שתי קנוניות בנות מאה שנה

זו הייתה האמא של כל הקנוניות. שום תיאוריית קונספירציה לא יכלה להשתוות אליה. הקושרים הגדולים ביותר של כל הזמנים עשו יד אחת כדי לשנות מעיקרו את מהלך ההיסטוריה. מעיקרו. את המהלך.

או אולי בעצם אין טעם לשפוט כוונות על-פי תוצאות. איש לא ישב ליד שולחן השרטוט ותווה את מפת העתיד. תכססנותם של המשתתפים הייתה טקטית. הם ניסו בסך הכול להקדים את אויביהם במהלך אחד. או ניסו רק להציל את עורם. הם לא שמעו את משק כנפי ההיסטוריה. זאת אומרת, אחד או שניים בוודאי שמעו. כך הם גם דיברו. לא היו להם מתנגדים שווי-ערך. אבירות לא הייתה שזורה בצופן הגנטי שלהם. הם שנאו שנאת-מוות. המוות לא היה מטאפורי. לאויביהם הם הועידו את "פח הזבל של ההיסטוריה" (ביטוי שלהם). הם היו יהירים ומרים כלענה. הם שמרו טינה, ונמנו וגמרו להנחיל את טינתם לסביבתם. מי שפקפקו ברצינותם שילמו מחיר כבד.

השבוע לפני 100 שנה הם עלו על רכבת בציריך, והתחילו את מה שקראו אחר כך "המסע אל התחנה הפינלנדית", במה שאנחנו חוזרים וקוראים עכשיו סאנקט פטרבורג. אז, במשך כמה שנים חטופות, היא נקראה "פטרוגרד", מפני ש"בורג" נשמעה גרמנית מדי. היא הייתה בירת רוסיה ב-200 השנה הקודמות.

כשעצרה הרכבת, 3,200 ק"מ ושמונה ימים אחר כך, בקע ממנה אינטלקטואל נרגן, בן 47, שרגליו לא דרכו במולדתו זה 17 שנה. שמו היה ולדימיר איליץ' אוליאנוב, אבל בחוגי המהפכנים המקצועיים הוא היה ידוע כ"לנין". שום דבר לא הכשיר אותו לשעה ההיא, חוץ מאשר רצון הברזל שלו וביטחונו הגמור שידועה לו "האמת ההיסטורית". שישה חודשים וחצי אחר כך הוא התייצב בראש ממשלה מהפכנית, שמרותה התקיימה בקושי בפטרוגרד.

שנתיים וחצי ו-10 מיליון מתים אחר כך, שלטונה היה פרוס על פני מרחב היבשה העצום שבין האוקיאנוס האטלנטי לים הבלטי, מהלך 13 אזורי זמן. 27 שנה אחר כך, גבולה המזרחי דה-פאקטו הגיע עד נהר האלבה, במרכז אירופה, והיה נדמה ששום דבר לא יעצור את המשך התקדמותה, עד האוקיאנוס האטלנטי ומעבר לו. המדינה שהם מצאו באיי חורבות ב-1917 הייתה למעצמת-על, עם כוח גרעיני מספיק כדי לכסות את כדור הארץ בשכבה עבה של נשורת רדיואקטיבית.

החודש לפני מאה שנה, ב-6 באפריל 1917, קרה עוד משהו, שבחשיבותו אי אפשר להפריז אפילו ננסה: נשיא ארצות-הברית וודרו ווילסון, בימים הראשונים של תקופת כהונתו השנייה, ביקש מן הקונגרס להכריז מלחמה על גרמניה. הוא נבחר רק חצי שנה קודם, בהפרש קטנטן, הרבה בזכות ההבטחה להוסיף ולשמור את ארצות-הברית מפני המלחמה, שהשתוללה באירופה מאז קיץ 1914, וקטלה את טובי צעיריה. אבל ניסיון גרמני נואש לחנוק את נתיבי השיט אל אירופה טרף את הקלפים. הצטרפותה של המעצמה התעשייתית הגדולה ביותר, עם עתודה עצומה ורעננה של כוח אדם, חתמה את גורלה של גרמניה. היא גם העמידה את ארצות-הברית בראש הדמוקרטיות המערביות.

