מאז שהרוסים החלו להילחם לצידו של אסד בסוריה, הם העבירו למדינה אמצעי לחימה והגנה מתקדמים, ביניהם מערכות מכ"ם, סוללות s-300 וs-400, שעלולות לפגוע ביכולתו של חיל האוויר הישראלי לתקוף באיזור. ולמרות זאת, בשבועות האחרונים שמענו שוב על תקיפות ישראליות בסוריה כולל אחת עליה לקחה ישראל אחריות באופן רשמי.

השבוע פורסם כי רוסיה שלחה אל בסיס חיל האוויר הסורי את אחד ממטוסי הבקרה המתקדמים שלה, ה-aew, אשר נושא מכ"מ שמסוגל לזהות מטוסים וטילים בטווח של 650 ק"מ ומטרות קרקע בטווח 300 ק"מ.

בחינה של אמצעי הלחימה של חיל האוויר הישראלי מלמדת אותנו על יכולתו להערים על מסכי המכ"מ ומערכי הבקרה של האויב.

נתיב מתוכנן למשל, בטיסה נמוכה בין הרים יכול להביא מטוסי קרב ישראלים ליעד מבלי שניתן יהיה להבחין בהם. בנוסף, החימוש החכם של המטוסים מאפשר להם לתקוף ממרחק רב , דבר המאפשר לטייסים ירי בטוח.

חלק מהתקיפות המיוחסות לישראל נערכו מאיזור הגבול עם סוריה. במקרה הזה סיכוי גבוה שנעשה שימוש בטיל מסוג הלפייר, במקור טיל נגד טנקים אותו נהג להפעיל חיל האוויר ממסוקי אפאצ'י, אך פירסומים זרים טוענים שהטיל נורה גם ממטוסים ללא טייס. הוא מכיל כ-10 קילו של חומר נפץ וניתן לשיגור מטווח של לפחות 8 קילומטר.

פצצת ה-GBU-39 שפותחה ע"י חברת בואינג מסוגלת לגלוש למטה בטווח של עד 100 ק"מ בזכות כנפיים קטנות שהותקנו עליה ונפתחות אחרי השיגור. מותקנת בה מערכת ניווט המאפשרת יכולת תמרון ודיוק רב בפגיעה במטרה. משקלה הקטן באופן יחסי, כ-130 ק"ג מבטיח נזק סביבתי מינימלי בעת השמדת המטרה. פצצה זו ניתנת לשיגור ממטוסי ה-f-15 ו-16 של חיל האוויר שכבר עשה בה שימוש במבצע צוק איתן.

בינתיים משתמשים בחיל האוויר גם בסדרת הפצצות "ספייס" של חברת רפאל, אשר לראשן מנגנון ביות אלקטרו אופטי המאפשר להשוות את המטרה עם תמונה שצולמה מלוויין או מטוס ללא טייס. היא נחשבת מוגנת מפני משבשים אלקטרוניים של מדינות שונות והטייס יכול להזין את נתוני ההפצצה מראש או תוך כדי נפילתה.

ארגז הטילים של חיל האוויר כולל גם את ה"דלילה", טיל חכם שמגיע לטווח של 250-300 ק"מ, במהירות של 1,100 קמ"ש. בזכות חיישנים מסווגים יכול הטיל לפגוע גם במטרות נעות ואפילו לזהות אותן במהלך הטיסה.