"כולנו בתרדמת - וצריכים לצאת בהשבתה מול השלטון"

יחזקאל לזרוב היה נער אבוד שרצה לטרוף את החיים, כשבגיל 16 פגש ציירת בת 38 שפתחה לו צוהר לעולם חסר גבולות ■ הרגישות הגבוהה של הפלא המחונן של התיאטרון, מאפשרת לו להסתכל על החיים בדרך שלא דומה לשום דבר שאתם מכירים ■ ראיון ל"ליידי גלובס"

יחזקאל לזרוב/ צילום: גיא כושי ויריב פיין
יחזקאל לזרוב/ צילום: גיא כושי ויריב פיין

"את יודעת למה את עם בעלך?", הוא שואל אותי, "כי את שומרת עליו והוא שומר עלייך".

"את שמה את הרגל חזק על הברקס. לא יקרה כלום אם תורידי. אין שם שום דבר מפחיד בחוץ", הוא אומר לי בהמשך.

"אתה בטוח", שאלתי אותו, "שאתה מדבר עליי? יכול להיות שאתה משליך עליי מעצמך?".

"יכול להיות", הוא ענה.

עברו חמש שנים מאז. נפגשנו שוב. הפעם אחרי שראיתי את ההצגה החדשה שאותה ביים, עיבד ובה הוא גם מככב, 'תמונתו של דוריאן גריי' של אוסקר ויילד. מרגע שהתחילה ההצגה ב'הבימה' כל הזמן ניקרה בי השאלה: מי עשה את העיבוד הזה ששבר כל קונבנציה אפשרית בתיאטרון, שמתכתב עם כל כך הרבה ז'אנרים אחרים? מהאופרה הוא לקח את את הכתוביות, מהפיסול - את הריפרור לדמיאן הירסט, מהקולנוע - את העריכה לאחור, כאילו טרנטינו בא וגזר מערכות בקצב שלו. ממופעי הרוקנרול הגדולים - את המוזיקה הכי מתניעה, ממופעי המחול את השפה הכוריאוגרפית המופשטת. ההצגה הדהדה בראש ובלב עוד הרבה מאוד זמן אחרי.

העיבוד הנועז של יחזקאל לזרוב שם דגש על מוטיב הזמן. הסיפור מסופר מהסוף להתחלה. הוא רוצה לחזור אל נעוריו ולקבל הזדמנות לערוך תיקון בחטאיו. תמונתו היא שיקוף של הדמויות שסובבות אותו, שואבות ממנו את נשמתו ומכערות אותו. הכיעור כאלגוריה לריקבון של חברה שעסוקה רק ביופי החיצוני, ולא בנפש.

עוד לפני המפגש עם לזרוב ידעתי שאנחנו הולכים לצלול. נגמרה הפגישה הראשונה, שארכה שעות. הוא הלך ואני עוד המשכתי לשבת, לכודה בתוך קורי הבועה שנעטפתי בה. חברות שעברו אמרו: 'תראו אותה'. 'די עזבו', אפילו לא ניסיתי, 'לא תבינו. חוויה חוץ גופית'.

לפני חמש שנים אמרת לי לשחרר את הברקס, כי שום דבר מפחיד לא נמצא שם בחוץ. לגמרי דיברת על עצמך.

"אני שומר על עצמי. כדי להגיע להילוך חמישי אתה חייב לעבור דרך הראשון והשני, אחרת אתה מתקלקל, המכונה מפסיקה לעבוד. יכול להיות שהגעת ליעד, אבל היעד הוא לא המטרה. ככל שעוברות השנים אני מבין את זה יותר ויותר".

מתי התקלקלה לך המכונה?

"הייתה תקופה קצרה שהסתנוורתי מההצלחה. תפסתי את עצמי ואמרתי: תזכור מה המטרה האמיתית שלך - להיות גם פרפורמר וגם יוצר. אם אמתג את עצמי ככוכבן אאבד את היכולת לספר סיפור שלא אני בפרונט שלו".

מה זה כוכבן?

"פרסום ריק. כוכבן מספר סיפור על עצמו, מעריצים אותו על איך שהוא נראה. אבל אני משרת דמויות של סיפורים".

דוריאן גריי כאילו נכתב עליך.

"לספר סיפורים של אחרים זה לספר את עצמך".

אני שומעת את חריקת הברקסים שלך.