פגישתם הלא-ישירה של לנין ושל ווילסון בצומת הדרכים של ההיסטוריה הייתה הרת-גורל. השמיטו אחד מהם, וחלק מן העולם של ימינו לא היה נולד. השמיטו את שניהם, והרי אתם מוזמנים אל כוכב לכת אחר בהחלט.

אפשר להגיד על שני המאורעות האלה שהם היו תוצאת קנוניה. לא למלחמה ההיא כיוונו האמריקאים, כאשר הצביעו בעד ווילסון בנובמבר 1916. לא למהפכה ההיא כיוונו המוני הפועלים השובתים בפטרוגרד, כאשר הפילו את משטר הצאר, במארס 1917 (הלוא הוא פברואר של הלוח הישן, ומכאן "מהפכת פברואר").

פטריוטיות פרצה את הסכרים

הצטרפות אמריקה אל המלחמה קראה דרור לגל עצום של פטריוטיות - ולצמצום מיידי של החירויות הדמוקרטיות. יחידים, בהם מנהיגים פוליטיים, נרדפו עד צוואר, הועמדו לדין, והושלכו לכלא על בגידה, או על מרידה, מפני שפקפקו בצורך לשגר צעירים אמריקאים אל בית המטבחיים של אירופה. פטריוטיות פרצה את הסכרים ושנאת זרים געשה באין מפריע. אז, הזרים היו אמריקאים ממוצא גרמני, שרבים מהם התגוררו במערב התיכון של ארצות-הברית. עיתוניהם נסגרו, על בתי הספר שלהם נאסר ללמד את הלשון הגרמנית, שמות רחובותיהם שונו. זה היה רגע מחפיר, רמז למה שעלול לקרות בכל חברה דמוקרטית בשעת משבר.

ארצות-הברית נכנסה למלחמה בסימן התחייבותו החגיגית של הנשיא ווילסון, אינטלקטואל כבד ראש, לשעבר נשיא אוניברסיטה ידועה, "להבטיח את העולם לטובת הדמוקרטיה". רשימת העקרונות של ווילסון, שעוררה התרגשות מובנת כמעט בכל מקום, כללה שלום המיוסד על הגדרה עצמית, ללא סיפוחים וללא טובות הנאה. משטר בין-לאומי עמד לקום, שבו לא יישא עוד גוי אל גוי חרב.

ווילסון היה איש מורכב מאוד. הליברליזם הבין-לאומי שלו לא התיישב עם דעותיו הקדומות מבית. הוא האמין בכל לבו בהפרדה גזעית בין לבנים לשחורים. אפילו שירותם ההירואי של שחורים בשדות הקרב של אירופה לא שכנע אותו להציע שיפור במעמדם.

המהפכנים של לנין הבטיחו, לעומת זאת, שיווי זכויות לאלתר. אבל הם שנאו פרלמנטים וסלדו מפני בחירות בורגניות. מה הפלא - כאשר ניסו את כוחם בבחירות כאלה, שנתיים לפני המלחמה, הם קיבלו רק שבעה מושבים (מתוך 434). חודש אחד לאחר שתפסו את השלטון בפטרוגרד ובמוסקבה לא עמד להם כוחם למנוע בחירות לאסיפה מכוננת. הם נחלו תבוסה ניצחת - ופיזרו את האסיפה בכוח ביום שבו התכנסה, ינואר 1918.

זה היה אקורד הפתיחה של מלחמת האזרחים הרוסית, אשר ארכה כמעט שנתיים וחצי, והייתה שוות ערך - הן בכמות והן באיכות - של השואה. השוואה מקיפה ופרטנית בינה ובין השואה אפשר למצוא בספרו המונומנטלי של ריצ'רד פאייפס, ההיסטוריון היהודי האמריקאי, "המהפכה הרוסית". מעשי הזוועה נעשו בידי כל הצדדים (היו "אדומים" והיו "לבנים", אבל היו גם צבעים אחרים). רבבות יהודים נטבחו באוקראינה ובביילורוסיה בידי לבנים, כתומים וירוקים. אבל אחריותם של לנין וחבריו הייתה גדולה לאין שיעור.

