"יש לי 100% נכות, ואני מקבלת מהמדינה 2,589 שקל בחודש"

צעירה נחמיאס, ממובילי מאבק הנכים, עברה 4 ניתוחי גב, 3 סוגי סרטן, גידול ילד נכה, בת וכלה שנפטרו ונכד שנלקח ע"י הרווחה, והיא ממשיכה במאבק: "אלחם כל עוד אני חיה"

צעירה נחמיאס/ צילום:איל יצהר
צעירה נחמיאס/ צילום:איל יצהר

-אם נקלעתם לפקק בחודש האחרון בעקבות מחאת הנכים, אם התגנבה לראשכם המחשבה שמעט מאוד מוכנים להודות בה, זו של "עם כל הכבוד, לתקוע ככה מדינה שלמה לא יביא לנכים עוד סימפטיה", אם פרצתם את גבולות ההדחקה וסיננתם לעצמכם איזו קללה או שתיים או יותר, ובייחוד אם הייתם מאלה שצעקו קריאות גנאי לעבר המפגינים בכיסאות הגלגלים ברגע שחלפתם על פניהם - אם אתם אחת או אחד מאלה, אולי אתם צריכים לחשוב על הכתם של צעירה נחמיאס.

נחמיאס, אוטוטו בת 70, מתניידת בקלנועית, סוחבת רזומה בלתי נתפס שכולל בין היתר גיבנת מלידה, ארבעה ניתוחי גב, שלושה סוגי סרטן, גידול ילד נכה, בת שנפטרה בנסיבות טרגיות, ונכד שנלקח ממנה על-ידי רשויות הרווחה. בתחילת השבוע שעבר, בבוקרו של עוד יום הפגנות, היא בלעה את התרופות, התלבשה מכובד, התאפרה, העלתה את הקלנועית לרכב הנכה שהיא משלמת בתשלומים כבר שנים ולא רואה את הסוף, וכבר ברבע לשמונה חסמה בגופה את נתיבי איילון, עם חבריה לארגון "הנכים הופכים לפנתרים".

בצהריים, כשהשמש הייתה חמה מדי, הגוף הכפוף והגפיים המעוותות כבר כאבו ממאמץ, בין זעקת חבריה לקללות הנהגים בצומת רעננה, כתם החל להתפשט על מכנסיה. לא צריך להכיר לעומק את האישה המטופחת והאינטליגנטית הזו כדי להבין כמה משפיל היה בשבילה לנסות להסתיר את הבושה עם התיק, עד שסוף-סוף תגיע לתחנת דלק כדי להחליף חיתול. למחרת הגיעה לאפיסת כוחות ונאלצה להישאר בבית, אבל פרקטית וגאה כרגיל היא כבר נערכה להפגנה הבאה. "אמרתי לעצמי שמהיום אני יוצאת עם שני טיטולים זולים, של 2.90 שקל, אחד על השני, או טיטול יקר, של 5.90, ועוד זוג מכנסיים", אמרה השבוע בשיחה כנה, קשה, מהפכת קרביים, עם G. "לא תמיד יש מקום להתפנות".

אנחנו נפגשות בקניון של אור עקיבא, בבוקר החגיגי שאחרי חתימת ההסכם בין ארגוני הנכים לנציגי הממשלה בתיווכו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. ההסכם כולל את העלאת קצבת הנכים הקשים מאוד ל-4,500 שקלים, את זו של הקשים פחות ל-4,000, והשאר לפי מפתח דיפרנציאלי בארבע פעימות (שרק אלוהים יודע אם ימשיכו לפעום אחרי הבחירות הבאות) והצמדה לשכר הממוצע ולא לשכר המינימום. נחמיאס, כמו שאר "הפנתרים", מרגישה שמכרו אותה בשביל תמונה בעיתון.