"אני, כאדם, לא מעניין. כבמאי אני מרגיש שאני מספר סיפורים שנרפאתי מהם. בגלל זה אני יכול להסתכל עליהם מאחור ולהפוך אותם ליצירה, כי יש מרחק".

ממה נרפאת?

"דוריאן הוא נער אבוד. אני הייתי נער אבוד שרצה לבלוע את העולם. לא היה דבר שחסרתי בהסתקרנות שלי לגביו. בתור נער בן 16 הייתי לוקח רכבת לצפון ובבנימינה עוצר ומטייל בתחנה. הייתי רקדן בלט, הבן היחיד בכל בית הספר, די אבוד בתוך המערכה הזו. ילד שמרגיש שיש בו כל כך הרבה אנרגיות וכל כך הרבה מה לתת. זה יכול לייצר אבדון, ואין לך איפה לפרוק את כל זה".

הצפה אנרגטית מייצרת חרדה?

"אני חושב שכן. זה גועש, זה זולג ממך. לנוזל אין גבולות, הוא לא נעצר. אתה 'אול אובר'. אתה בבית ספר, אבל גם עוצר בתחנה בבנימינה, ובנקודה הזו אני פוגש את הציירת דליה שושני ז"ל, שאוספת אותי לביתה. אני בן 16 והיא בת 38. אני נוסע אליה לקריית חיים בצפון ונכנס לבית, שכל החדרים שלו מוצפים בציורים על הרצפה. מזרן, חתול ותנור ספירלה - זה כל מה שיש. ומרגע שהיא נכנסה לחיי היא הופכת אצלי כל מחשבה, כל תפיסה שהיה בה סדר. האבדון שלי מצא את מקומו באבדון אחר".

למה התמסרת לה? מה היא ייצגה בשבילך?

"את החופש האולטימטיבי. מה שלא הרגשתי שיש לי. גדלתי בבית מסורתי וחייתי בעולם של גבולות ברורים: בין המסורת והכיפה לבין ברישניקוב. מגיעה האישה הזו ומנפצת כל דבר שיש לו סדר שנראה לי עד אז הגיוני. אנחנו מתחילים לצייר יחד כל מה שקשור לחיבור לגוף ולאסתטיקה, שלא הייתה לה. היא נתנה לי את מכונת הכתיבה הראשונה והתחלתי לכתוב שירים, אינספור שירים. היא הייתה שמה מוזיקה ומשמיעה קולות. היא הייתה השיגעון בהתגלמותו. במשך 20 שנה היא הייתה מאושפזת און אנד אוף. ואלה הגבולות החדשים שלך, שהגדיר מישהו חסר גבולות".

ואם אנחנו מנסים למתוח קו בין ההתנסות הביוגרפית הזו שלך לדוריאן גריי?

"על הבסיס הזה כל דוריאן גריי יושב. החברה משמרת את האסתטיקה, יש לה גבולות אסתטיים מאוד ברורים. מה זה יופי? זה סדר, זה שהכול מונח במקום".

והציירת שאיתך ייצגה את ההיפך.

"את חוסר הגבולות, שהוא לא בהכרח לא מוסרי".

אבל הנראות שלך היא חלק מרכזי מהותי בזהות שלך. כמה שחקנים בארץ יכלו לשחק את דוריאן גריי?

"בכלל לא הייתי אמור לשחק אותו. לא העזתי. הייתי לבד במוסקבה חצי שנה ועבדתי על העיבוד למחזה, כתבתי את התפקיד לשחקן אחר ושבועיים לפני תחילת החזרות הוא עזב. אמרו לי: 'ברור שאתה צריך לעשות את זה'. אמרתי: 'מה פתאום?', אבל כשזה התיישב לבסוף אהבתי את הרעיון. אמרתי לעצמי איזה מזל שאני בן 40 שיכול להתחיל מהסוף של עצמי אחורה. בגיל הזה אתה מתחיל לזהות את המושג הזה: סוף. כי חווית המון התחלות. הרגשתי הזדהות מאוד עמוקה עם הדמות, זו מתנה שנתתי לעצמי כקלוז'ר. מחווה לנעורים.

