודיאנסקי: "אני פוגש בממוצע 2-3 מקרי מעילה לא מדווחים בשנה בבנקים ובחברות ביטוח, ואני מן הסתם לא החוקר הפרטי היחידי בשוק, אז אני מניח שיש עוד מקרים לא מעטים כאלה. הדיווחים הם כאמור דיווחים פנימיים שלא יוצאים החוצה. מעילות בבנקים או בחברות ציבוריות מגיעות לידיעת הציבור רק במקרים קיצוניים כמו זה של אתי אלון, לדוגמה, שכזכור גנבה מהבנק למסחר כרבע מיליון שקל והביאה להתמוטטות שלו, או במקרים שבהם הבנקים נקלעים לסכסוך עם העובד המועל לכאורה על גובה המעילה וזה דולף לתקשורת.
"בעיניי, יש פה כשל שצריך לתקן. בחברות ציבוריות, בנקים וחברות ביטוח צריך לדווח לציבור בעלי המניות ולציבור בכלל על כל אירוע של מעילה או גניבה, גם אם הוא אירוע קטן יחסית, שכן ההשלכות הן מעבר לסכום הגניבה. מעילה עשויה להשליך על כל מערך הבקרה של החברה או הבנק. אם גנבו 3 מיליון שקל מבנק, אז כנראה יש כשל במערכת הבקרה, ואולי בעתיד יגנבו ממנו סכום גדול בהרבה.
"אתי אלון גנבה 200 מיליון שקל מתוך הרבע מיליארד שקל שגנבה בשבועות האחרונים לפני שנתפסה. אם מערך הבקרה של הבנק למסחר היה עולה עליה מוקדם יותר, רוב הכסף לא היה נגנב, והנזק העצום שנגרם היה נמנע. זכותו של הציבור לדעת שהיה כשל בקרה בגוף שמנהל את הכסף שלו. בחברות פרטיות זה כבר עניין של בעל החברה".