אחד הבולטים שבהם, הירש אפלבאום, שנטל את השם המהפכני הלא-יהודי "גריגורי זינובייב", הכריז בסתיו 1918: "עלינו לסחוף איתנו 90 מיליון מתוך 100 מיליון תושבי רוסיה הסובייטית. אשר לכל השאר, אין לנו איתם ולא כלום. אותם יש להשמיד". ואמנם, בערך 10 מיליון "אויבי מעמד" חוסלו בידי הבולשביקים. "יזרמו-נא נהרות של דם הבורגנים", קרא בטאון הצבא האדום, "עוד ועוד דם, וכל המרבה הרי זה משובח". אגב, זינובייב עצמו יוצא להורג בידי חברו לנשק סטלין 20 שנה ופחות אחר כך.

"הנורא בכלי הנשק"

הצלחתה של קבוצת מהפכנים קטנטנה להשתלט על הקיסרות הרוסית היא מאורע שקשה לתפוס. הבנתו מחייבת הסברים המתרחקים מן הפוליטיקה, הכלכלה והסוציולוגיה, ונארגים בנפש האדם. הקושי למצוא הסברים כאלה הביא את ווינסטון צ'רצ'יל אל ביטוי ההשתאות המפורסם שלו. "רוסיה", הוא אמר, "היא חידה העטופה בתעלומה ונמצאת בתוך מסתורין".

צ'רצ'יל הוא גם זה שהעניק אפיון ביולוגי מצמרר לאקט הקנוניה, שהביא את לנין אל "התחנה הפינלנדית". הוא כתב על שלטונות גרמניה כי "בתחושת יראה הם כיוונו את הנורא בכלי הנשק לעבר רוסיה. הם הובילו את לנין בקרון רכבת חתום משווייץ לרוסיה כמו היה חיידק של מגיפה".

הרעיון לשסות מהפכנים אלימים במדינה הרוסית המתמוטטת ניסר בחללה של גרמניה לפחות שנתיים. הגרמנים קיוו לסיים את המלחמה בניצחון מהיר בחזית המערב בסתיו 1914. המלחמה התארכה מאוד, אבדותיה כבדו והלכו, ומעט-מעט התחילה הקרקע להישמט מתחת לרגלי גרמניה. גרמניה ובעלת בריתה החלושה אוסטריה-הונגריה לחמו בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת. בחזית רוסיה, הגרמנים נחלו תחילה ניצחונות עצומים, אבל קיפאון השתרר שם בערך מאמצע 1915. הוצאת רוסיה מן המלחמה נעשתה צורך אסטרטגי וקיומי.

הקנוניה התחילה לקרום עור וגידים בקיץ 1915. הסרסור לדבר עבירה היה הרפתקן יהודי, מן האנשים המעניינים ביותר של זמנו, אלכסנדר הלפאנד, שנטל את הכינוי המהפכני "פארבוס" ("הקטן", בלטינית, שהיה כינוי משעשע בשביל איש עב-מותניים וכבד גוף). קורותיו ברוסיה בשנים הראשונות של המאה - רדיפת המשטרה, מאסרו, משפטו, הגלייתו לסיביר - "הפכו את שנאתו למשטר הצארי לאישית", כותבת קתרין מרידייל בספרה המרתק "לנין על הרכבת", שיצא בשנה שעברה.

ב-1910, ארבע שנים לאחר שנחלץ מציפורני המשטרה הרוסית, ונעלם אי שם בבלקנים, פארבוס חזר והגיח בקונסטנטינופול/איסטנבול. הוא היה כה דלפון, עד שהיה עליו להסתיר את החורים בנעליו. "אבל בתוך שנתיים או שלוש, מכוח מסחר ועסקאות עם סוכנים טורקיים וגרמניים, הוא הפך את עצמו לעשיר מופלג", כותבת מרידייל.

