בור ביטחון: העיתוי הלא נח של השחיתויות, הפרשות והתיקים

השבוע אפילו המפץ הגדול הוטל בספק, אבל לכו תשכנעו מישהו לשנות דעה פוליטית ■ פרשנות

בור ביטחון / איור: מתמיר שפר
בור ביטחון / איור: מתמיר שפר

א. לאחרונה אנחנו נאלצים לשוב ולדון בסוגיית העיתוי. עוד לפני (ולפעמים במקום) שמדברים על הדברים, מדברים על העיתוי שלהם - והעיתוי אף פעם לא נכון, נכון? זה לא נראה לו העיתוי של החקיקה, ההוא לא בא לו טוב העיתוי של החקירה, וזה לא מוצא חן בעיניו העיתוי של הפרסום. פוליטיקאים מטיחים בעיתוי עלבונות כמו "אומלל" וחוזרים ואומרים שהוא "לא מקרי".

אני מבין שהעיתוי לא תמיד נוח לכם, רבותיי, אבל אנא מכם, נסו להבין שגם לי ולאחרים לא היה ממש נוח עם העיתוי של השחיתויות, הפרשות והתיקים שאתם או חבריכם נחקרים עליהם מבוקר עד ערב; העיתוי שנבחר לכל אלה היה ממש לא טוב מבחינתי ומבחינת ישראלים אחרים. אומלל אפילו.

סביר להניח שלפחות חלק מהפעולות הנ"ל נעשו, לכאורה, בזמן שצריך היה לקחת החלטות חשובות יותר, או לפחות הגונות יותר, הנוגעות לנו, לביטחוננו ולרווחתנו. סביר עוד להניח שחלק מהן נעשו על זמננו ועל חשבוננו. חבל שלא באתם להתייעץ קודם, היינו מסבירים לכם שעכשיו (ו/או אף פעם) זה לא עיתוי מתאים להפרת אמונים.

וגם אם נזרום עם זה שעכשיו זה לא עיתוי טוב לחוקק, לחקור או לפרסם - מתי, לדעת מישהו, יגיע העיתוי המתאים לדברים כאלה? בואו נפתח יומנים: סוף ינואר נוח לכם? קריר מספיק לשחיתות שלטונית וחקיקה פרסונלית? ולכל העוסקים במלאכת השחיתות לסוגיה, בעיר ובכפר, בארץ ובעולם, איך אתם עם אמצע מארס כעיתוי חשיפת מעשיכם האפלים בפני הציבור? מתי אתם חושבים שזה יהיה עיתוי טוב מבחינתכם להיעצר? תבדקו ותחזרו אליי.

אני מחכה.

ב. תוך כדי שאני מחכה, ובעיתוי מושלם דווקא, קראתי השבוע משהו מעניין. הפיזיקאי הברזילאי ג'וליאנו סזר סילבה נבס פרסם מאמר שהרעיד את אמות הספין ובו טען שהמפץ הגדול לא אירע מעולם. לא לפני 13.8 מיליארד שנים ולא בכלל. היקום, כך נבס, לא התפשט לפתע, יש מאין, מנקודה דחוסה עד לאינסוף שבו לא חלים חוקי הטבע והמתמטיקה שלנו. לכל הדבר הזה סביבנו, טוען נבס בפשטות, אין התחלה. היקום נוצר מתוך יקום קודם, שבעצמו התפשט מתוך יקום שקדם לו. בסוף כל התפשטות מגיע שלב התכווצות. היקום הגווע נדחס אל תוך עצמו, עד שהוא מתפרץ והופך ליקום חדש, וכך הלאה והלאה לנצח נצחים, לאינסוף ומעבר למעבר לו. אין התחלה, ואין סוף. אין נקודת אפס, ואין קו סיום. זה לא המפץ הגדול, זה הכיווץ הגדול. והכי יפה זה שלפי התיאוריה, שרידים מיקום קודם שרדו את תהליכי ההתכווצות וההתפשטות והם נמצאים איתנו כאן, ביקום הזה.

המפץ הגדול הוא אולי לא ההסבר המושלם. נכון שיש בו כמה חורים, אבל יש בו גם יופי נהדר, שהולך ומאשרר את עצמו מתצפית לתצפית ומניסוי לניסוי. הוא ההסבר המקובל והכי טוב שיש לנו כדי להסביר את החיים, היקום וכל השאר. זו האמת, נכון לעכשיו.