"בריקוד המתים של הרביעייה בסוף מושמע השיר 'סייקו קילר'. זה ריקוד שרקדתי בתיכון של להקת בת שבע. אלה הרגעים שנתתי בראש עם הגיטרה את דיויד בואי זיגי סטארדאסט. הוא הנער הנצחי של הרוקנרול, הוא הדוריאן גריי. לפתוח עם דיויד בואי את ההצגה זו הייתה נקודת הפתיחה הכי ברורה, לעשות לינק ישיר לחדר הקטן בנער ת. וידעתי שהבחירה הזו תצמצם את הקהל. היה פחד שנפסיד את המבוגרים, אבל זה לא קרה".

הלכת על סינתזה חלוצית נועזת מאוד של ז'אנרים ששאובים מאמנויות אחרות לתוך התיאטרון.

"זה שואב מאוסקר ויילד, שגם בספר כל הזמן מתכתב עם התיאטרון. ולכן הצגתי את הכריש של דמיאן הירסט. בתערוכה באזיל הצייר מזלזל בדמיאן הירסט: 'כריש וגולגולת זה לא אמנות, זה רק צער בעלי חיים'. האמן של הספר מזלזל באמן האולטימטיבי של המאה ה-21. רק אחרי שהעליתי את הכריש, וזה היה מורכב מאוד, גיליתי שהתערוכה שלו עלתה ב-92'. כל המוזיקה בהצגה היא מהתקופה הזו".

סנכרון.

"כשזה קורה אני יודע שאני במקום המדויק. היקום מתאחד עם היצירה. הגרעין, כשאתה מתחיל לחדד אותו ולגעת בזה ומזקק אותו עד מילה אחת".

הנקודה הארכימדית.

"נגעת בדבר והוא כבר משרת את עצמו. אתה זורע והדבר צומח מעצמו. זה מהלך חזק".

ומה המילה האחת הזו?

"אבדון. ושתי הצלעות האחרות במשולש - היופי והחטא. זה סיפור שמספר על הצורך שלנו לעצור את הזמן. חשבתי שעל הפרדוקס הזה אפשר לייצר רגש בלי לספר סיפור ליניארי. החזרה אחורה אמורה לייצר געגוע למקומות הנקיים שלך או לאבדון שלך כשהיית נטול קמטים וחטאים, וזה רגש בעיניי".

לא נוח לך במקום הזה, אבל היופי הוא חלק מהזהות שלך.

"ניסו להכתיר אותי לחתיך התורן ואמרתי לזה 'לא'. עובדה. לקחתי שם החלטה. זו בחירה. אם יש משהו שאני גאה בו זה ששמרתי על עצמי".

היופי היה מקור לאבדון עבורך? הוא לקח אותך למקומות מסוכנים?

"בכל דיבור על יופי טמונה סכנה. שום יופי לא לוקח לשום מקום. אין דבר כזה שנקרא יופי".

אז מה יש?

"אנרגיה. אם היה לי ספק בזה שהיופי לא משרת אצלנו שום תפקיד לא הייתי מעז לעשות את דוריאן גריי. זה לא רק נרקיסיזם, זה דוחה אפילו".

תגדיר אנרגיה.

"כשאתה מבין שאין היפרדות ואין ויזואליות. יש גרעין רגשי והוא עגול. הגרעין הרגשי הוא הלבה. הדברים הם עגולים ואנחנו כל כך התרגלנו לסדר אותם בקווים ישרים. אנחנו סוללים לעצמנו באיזושהי הסללה חרדתית רק דרך אחת, רואים קדימה. מחנכים אותנו לראות קדימה ולהגיע לאנשהו. אבל כמו שיש לנו חזה, יש לנו גם גב, יש איברים אחוריים. יש מעגליות לדברים. ההתעסקות האובססיבית ביופי החיצוני הפרונטלי, להלן: הסלפי, היא טעות בתפיסה את עצמנו".

איפה אנחנו טועים?

"בהסתכלות החיצונית בדברים. אנחנו כל הזמן סובבים סביב קודים. אני רואה חץ ישיר בין זה לדליה הציירת, מחנכת האבדון".

שבזה לקודים.

"ונפטרה ערירית. אבל הייתה ציירת דגולה".

חייבת לחדד את מושג האנרגיה.

"קשה לדבר על אנרגיה כמו שאת לא יכולה להתקרב לשמש".

אם הגרעין האנרגטי שלך באמת היה מופשל מהיופי, לא היית מוטרד כל כך מהגיל.

"אני לא מוטרד".

אתה בן 43. בעבר כבר אמרת שהגיל הוא נוירוזה ושהוא מטריד.