בהתקרב יום השנה הראשון לפרוץ המלחמה, אביב 1915, פארבוס הגיש את מתכון המהפכה שלו לממשלת גרמניה. מטרתו, אמר, היא "להחריב את המנגנון הפוליטי הריכוזי העומד ביסוד האימפריה הצארית, אשר יאיים על שלום העולם כל זמן שיורשה להתקיים". המלים האלה עצמן נאמרו אחר כך במשך עשרות שנים על מדינת המשטרה הסובייטית, אשר קמה על חורבות הקיסרות.

החיידק עבד להפליא

מיליוני מרקים זרמו מקופת גרמניה אל הרשת המסובכת שפרש פארבוס. היו שזורות בה הברחות של סחורות גרמניות לרוסיה לצד סובסידיות נדיבות לתאים מהפכניים. היא פעלה מבירות ניטרליות, בייחוד קופנהאגן ושטוקהולם. אבל שיאה הגיע באפריל 1917, כאשר הסדירה את מסעם השערורייתי של הבולשביקים דרך גרמניה אל שוודיה ואל פינלנד. זו האחרונה הייתה אז חבל חצי-אוטונומי בתוך הקיסרות הרוסית. מפינלנד יצאה הרכבת אל פטרוגרד/פטרבורג הסמוכה, ועצרה ברציף של "פינלנדסקי ווקזאל", הלוא היא "התחנה הפינלנדית".

זה היה מעשה בגידה בכל מובן שהוא. לא זו בלבד שלנין שיתף פעולה עם האויב כדי להגיע לפטרוגרד, אלא שהוא עשה כן מתוך התחייבות להוסיף ולשרת את צרכיו של האויב ואת רצונותיו. הבולשביקים תפסו את השלטון בכוח (וקראו לזה לימים "מהפכה") ב-26 באוקטובר 1917 (לפי הלוח הישן). חודש ופחות אחר כך הם חתמו הסכם שביתת נשק עם גרמניה. באחד במארס 1918 הם הסכימו לתכתיב גרמני, וחתמו על הסכם שלום שגלל ויתורים טריטוריאליים עצומים, כולל עצמאות לאוקראינה ולגרוזיה בחסות גרמנית. בזה התפנו הבולשביקים לפאזה הבאה: חיסול אויביהם מבית.

החיידק עבד להפליא. ציפיות גרמניה התמלאו. אבל האמריקאים כבר נחתו בחופי אירופה. 7 חודשים לאחר הסכם השלום עם רוסיה בברסט-ליטובסק, גרמניה עצמה התמוטטה. רוסיה הסובייטית חזרה והשתלטה על חלק ניכר מאוקראינה וביילורוסיה. עוד מעט היא תהלך אימים על שאר אירופה, ותתקרב להפליא להניב מהפכה קומוניסטית בגרמניה, בפולין ובהונגריה. תוהו ובוהו יתפשט באיטליה. התוצאה המיידית באיטליה הייתה פשיזם. התוצאה ארוכת הטווח בגרמניה הייתה נאציזם.

רבע מאה לאחר מסע הרכבת של לנין, ארצות-הברית תחזור ותצטרף אל מלחמה גלובלית בניסיון להציל את אירופה מידי גרמניה. אחר כך, במשך 40 שנה, היא תנהיג את הדמוקרטיות המערביות במאבק התגוננות נגד יורשי-יורשיו של לנין. מאה שנה לאחר מסע הרכבת, תהום חוזרת ונפערת בין מדינת משטרה ריכוזית ברוסיה ובין המערב הדמוקרטי.

האם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה? אפשר לנסות, במידות משתנות של הצלחה. ההיסטוריה כמובן אינה חוזרת, אלא רק לפעמים, ובכל מקרה היא מעוררת אסוציאציות מעניינות.