כל אנשי הקמפיין

לא צריך היה את מכון המחקר של רפי סמית כדי לדעת שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא המותג הפוליטי החזק בישראל, בפער ניכר מיריביו. כן צריך היה את סמית כדי לדעת שעם כל הכבוד ל"קינג ביבי" כפי שכינה אותו בעבר המגזין טיים, חלק משמעותי מכוחו הוא שואב דווקא מהמפלגה. על פי הסקר המיוחד שהזמנו, מפלגה עצמאית בראשות נתניהו הייתה זוכה בבחירות הקרובות ב-17 מנדטים בלבד, לעומת 25 מנדטים אילו היה נותר בראשות הליכוד. למפלגה עממית, שורשית, כזו שבוחרת את מועמדיה לכנסת בבחירות מקדימות דמוקרטיות (פריימריס), יש מקדם חיובי שלא ניתן לביטול. המשמעות האמיתית של הנתון הזה דווקא לא מופיעה בסקר, והיא עונה לשם גדעון סער. שר החינוך לשעבר, שלא הסתיר את הכוונה שלו להתמודד על ראשות הליכוד ביום שאחרי עידן נתניהו, עשוי למצב את עצמו כשזה יקרה כמועמד המוביל לראשות הממשלה ולגבור גם על מועמדים חזקים כמו יאיר לפיד. ספק אם היה מצליח לעשות זאת באמצעות רשימה עצמאית או "מפלגת אווירה" כפי שנהוג לכנות את הז'אנר, אבל עם הפלטפורמה הפוליטית של הליכוד הוא צפוי לזכות ב"פור" שעושה את כל ההבדל.

הכוח הזה חוזר על עצמו גם כשבוחנים את המחנה הציוני והעומד בראשה (לפחות לפני הפריימריס שהתקיימו אחרי סגירת מדד המותגים), יצחק הרצוג. על פי הסקר, הרצוג יכול היה להביא 12 מנדטים כמועמד של המפלגה, אולם אם היה מתמודד בראש רשימה עצמאית, מספר המנדטים הנמוך ממילא היה צולל לכדי 7 בלבד. כדי לסבר את האוזן, במפלגות שבהן הכול יישק על פיו של היו"ר, לפלטפורמה הפוליטית יש הרבה פחות חשיבות. כמו תפאורה הניתנת להחלפה, כל זמן שהשחקן הראשי במרכז. בלי יש עתיד, למשל, לפיד יורד בשני מנדטים בלבד מ-21 ל-19. שר הביטחון אביגדור ליברמן יורד מ-11 מנדטים ל-8 אם יוותר על ישראל ביתנו, ואילו שר האוצר משה כחלון יוותר על מנדט אחד בלבד (10 לעומת 11) אם ינטוש את "כולנו" לטובת רשימה אחרת, נקרא לה לצורך העניין "חלקנו".

הציבור הישראלי, וזה ניכר מאוד מהסקר של סמית, לא רואה בהרצוג מנהיג. רק 11% מהנשאלים ציינו כי הוא נתפס בעיניהם ככזה, זאת למרות שהייתה להם האפשרות לבחור עד שלוש תשובות. לשם ההשוואה, 25% מהנשאלים ראו בכחלון כמנהיג, 28% סימנו את אביגדור ליברמן ו-38% סברו (בדיוק באותו שיעור) שיאיר לפיד ושר החינוך נפתלי בנט (הבית היהודי) נתפסים כמנהיגים. הרצוג מכיר את הסקרים האלה, ולמרות זאת בחר להתמודד שוב על הנהגת המפלגה. אבל שלא כמו במדריך למתמודד, שם ההוראות הן לדבר במונחים של ראש ממשלה לעתיד עם "קילר אינסטינקט" בעיניים, הרצוג נכנס למרוץ הזה כשהוא מודע היטב למגבלות שלו. מה שלא עשו לו תוצאות הבחירות הקודמות, עשתה לו העיתונאית ענת גורן והדובי שהצטלם איתו ברקע. כך הפך המשפט המחייב "כשאני ארכיב את הממשלה", למשהו הרבה יותר קבוצתי: "אפעל להקמת גוש". לא חשוב כמה פעמים לפיד יבהיר שהוא לא יהיה בגוש כזה, הרצוג בשלו.

המספרים היפים שמקבל בסקר בנט, לפחות בכל הנוגע לתפיסת המנהיגות, מסבירים במידה רבה את העיסוק האובססיבי של נתניהו במי שמאתגר אותו מימין. השבירה של נתניהו אל עבר הגרעין הקשה של המגזר הדתי-לאומי, בעיקר המתנחלי, נועדה להחליש את בנט ולייתר אותו כאלטרנטיבה גם במחיר של התנגשות עם ארה"ב או עם הציבור הממלכתי והליברלי יותר בקרב מצביעי הליכוד. זה עובד כל עוד גם בבחירות הבאות יהיו כמה כפתורים שניתן ללחוץ עליהם ("הערבים נוהרים לקלפיות") בשביל להביא את מי שבשגרה לא ממש סופרים.

מי שצריך להיות מרוצה מהסקר של סמית הוא כחלון, שבחודשיים האחרונים נמצא עמוק בתוך קמפיין בחירות בלי למצמץ. 25% מהנשאלים רואים בו כאמור מנהיג, וזה לא מובן מאליו עבור מי שעד לאחרונה נתפס כמי שטוב בעיקר עבור חשבון הטלפון ולכל היותר (אולי, מתישהו) עבור מחירי הדיור. כחלון ברח מהעיסוק המדיני, הוא תמך בחוק ההסדרה אחרי שקיבל הבטחה ריקה מתוכן כי "לא תהיה פגיעה בבג"ץ", אבל בכל זאת הציבור הישראלי מצליח לראות בו קצת יותר מ"נטו משפחה". השאלה אם כחלון יסתפק בנישה הכלכלית-חברתית כגלגל שלישי בממשלה הבאה, או שהסקר הזה יקרוץ לו לכוון הפעם גבוה יותר ולהתחיל לדבר גם על מה שבאמת מביא את הישראלים לקלפי: שלום וביטחון.

לפיד, כמו לפיד, מעולם לא הפסיק את הקמפיין. הוא מגיע לכנסת רק כשהוא ממש חייב, אבל בשאר הזמן משמש כשר חוץ בשליחות עצמו. יום לפני כתיבת שורות אלה הוא הספיק לשלוח מכתב חריף לראש עיריית ברלין, לאחר שזה אפשר למפגינים לנופף בדגל חיזבאללה. לפיד כבר מזמן הפנים שעם כל הכבוד לגיוס בחורי ישיבות, רחבה משותפת לגברים ונשים בכותל, שלטון החוק, דמוקרטיה או כל מיני מילים של שמאלנים עוכרי ישראל, זה לא מה שיביא אותו אל מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. אז הוא ממשיך לשלוח מכתבים למנהיגי העולם, נושא נאומים תקיפים בכנסים ביטחוניים עם חיתוך דיבור של מינימום אלוף פיקוד דרום, אומר תמיד את הדברים הנעימים לאוזן של הישראלי הממוצע שנמצא אי-שם על הסקאלה בין המרכז לימין. כן, גם לפי הסקר של סמית, זה די עובד.