"התפיסה שלי אז הייתה פחות תהליכית. היום אני לא מוטרד מהגיל. זה קורה כשאתה מפסיק לחשוב תוצאה. רוב חיי הסתכלתי במראה וזה נראה לי די מכוער. אני רואה הרבה אנשים לא יפים שאני מקנא בהם קנאה שאי אפשר לתאר את ממדיה - על החופש שלהם לאהוב את עצמם וללכת בביטחון בלי חולצה בים".

ואתה לא?

"חד משמעית. ללכת בים בלי חולצה זה חזון אחרית הימים בשבילי. רק בחדר חבוי עם אשתי והבנות אני מרשה לעצמי להרגיש ביטחון ללכת בלי חולצה".

שם הברקס.

"הפיתוי לשתף אחרים הוא נורא גדול ואני שמח שלא התפתיתי באופן שאחרים יכלו לנצל את זה ולהרגיש שאני שייך להם. אדם שמאבד את הפרטיות שלו מאבד חלק מהשפיות שלו. אנחנו שפויים בזכות החלקים האינטימיים שלנו".

פרטיות? בעידן שלנו?

"כמה שנים עוד נחיה את המציצנות האובססיבית החולנית שעברה מהאחר אל עצמנו. אנשים כבר עושים פפראצי לעצמם. הגענו לסוג של קצה. בכל מה שקשור ברכילות ולהיכנס לפנים פנים פנים של הבנאדם. צריכים רק להכניס מצלמה לתוך המעיים והקורקבן, זה השלב הבא: הסלפי של הקישקע.

"ואז יש את הצד ההפוך - בפייסבוק אנשים מקיאים רק את הפוזיטיב סייד של עצמם או את הנגטיב סייד של האחר. יוצרים עולם אוטופי שלך כלפי עצמך, אבל את האחר תציג בצורה הקשה והפורנוגרפית ביותר.

"יש תקופות של גאות ויש של שפל. ההיסטוריה לא סתם חוזרת על עצמה. עכשיו אנחנו בשפל. ואנחנו הולכים לקראת שפל גדול יותר. אנחנו בשפל חברתי.

"האחריות שאנחנו מטילים על האנשים 'הממונים' עלינו, הפוליטיקאים, היא מדומה. אנחנו שמים את הקלפים בידיים הלא נכונות ולא משנה מי נמצא שם. אף אחד לא צריך לשים את הקלפים שלו בידיים של האחר. וכשאנחנו נוהגים כך, אנחנו מאבדים את הקשר שלנו אל עצמנו, זה האבדון הגדול. תמיד אנחנו מבינים בשלב מאוחר מדי שהכוח בידיים שלנו".

הוא בידינו, מבינים את זה.

"מדברים על זה, יותר נכון 'מלרלרים' על זה, כל אחד בפייסבוק שלו. אנחנו חיים בתקופה של האדרה והעצמה עצמית, הבלטה רק של החלקים החיוביים בעיני עצמנו. זו התקופה שהכי מטאטאה מתחת לפני השטח, בעיניי.

"אנחנו מציפים את עצמנו במראות של זוועה. המדיה רק הפכה אותנו לקהי חושים. אנחנו רואים היום סרטון 'פגע וברח' ומסתכלים על זה כעל סרט אקשן. אחרת, אין לי הסבר לתופעות שצמחו פה, כמו צנזורה ב-2017.

"האדוות של הצנזורה החיצונית מלמעלה מתחילות להשפיע באופנים שאנחנו מתחילים עכשיו לצנזר את עצמנו. תראי את פסטיבל עכו עכשיו. זה שהצנזורה אשתקד קרתה ואנחנו איכשהו עברנו הלאה, גרם לכך שהשנה יש פר אקסלנס צנזורה. אני בטוח שהיו אמנים שהחילו על עצמם מראש את הצנזורה. מקבלים את זה כבר כמוסכמה, וזו הליכה אחורה בזמן. זה שפל. אנחנו עוד לא בשפל הגדול ביותר של עצמנו. החיים ממשיכים כרגיל בזמן שכולנו היינו צריכים להיות עכשיו ברחובות. תוך כדי זה שאני אומר את זה אני כועס על עצמי ובז למסוגלות הזו לשבת פה איתך ורק לומר את זה".

בתוך כל האנומליה, מה הכי מזעזע אותך?

