הכתבה בשיתוף משפטיפ

הצוואה היא ללא ספק אחד מן המסמכים המשפטיים החשובים ביותר בחייו של אדם, ובאמצעותה הוא מצווה למי יועבר רכושו לאחר פטירתו. מטרתה היא להבטיח כי רצון המת יקוים, אולם לא אחת נוצרים מחלוקות בין יורשים כאשר הצוואה אינה ברורה ומשאירה מקום לפרשנויות שונות, ו/או כאשר קיימות עילות לפסילת קיום הצוואה.

העילות הנפוצות להתנגדות לצוואה הן השפעה בלתי הוגנת, היעדר כשרות לערוך צוואה, פגמים בצוואה, אחד הנהנים בצוואה השתתף בעריכתה ועוד.

דיני הירושה קובעים כי צוואה תיפסל אם הוכח כי בעת שנערכה, המצווה לא היה כשיר נפשית לצוות. כיצד נבחנת כשירות זו? מהי נקודת הזמן שבה בוחנים את מצבו של המצווה? ועל מי מוטל נטל הראיה?

מהי כשרות לצוות?

סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנערכה על-ידי קטין, או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה.

הפסיקה פירשה מצב זה באמצעות 3 מבחנים מרכזיים אשר בוחנים את טיב הבנתו וצלילותו של המצווה:

1. מודעות לביצוע הפעולה: האם המצווה היה בדעה צלולה, פירש נכון את המציאות סביבו והיה מודע לכך שערך צוואה.
2. הבנת המשמעות המשפטית: מבחן זה עניינו האם הייתה למצווה מודעות והבנה להשלכות ולתוצאות של מסמך הצוואה.
3. היקף הרכוש: פרמטר זה בוחן האם המצווה היה מודע להיקף הרכוש שבבעלותו ולזהות היורשים.

נקודת הזמן הרלוונטית

בבואו של בית המשפט להכריע בדבר כשירותו של אדם לערוך צוואה, נקודת הזמן הרלוונטית אותה הוא בוחן היא מועד עריכת הצוואה. משמעות הדבר היא שישנם מקרים רבים במסגרתם נדחתה התנגדות לצוואה בשל טענת אי-כשירות, היות שבית המשפט שוכנע כי במועד עשיית הצוואה, היה המנוח כשיר וצלול. זאת על אף שהוכח בפניו כי ישנו ספק בדבר כשירות המנוח, לפני או אחרי עריכת הצוואה. גישה זו מבוססת על ההבנה כי הטלת ספק בכושרו של אדם לבצע פעולה כלשהי היא עניין כבד-משקל, ועל כן ראוי לבחון את הסוגיה רק במסגרת המועד המצומצם של עריכת הפעולה.

כמו כן, כאשר עסקינן בצוואה - מסמך בעל משמעות אישית, משפטית וכלכלית, המשקף את רצונו של המנוח כפי שהביע אותו לפני פטירתו - הרי שפסילת הצוואה אינה דבר שניתן לעשות בנקל, אם בשל טענה של אי-כשירות המצווה ואם בשל טענת פסלות אחרת.

נטל ההוכחה

כל אדם המתנגד למתן צו קיום צוואה, נטל ההוכחה כי מתקיימת עילת פסילה מונח על כתפיו. כך גם לגבי מי שמבקש לטעון לפסלות צוואה בשל אי-כשירות המצווה. מדובר בנטל הוכחה כבד-משקל, ויש להציג בפני בית המשפט עדויות רלוונטיות המבססות את הטענה בדבר אי-כשירות.

בדרך-כלל הראיה המכרעת בהליך משפטי זה תהיה חוות-דעת של מומחה רפואי, המגובה במסמכים רפואיים, המסבירים אודות מצבו הפיזי והנפשי של המצווה בעת עריכת הצוואה. בית המשפט ימנה מומחה רפואי לצורך קבלת הכרעה בסוגיה זו.

לצד התיעוד הרפואי, ניתן להציג בפני בית המשפט גם ראיות אחרות, כגון עדויות של בני משפחה, שכנים, חברים וקולגות לעבודה, אשר יוכלו להעיד על מצבו של המנוח. במישור זה יש להקפיד להציג את עדותם של מי שאין להם אינטרס בתוצאה המשפטית, כך שהסיכוי שעדותם תתקבל כאמינה ותשפיע על הכרעת הדין הרצויה הוא גדול יותר.

על-מנת למנוע סכסוכי ירושה כואבים וארוכים, מומלץ לפנות לעורך דין לענייני משפחה הבקיא בכללי הדין לצורך ניסוח נכון וברור של הצוואה, באופן שישקף נכונה את רצון המצווה. עורך הדין אף יתעד בווידאו את מעמד החתימה על הצוואה, בצירוף חוות-דעת מומחה רפואי גריאטרי בדבר כשרותו של המצווה.

צוואה המנוסחת בצורה משפטית על-ידי עורך דין ומגובה באסמכתאות רלוונטיות בדבר כשירות המצווה, לא רק שמביעה את רצונו האמיתי של המצווה - אלא עשויה לחסוך ליורשים ממון רב ואף למנוע מהם עוגמת-נפש. 

עו"ד אירית ארז עוסקת בדיני משפחה.

*** המאמר לעיל הוא על דעת מערכת משפטיפ והכותבת, ואין בו משום תחליף לקבלת ייעוץ משפטי כנדרש.