היא עוברת בכבדות מהקלנועית לכיסא בבית הקפה ואומרת שהיא נכנסה למאבק הזה ב-2011, עוד לפני שדפני ליף הקימה אוהלים ברוטשילד. "התפקדתי למרצ בגלל אילן גילאון (חבר כנסת הסובל מנכות ברגלו בעקבות פוליו בילדות; ולוחם ידוע בפרלמנט למען זכויות הנכים, ל' ר'). גם הוא נפל בהסכם הזה והצטלם, אבל הנציגים שלנו לא היו בפגישה. הם יודעים, כמו עשרות הקבוצות בפייסבוק שהנכים פתחו מרוב ייאוש, שההסכם הזה עושה אפליה בין הנכים. אנשים לא מבינים שהאחוז האחד הזה, בין 79% ל-80% נכות, יכול להגיע לאלפיים ויותר שקלים בחודש.

"הקלנועית שלי לא מוכרת, את יודעת? לא נותנים לי עזרה כספית למנוף. לחבר נכה, שחולה בטרשת, נתנו 36,000 שקלים כי הוא לא יכול היה להזיז את גלגלי כיסא הגלגלים שלו, והנה, תסתכלי על הידיים שלי", היא מושיטה אליי אצבעות מטופחות ומעוותות שעברו כריתת עצמות, "ביקשנו שיתנו לנו קצבה בגובה שכר מינימום, לכולם. מה שביבי לקח לנו כשר אוצר ב-2003, שיחזיר כראש ממשלה".

היא אקטיביסטית סדרתית, ונראה שהמאבקים נותנים לה טעם לחיות. אחרת הייתה קורסת לתוך הכאב. לפני מאבק הנכים, הייתה פעילה במחאת הירוקים נגד המפעלים המזהמים במפרץ חיפה וממקימי ארגון "אימהות ואבות מצילים את הקריות". היא נולדה בחיפה ובגיל צעיר מאוד התגלה לה פגם בגב, שאילץ אותה להסתובב בבית הספר עם גבס מהמותניים עד הכתפיים. זה מה שהיה בחורף; בקיץ הייתה צריכה לישון במיטת גבס בתקווה לעצור את התפתחות הגיבנת. זה לא עזר.

בכיתה ט' עזבה את בית הספר והתחילה לעבוד בסניף הראשי של בנק הפועלים בחיפה, בעידודם של ההורים. אחר כך עברה לבנק לאומי. כשמלאו לה 18 התחתנה וילדה את אייל, הבכור. הוא נולד עם נכות גנטית קשה ברגליים ונותח כמה וכמה פעמים כתינוק. אחריו נולדו לה תאומים, אילן ואילנית. עד שהגיבנת לא לחצה לה על הריאות ואילצה את הרופאים לנתח אותה, לא העלתה על דעתה לפנות לביטוח לאומי ולבקש עזרה מהמדינה. היא עבדה 15 שנים כפקידה מצטיינת וגידלה את הילדים.

ב-87' נכנסה לניתוח הראשון מארבעה, שכלל ניסור חוליות, הכנסת מוטות, וגיבוס במשך חודשים. במשך שנתיים היא הלכה עם מחוך פלסטיק. אחרי שנה של שיקום, רובה על חשבון ימי המחלה שאף פעם לא ניצלה, חזרה לבנק. היא החזיקה כמה שבועות וכשהחליטה להתפטר ולא קיבלה את הכסף מקופת הגמל, התחילה להגיע יום-יום למשרדי הקופה ושכבה במסדרון שעות. רק אחרי שנעלה את עצמה בחדר מנהל הקופה, קיבלה את המגיע לה. זה היה המאבק הראשון.