"יש מהלך אגרסיבי, מדיניות מאוד מאוד ברורה לרסן, לדכא ולצנזר את חופש הביטוי באיצטלה של חופש מימון".

כולנו פחדנים?

"כן. כל אחד היום דואג לתחת של עצמו. אנחנו במצב של תרדמת. גם אם יש כמה אלפים שהולכים לכיכר רבין עם שלטים, זו לא הפעולה, זו לא יציאה לרחובות. צריך להשבית השבתה מוחלטת של האזרח בהפגנת כוח מול השלטון שאומרת לו אתה לא יכול להתקיים בלעדיי".

למה זה לא קורה, לדעתך? למה כולם מתנהלים כמו ברווזים במטווח?

"זה לא יכול לקרות אצל האמנים. הם לא מופיעים לבד על הבמה. כדי להשמיע את קולנו אנחנו צריכים קהל, זו האקסיומה. אנחנו יכולים להשפיע דרך האמנות".

הקאמרי העלה את 'מפיסטו', את 'אויב הציבור', את 'עמודי החברה', הצגות שנכנסות חזק בתופעות הפסולות מצד השלטון כיום. ומה אתה? מעלה בהבימה את 'דוריאן גריי'.

"דוריאן מדבר על עולם של חטאים, על לחזור אחורה בזמן, ונותן לכם הזדמנות לתיקון - בואו ניזכר בערכים שהיו לנו. אני לא מאמין באמירות ישירות אחד על אחד. אגע ביותר אנשים ואשפיע על יותר אנשים אם אכנס מהדלת האחורית. אף פעם לא האמנתי בלהקיא את עצמי על מישהו אחר, להביא לו נבוט בראש. זה רק יגרום לו לאנטגוניזם, ואגדיל את המפלצת מולי. זה כמו חינוך של ילד. אתה מפתה אותו עם משהו אחר, מראה לו אלטרנטיבה, אתה לא מלגלג עליו".

זו האלטרנטיבה? לחזור אחורה?

"ללכת לדבר על אוסקר ויילד נראה כמו אסקפיזם? ממש לא. זה משהו שלא יזוהה כהלקאה מיידית בפנים. אני אומר: אדבר עם הקהל על חטאים, על המרוץ אחר האסתטיקה החיצונית בזמן שהכול בפנים רקוב ומעוות. אני מדבר על הריקבון שנוצר".

אתה אומר שהקאמרי דופק נבוט בפנים?

"יש אמנים שבוחרים להציג מראות ויש אמנים שציירו חמניות וחתכו את האוזן שלהם ולנצח כשתראה חמנייה תראה בה דם. יש אמנים שבוחרים לשים מראה, אבל היא פחות מסנוורת. כשאתה שם מראה מול מישהו הוא צריך להיות מסוגל לראות את עצמו ולא להיגעל או להיבהל".

אז למה בבית שלך לא הייתה מראה במשך שנים?

(שתיקה ארוכה ארוכה) "לא עניין אותי במשך שנים להסתכל על עצמי".

למה, בעצם, לא נשארת בקאמרי - הוא צר מדי מלהכיל גם אותך וגם את איתי טיראן?

(לזרוב נאלם. הוא כמעט נעלב מהשאלה. הזליגה למקומות קונקרטיים סודקת את המבנה הדק שעליו הוא הולך בזהירות. הוא הסתכל עליי במבט פגוע כאילו דרסתי ברגל גסה את הקרום העדין שבתוכו הוא מתנהל). בענף התיאטרון מספרים שעזב את הקאמרי על רקע חילוקי דעות עם ההנהלה האמנותית. ההצגות שלזרוב דחף אליהן הן פחות מסחריות. בתיאטרון גשר הצליחו להתיישר עם גחמותיו ('נופל מחוץ לזמן', 'אליס'). "ברגע שעשיתי מעבר להיות במאי זה מקום יותר משוחרר, אתה יכול לביים בכל מקום".

כמעבד ובמאי אתה שותף ל-10% מההצגה?

"פחות. מחזאי מרוויח 10%, כמעבד אני מרוויח 6%-8% מההכנסות".

