מחזיקים את הראש מעל המים

בלי מים אין חיים. מים נמצאים סביבנו תמיד - ורובנו מתייחסים אליהם כ"מובן מאליו". אך דרכם של המים לברזים חושפת היסטוריה עשירה. החודש - אחד החמים והלחים זה שנים - גילינו מחדש את חשיבותם של המים.

ב-69 שנותיה, ניפצה ישראל, מדינה שחלקה הגדול נמצא באמצע המדבר, סטיגמות רבות כשהגיעה להישגים בינלאומיים בתחומים שונים. תחום המים הוא דוגמה לאופן שבו הפכה המדינה הצעירה ל"מעצמת מים" המספקת פתרונות למדינות רבות בעולם, עם מאות חברות סטארט-אפ, טכנולוגיות מים מתקדמות ועוד.

מצוקת המים המאפיינת את האזור שבו אנו חיים יצרה את הצורך "לעשות יש מאין". חינוך לחיסכון במים מהילדות וניהול משאבי המים ברמה הארצית, הם סיבות נוספות להצלחתה של ישראל בתחום.

וישנה גם סיבה נוספת - כבר ב-1959 חוקק כאן "חוק המים", שקובע כי כל המים בישראל שייכים לכולנו. אחד הביטויים לתפיסה זו של מייסדי המדינה, הוא המחיר האחיד שמשלמים האזרחים עבור מי השתייה, בין שהם חיים בעיר ובין שבכפר, בצפון או בדרום.

אולם מסתבר שבעולם המים השפירים - מים שראויים לשתייה, להשקיה ולשימושים אחרים - לחקלאות, השוויון הזה לא התקיים. נוצרה הפליה, שהוגי התפיסה של "חוק המים" השוויוני לא התכוונו אליה.

עם השנים קמו אגודות מים שונות של חקלאים, בעיקר באזורים סמוכים למקורות מים עיליים (שנמצאים מעל פני הקרקע), כמו לדוגמה במקורות הירדן בגליל העליון. ניצול מים עיליים הוא זול בהרבה מהפקת מים מקידוחים, שאיבה מהכנרת והתפלת מי ים או מים מליחים בערבה.

מסתבר, שכ-10% מהחקלאים משתמשים בכ-40% מהמים השפירים לחקלאות במחירים שנמוכים ביותר מ-50%(!) מהמחירים שמשלמים שאר החקלאים בארץ, שמקבלים את המים מהמערכת הארצית במחיר האחיד שנקבע ע"י רשות המים.

בפעולה אמיצה של משרדי האוצר, התשתיות וועדה מיוחדת בכנסת, תוקנה בתחילת השנה ההפליה בין החקלאים, ונקבע מתווה שלפיו מחיר המים השפירים לכ-80% מהחקלאים, חלק גדול מהם בנגב ובערבה, יירד מכ-2.5 שקלים למ"ק ל-1.54 שקלים למ"ק בתוך כמה שנים. במקביל, יעלה המחיר לאותם חקלאים (רובם בצפון) שנהנו עד כה, שלא בצדק, ממחירי מים שפירים זולים.

זעקת החקלאים מהצפון נשמעה היטב. חשוב שהממשלה תקשיב ותמצא פתרונות שיאפשרו לחקלאות באזור להמשיך ולשגשג. פתרונות כאלה יכולים להיות מתקציבי מדינה, וגם דרך מחירי המים, ובתנאי שייעשו בשקיפות ותחת קריטריונים ברורים.

למשל, הממשלה יכולה, באמצעות רשות המים, לקבוע קריטריונים של פיזור אוכלוסייה, של מקדם אידוי גבוה, של אזורים שבהם ניתן לגדל רק גידולים מסוימים, ולבצע התאמה של מחיר המים הממוצע והשוויוני שנקבע בתיקון לחוק, לפי הקריטריונים הללו.

טוב תעשה הממשלה אם היא תתייחס למצוקות החקלאים, בלי לפגוע בעיקרון של "אמבטיה ארצית" של מחירי המים - כי כמו שקובע "חוק המים" מ-1959 - המים הם של כולנו, ולפי המודל של "אמבטיה ארצית" כל חקלאי ישלם אותו מחיר על המים. מי שרוצה לראות ציונות בת ימינו, מוזמן לרדת דרומה ולראות את פרי עמלם של החקלאים בנגב ובערבה. בלי החקלאות הזו אין התיישבות בגבול, אין פיזור אוכלוסין, אין נגב.

לפני 70 שנה, הקימה חברת מקורות את קו המים הראשון בנגב, שעליו אמר רה"מ דאז דוד בן-גוריון, שבזכותו נכלל הנגב בגבולות המדינה היהודית בתוכנית החלוקה. על הדור שלנו מוטלת המשימה לדאוג להמשך פיתוח חבלי הארץ היפים והקשים הללו.

לשם כך עלינו לוודא שמים לא יהוו מכשול, אלא להיפך. הפחתת מחיר המים לחקלאות בדרום, עידוד והשקעות בהבאת מים נוספים לנגב ולערבה, הם צעדים קטנים בכיוון הנכון.

הכותב הוא מנכ"ל בפועל של חברת מקורות

צרו איתנו קשר *5988