"התקבלתי לעבודה כמזכירה במחלקת פתולוגיה ברמב"ם, אחרי שהרווחתי משכורת מעולה בבנק לאומי", היא מספרת על הימים שבאו לאחר מכן. "אחרי שבעה חודשים שמעתי שמחפשים בהתאחדות התעשייה והמלאכה בצפון מזכירה שמתנסחת טוב, והתקבלתי. שלוש שנים הייתי שם ותוך כדי עברתי כריתת רחם והתגלתה לי מלנומה ממאירה ברגל. עברתי ניתוח להוצאת הגידול, אבל לא הייתי צריכה למזלי הקרנות וכימותרפיה. הסרטן דחף אותי להתגרש. לא הייתי מוכנה להתפשר יותר.

"יומיים אחרי שהודענו לילדים, אילנית, שהייתה בת 25 וחזרה מארצות הברית עם בעיית סמים קשה, קפצה וריסקה את כל הגוף. חודש ישבתי לידה באיכילוב. במשך שנים היא נלחמה על השפיות שלה, ואני גידלתי את אור, הנכד המתוק שלי, בקושי רב, עד שהרווחה לקחה אותו מאיתנו, כי פיזית לא יכולתי לטפל בו באותה התקופה. נלחמתי להיות האפוטרופוסית שלו והצלחתי. אילנית נפטרה בגיל 39. אשתו של אילן, טלי, נפטרה מסרטן.

"ב-97' חזרתי לרמב"ם, לציטולוגיה. משם עברתי לקרדיולוגיה. בשנת 2000 עשיתי אולטרסאונד לבלוטת התריס במסגרת בדיקות אונקולוגיות שגרתיות והתגלה בה גידול ממאיר. הוציאו את הבלוטה ואחרי חודש וחצי כבר הייתי שוב בעבודה. כשהגיע זמן הקביעות - פוטרתי. הייתי אז בת 55. במשך תקופה הייתי מובטלת, עברתי ניתוחים על ניתוחים, כריתת נגעים בראש, ניתוחים ברגליים, החלפת ברך, יש לי בקע בבטן שאי אפשר לנתח בגלל סכנת חיים, וב-2013, כשטיפלתי בטלי שחלתה, התחלתי להרגיש חולשה. עשיתי קולונוסקופיה ולא מצאו כלום. קופת חולים שלחה אותי מרופא לרופא, עד שב-2015 גילו לי סרטן ממאיר במעי הגס. תבעתי את הקופה על רשלנות וקיבלתי 30,000 שקלים, שבעזרתם פתחתי עוד חשבון בנק ולקחתי עוד הלוואות.

"יש לי היום 100% נכות, 70% ניידות ו-91% נכות רפואית, ואני מקבלת מהמדינה 2,589 שקלים בחודש ועוד 827 שקלים לחודש לניידות, אחרי מאבק. בגיל 62 הייתי צריכה לבחור בין קצבת נכות לקצבת זקנה ובחרתי בזקנה כי היא יותר גבוהה. אין לי פנסיה, כי אכלתי אותה. אני חיה על אשראי, הלוואות ודחיית תשלומים. אף פעם לא לקחתי תרומות ואת רואה את האישה הקשישה הזאת, עם העובדת הסיעודית שהיא נשענת עליה כדי ללכת? אני לא מוכנה להגיע למצב הזה. אני מבטיחה לך שאף פעם לא אחיה ככה".

היא שומרת על פאסון. אם כואב לה, אין לכך שום עדות בפניה או במנח גופה. כשאני שואלת אותה עד מתי תילחם, היא מחייכת. "כל עוד אני חיה. כואב לי, אבל כואב לי יותר בנפש כשאני יושבת מול ועדה של רופאים שמשקרים לי או רוצים שאני אשקר. הניידות שלי הוכרה אחרי 12 שנים של מאבק, כי אמרו שאני יכולה ללכת. תראי איך אני הולכת" - היא קמה בקושי מכיסא ומדדה בקושי, לאט. "אני תאבת חיים ואני נלחמת, כי רוצה לשנות את השיטה הזו, הבזויה, הרשעית, הנואלת. אנוח רק כשאקבל מה שמגיע לי".