הטרנספורמציה

בהצגה 'סטמפניו' (הקאמרי) הוא שיחק אמן חסר גבולות, הבוהמיין של המאה ה-19, זה שאף אישה לא יכולה להחזיק. בהצגה 'היה או לא היה' (הקאמרי) הוא שיחק את אלכסנדר פן, המשורר ההולל. גם הוא היה כזה בתקופה מסוימת. תמיד שמח ומוקף בחבורה בליינית עליזה. היו לו שנתיים כאלה כשנפרד מבת זוגו, אלין, שלימים הפכה אשתו. הוא שיחק בתיאטרון, ובסוף כל ערב היה מסתובב, פוגש עוד ועוד אנשים ושותה איתם עד הבוקר. אבל בסופה של תקופה הבין שלא הרוויח כלום בבליינות הזו, שמדובר בריק מוחלט, ברצון לא להרגיש כלום, ללא יכולת להתקרב לאינטימיות, גם לא עם עצמו. לפני כעשור נטש את חייו אלה וחזר לבת זוגו ולשתי בנותיהם. בהמשך נולדה בתם השלישית. היום הוא כבר לא מורח את הרגשות שלו על כולם.

למה כל כך קשה לך לדבר על התקופה הזו?

"זה מתחיל מפצע הרבה יותר עמוק. זה התחיל בהופעה הראשונה שלי כילד בן 8 בכיכר מלכי ישראל, והמשיך לפסטיגלים ומיוזיקלס ואין סוף קהלים שחוויתי ופגשתי, רקדנים ושחקנים. בגיל 14 כבר ניהלתי סטודיו ולימדתי סטפס. כבר אז הייתי משופשף ומשויף בהתנהלות שלי בעולם מחוץ לבית.

"גדלתי על ברכי הבוהמה. הגרעין שלי הוא הבית המסורתי עם גבולות ברורים והחוץ מתנהל איתי במקביל - פראי וחסר גבולות. אני בדיאלוג תמידי בין גבולות לחוסר גבולות. הייתי שייך לכולם, כמו ילד רחוב. עברתי מלהיות כחומר ללהיות היוצר. הייתי כמו זה שקופץ מהבמה, פורש זרועות והקהל תופס אותו ומזיז אותו ממקום למקום, זה מה שאני מכיר מאז שאני מכיר את עצמי. תמיד כחומר ביד היוצר. הם יכלו לעשות בי כרצונם. הובלתי על ידם".

והתפכחת. שם הטרנספורמציה.

"בדיוק. אני כבר לא שייך לכם יותר. אני נשאר על הבמה, ולא מתאבד עליכם יותר. פעם תחזקתי המון המון חברים. מסיבות יום ההולדת שלי הלכו והתדרדרו מכמויות של מאות לשניים שלושה. אני באמת לא זקוק לזה היום. זו טרנספורמציה. מ-200 איש במסיבה לשניים שלושה, שאחד מהם זו אשתי. זה מהלך קיצוני. ואת כל ה-200 תחזקתי. הייתי איתם בקשר יומיומי. עבדתי בזה.

"אלה שנים שבהן עברתי משלגר לשלגר. סרט נע שלי מרוקן את עצמי. ואין לי טכניקות בעבודה. לא למדתי משחק בבית ספר. או שאני מרוקן את הנשמה שלי או שלא. אני עולה על הבמה והנשמה שלי בחוץ. אין אצלי לחסוך או לשקר את זה או לעשות בכאילו".

בשביל מה היית צריך את הדחיסות החברתית האינטנסיבית הזו?

"זה הצורך באינטימיות מול ההמון".

מה זה שירת אצלך?

"זה ביטחון, שלא היה לי. קשר יומיומי איתם, שיחות נפש".

ואז חתכת מכל החברים.

"לא חתכתי. הסימבוליות של זה הייתה החתונה עם אשתי אחרי שש שנים ושתי ילדות. הם הבינו שעשיתי בחירה. אני לא הולך להיות באבדון לנצח. באתי ואמרתי: 'יש לי בית!', יצרתי בית שלפני שנכנסתי אליו הייתי צריך לצאת ממנו ולבחור בו.

"יגידו: זו קלאסיקה של גבר פחדן. שום דבר מזה לא נכון. זה מאוד לא הפחיד אותי. בגיל 29 כבר עשיתי ילדה. אני אוהב בית, אוהב ילדים. אף פעם לא בגדתי. זה ערך מס' 1 אצלי. על נאמנות יושב הכול בעיניי. נאמנות זה ערך שהולך לאיבוד. אני לא רואה את זה בהרבה מקומות. המחשבה שאעשה משהו שאשתי לא יודעת עליו - לא מבין איך אפשר לחיות ככה".