הוויכוח בין המפץ הגדול לתיאוריה כמו זו של נבס, הוא לא רק ויכוח בין מדענים - זה הולך רחוק ועמוק. גדולתו של המפץ הגדול היא שהוא מציע נקודת אפס. הזמן והאור והחומר והאנרגיה והכוחות - הכול התחיל באחת. יש מקור להכול, יש התחלה, וכנראה גם סוף, הכול ייגמר מתישהו בלחישה דקה וקפואה. אנחנו יכולים להזדהות עם זה מהבחינה הכי מיידית: גם אני ככה. גם לי נקודת אפס, נקודה חד-פעמית בהיסטוריה. גם לי תהליך של התפשטות וגדילה. גם לי יהיה סוף.

אבל התיאוריה של נבס מתקבלת באותה טבעיות: כל-כך טבעי לנו והגיוני לחשוב על הכול במונחים של מחזוריות, של פעימות, תהליכים נצחיים שלא ייגמרו לעולם. כי אם טבעי הוא המוות, טבעית גם הלידה. דבר כזה לא יכול לקרות רק פעם אחת ודי, הכול מעגלי. אנחנו יכולים להזדהות עם זה בקלות; אנחנו רואים את העץ בוקע ופורח, ונובל וגדל מחדש.

גם הקטע הופך הראש על שרידים מיקומים קודמים שמסתובבים ביקום הזה יכול להתקבל בטבעיות; כולנו מגלים פתאום בעצמנו שרידים של אנשים שכבר מזמן לא איתנו. מי לא סוחב איתו את כל הפעמים שהלב נשבר והתאחה מחדש.

המעגליות של הכול טבעית לי בדיוק כמו החד פעמיות של הכול. אני פה בעיקר מפני שהמחשבה שיכול להיות שכל מה שאנחנו חושבים לנכון על היקום הוא בכלל טעות אחת גדולה, מרגשת אותי עד עמקי נשמתי.

יש אנשים שכל הזמן רוצים שיוכיחו להם דברים, אני כל הזמן רק רוצה שיפריכו לי.

ג. אבל כשהלכתי בהתלהבות מחבר לחבר והצקתי עם תיאוריית הכיווץ הגדול שהסעירה אותי כל-כך, גיליתי שוב ושוב את אותו דבר מוכר: לכל מי שסיפרתי זה הסתדר בדיוק עם הדברים שהוא מאמין בהם. אף אחד לא אמר וואו, זה משנה הכול.

למעשה, כמעט אף פעם לא קרה לי שראיתי מישהו משתכנע ממשהו. לדעתי, אין דברים כאלה. אני חושב שאיאלץ לשרוד משהו כמו חמש התכווצויות והתפשטויות של היקום לפני שאפגוש מישהו ששינה את דעתו. והדבר נכון לאסטרופיזיקה כמו שהוא נכון לפוליטיקה ולאמונה דתית. אין לך עובדה או תצפית מדעית שלא תתיישב בול עם האמונות שלך, כמעט ואין לך פעולה בעולם שנתניהו יכול לעשות שתשנה מה שאתה חושב עליו - וזה בכלל לא משנה מה אתה חושב עליו. כל מה שקורה מוכיח לך שצדקת. אין לך פעולה משטרתית, ניסיון חקיקה, פרסום עיתונאי או צו משפטי, שלא יהווה עוד הוכחה ניצחת לדעה שהבאת מהבית.

בעולם של סלעי בזלת יצוקים, אני מרגיש כמו פורפרה שקשורה לזנב של עפיפון בסופת הוריקן. לא נעים לי אפילו לחשב את מספר הפעמים שאני משנה את דעתי. לא בשנה, ביום. אבל כולם כל-כך בטוחים בעצמם. זה אני שלא בסדר עם הנטייה שלי לחשוב הפוך מעצמי.

ד. שמעתי השבוע ברדיו את שר החינוך נפתלי בנט. שאלו אותו על החקירות ועל השחיתות, והוא מנה שרשרת של ראשי ממשלה קודמים שנחקרו. זה היה כמעט כמו לומר "התרגלנו", דבר נורא בפני עצמו. גם אני התרגלתי למצעד הבלתי אפשרי של חשודים ועצורים ועדי מדינה וניסיונות חקיקה פסולים ותרבות דיון שירדה כל-כך עמוק שצריך עוד צוללת בשביל למצוא אותה, ומשטרה שמתפקדת באופן שמעורר הרבה יותר חשש מאשר ביטחון אישי. התרגלנו.

כמעט נכנסתי למצב דכדוך, אבל אז אמרתי: רגע, אם התרגלנו למצב הזה - סימן שאנחנו יכולים להתרגל גם למצב אחר, לא? הנה, תראו אותי. התרגלתי לחיות ביקום שהתחיל לפני 13.8 מיליארד שנה בפיצוץ גדול, והופ! עכשיו אני חי במציאות שונה לגמרי, מוקף שרידים מיקומים קודמים שהתכווצו. עכשיו תורכם.

אני מחכה.