התכנסת מהחוץ והיגרת פנימה אולי גם כחיסכון באנרגיה?

"יש בזה גם מהלך פיזי, בטרנספורמציה שאת מדברת עליה. הגוף מתחיל להיות קצת יותר חשוב לך. יש משהו מאוד מעייף בלבלות עד השעות הקטנות של הלילה ולשתות ולעשן סיגריות, בלחגוג את החיים כל הזמן".

זו שמחה מדומה.

"נכון. אבל שום דבר לא מדומה כשהוא קורה בזמן אמת. את זה אנחנו יכולים להגיד בדיעבד. אני שומר היום על הגוף יותר מבעבר".

העידון שלך הוא אולי הדבר הכי בולט.

"בתור ילד זה היה על גבול הילדה".

היו בטוחים שאתה גיי?

"כן. הייתי מאוד נשי. הייתי הולך מחובר עם החברה שלי וערס היה יכול לקרוא לי: 'הנה חזי ההומו'. אחרי שלוש שנים של זוגיות.

"תמיד היו לי רק חברות בנות, כמעט לא חברים. גם היום אני זה שעושה את הצמות והתסרוקות לבנות שלי. תמיד הייתי מוקף בנות. 200 החברים שלי זה שני בנים והיתר בנות. אין מקום שבו אני מרגיש יותר בנוח בעולם".

מה אין בגברים?

"לגברים חסרים ניואנסים. אצל נשים מצאתי את הצורך לרדת לשכבות העמוקות ביותר. יש שם יכולת קבלה והכלה. זה הכרחי להישרדות שלי. אגב, כמו השכבה החיצונית ביותר - גם לשם הן יודעות להגיע".

גיל פרנק, שמשחק לצידך ב'תמונתו', מביא את הגבריות ההפוכה.

"הוא אניגמטי באותה מידה. גיל הוא בנאדם מלא בסודות והעולם שלו עשיר ומואר ואפל באותה מידה".

הוא היה מלך התיאטרון האולטימטיבי.

"גיל הבין משהו על המקצוע הזה שהכי מדהים וחכם להבין אותו. הוא השרת שלו. הוא הפסיק לחשוב על התוצאות שזה יביא לו, הוא רק משרת את המקצוע. זה מהלך של נטרול אגו מאוד חכם. זו הדרך היחידה לשרוד את המקצוע הזה. אני לא מסוגל להבין את זה ולהתייחס לזה ככה. תמיד אקח אחריות על התוצאות של זה, אני כל הזמן שומר על עצמי".

אני גורל מצטבר

המקום שבו הוא פחות שומר זה היומן האישי שלו, שהוא כותב מגיל 8. סף הרגישות והחשיפה שלו גבוהים מאוד לא רק לעצמו, אלא גם לסביבה, לאחרים.

יש פער גדול מאוד בין הביצועים שלך וההישגים המקצועיים שאליהם הגעת לבין ההכרה בך מחוץ לעולם התיאטרון.

"אני לא מתאמץ באזור הזה. אני חושב שאני אישיות מצטברת, אני גורל מצטבר. זה הגורל שלי ואני אוהב אותו, והטרגדיה היא שאת תחושת ההצלחה אתה מרוויח רק בדיעבד. אם יש משפט ששנוא עליי זה להכות בברזל בעודו חם".

מה זה גורל מצטבר?

"אין לו אף פעם סוף. הוא אף פעם לא מוכתר באיזושהי צורה. זה עץ שאתה שותל ומטפח ויודע שלא בהכרח אתה זה שתאכל את הפירות שלו.

"זה מאוד מסביר לי את ההליכה שלי אל תחום החינוך (הקים בית ספר לחשיבה יצירתית ויזמות לבני נוער באנקורי, ור"ר). מי שנכנס לחינוך הוא אף פעם לא זה שקוטף את הפירות. זה להעביר את החיים כל הזמן בתחושה שיש משהו כפוי טובה כלפיך. אתה נותן ונותן ונותן ובקושי רואה את הפירות. אבל התמזל מזלי ואני נהנה מרמת חשיפה, פרסום ופרגון במידה שאני מסוגל להכיל אותה".

יכול להיות שאתה לא יכול להכיל רמה גבוהה יותר של תשומת לב?

"זה לא יכול להיות, זה בטוח. אני לא מסוגל. אני חייב להיות מסוגל ללכת בסנטר ולעשות רק תמונה אחת עם מישהו שמבקש, אבל שלא יעצרו אותי ולא יסגרו עליי. הייתי משתגע אם היו עוצרים אותי, אני קלסטרופוב אמיתי.

"זו הסיבה שאני שורד. זה לא מובן מאליו שאני מצליח לעשות את זה כבר 21 שנה, כי בשום שלב לא נשרפתי".

מי נשרף?

"הרבה אנשים בדרך שראיתי, מלא כוכבים של שנות ה-90 ושנות האלפיים. עלו נורא גבוה והתרסקו. אני כנראה לא ארגיש את זה בחיים, בגלל שאני לא מטפס לאיזשהי פסגה. אני לא רואה ככה את החיים".

אז איך אתה רואה את החיים?

"הליכה אינסופית עד שהיא נגמרת. אני לא מטפס הרים. אני לא מבין למה צריך לטפס על הר כדי לרדת ממנו אחר כך. אם יש הר אני עוקף אותו, או מצפה ממנו לזוז.

"אין לי את היצר התחרותי. אני רואה רק את המסלול שלי. אני רואה מי משיג אותי ואני יכול להתקנא ולהבין את הטרגדיה של זה שאני לא נהנה מאותם פיקים, שנדמה שלאחרים מאוד כיף בהם. אבל אני יודע שלא הייתי שורד את הפיקים האלה".

אין לך בית, אין לך רכוש, אין לך ביטחון פיננסי, ואתה מאושר. מה הבנת על החיים שאחרים לא הבינו?

"כשלא היה לי כלום הייתי מאושר, וגם היום אני מאושר. הרכוש והבית לא איתם אני הולך לקבר. זה אלף בית של רוחניות. זה בדיוק מה שאני מחנך את הנוער שמגיע לבית הספר שלי. המתמטיקה נורא פשוטה: התהליך ארוך יותר מהתוצאה. איפה אני משקיע את הזמן שלי? את הביצים? את הלב שלי? בתהליך או בתוצאה? אני שם את כל החשיבות העמוקה שלי בתהליך. רוב החברה חוטאת בלשים את המשמעות העמוקה ביותר של עצמך בתוצאה. כשזה מצליח הם מאושרים, וכשזה נכשל הם מרוסקים.

"אם אני מאמן את עצמי למשהו, זה להיות כל הזמן בשאיפה שההתעסקות האמיתית שלי תהיה בתהליך ובהנאה מהתהליך. שם העיקר.

"רוב האנשים חיים בעולם התוצאות. זו עבודה יומיומית להיתקל בתוצאות, להכיר בערך שלהן, אבל לשמור עליהן בפרופורציה, כי בנפח שלהן התוצאות יותר קטנות מהתהליך. בתהליך אני לוקח את האחריות ליהנות ממנו ולהיות ב-100% ניצחון. לעומת זאת, בתוצאה אני יכול להצליח או להפסיד - זה 50% לכל כיוון. אם הצלחתי בתוצאה אז זה 200% של אושר, ואם לא הצלחתי בתוצאה אני עם 100% של אושר מהתהליך. זו מתמטיקה.

"על התוצאה אין לי שליטה. מישהו יכול לבוא ולקחת את הביצים שלי ולרסק אותן על הקיר, או לזרוק אותן עליי, ומישהו אחר יכול להפוך אותן לשקשוקה הכי טובה שיש. וזה לא נכון. אני מבשל עם הביצים את האומלט שלי וזה מספיק לי. מה שאחרים יעשו בביצים שנתתי להם זו בעיה שלהם. שאיפת העל היא לראות את החיים כתהליך אחד ארוך".

והקתרזיס?

"גם מהקתרזיסים צריך לנטרל את האחריות והציפייה, לנטרל את התלות בריגוש. ולא לעשות את זה בטיבט, אלא במרכז תל אביב. לחיות את הרוח של התהליך לא דרך מדיטציות או דת, אלא מתוך קומון סנס, ואת זה איבדנו. הקומון סנס הלך לאיבוד. השפיות הלכה לאיבוד - אפרופו הפפראצי סלפי. אני אומר לנוער שמגיע לבית הספר: 'מה הכי חשוב?', והם צועקים לי: 'ליהנות'!".