ראשי המדינה נגד המדינה: נתניהו וטראמפ דומים להפליא

במערכה על חייהם הפוליטיים, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו נוקטים אמצעים דומים להפליא

ראשי המדינה נגד המדינה / צילום: רויטרס - Kevin Lamarque
ראשי המדינה נגד המדינה / צילום: רויטרס - Kevin Lamarque

לפני עשרים שנה, בנימין נתניהו ניסה להידמות לביל קלינטון. לפני עשר שנים, הוא ניסה להידמות לברק אובמה (קצת קשה להאמין, אבל אתר הבחירות של הליכוד ב-2009 התחפש לאתר-ברק-חוסיין). הוא אינו צריך להתאמץ מאוד כדי לדמות לדונלד טראמפ.

הנשיא קצת מקדים את ראש הממשלה, אולי מפני שהוא משכיל פחות ממנו, ואינו ניחן בעכבות שתחושת בושה מספקת לאנשים מבוגרים. הוא הנחיל לעולם כולו את השימוש האפקטיבי להדהים ב"פייק ניוז". להדהים, מפני שטראמפ הוא אלוף הזיוף והעיוות, אבל בחוצפה הנתונה למתי-מעט הוא הפך את היוצרות. איש זולתו לא הצליח להזיק כל-כך למעמדה של זו המכונה "תקשורת המורשת" (legacy media), זאת אומרת, זו הנטולה אינטראקטיביות, כמו עיתונות מודפסת וטלוויזיה.

בשבוע שעבר עיתונאים נדהמו לגלות את עוצמת האיבה כלפיהם בוועידה השנתית של CPAC, השדולה השמרנית המפורסמת והחזקה ביותר באמריקה. זה היה קודם כול ביטוי למידה שבה טראמפ הצליח להשתלט על התנועה השמרנית המאורגנת באמריקה. פעם, זאת אומרת עד לפני שנתיים, היא הייתה עם מצע ברור ועם ציפיות לטוהר אידיאולוגי. לא עוד. היא השליכה את עצמה אל חיקו של הנשיא, וחם לה ונעים לה שם, והיא מתכוונת לציית ולשרת.

המדיה היא אויבת מסוכנת של כל פוליטיקאי, אבל אין לה שיניים. היא אינה יכולה לנקוש על הדלת באישון לילה, ולהגיש צו חיפוש, או להבטיח לעוזרים משכבר הימים שעדות נגד הבוס תגן עליהם מפני צינוק. בקטגוריה הזו נחוצה מלחמה ממין חדש בהחלט, שכמותה מנהיגים נבחרים בחברות דמוקרטיות אינם מעיזים לנהל, אלא אם כן הם מתכננים להרוס את הדמוקרטיה, או לפחות לעקר אותה.

זו המלחמה נגד שלטון החוק. וזו המקבילה המרעישה ביותר בעולמם המשותף של הנשיא ושל ראש הממשלה. בהשראת סטיב באנון, לשעבר "האסטרטג הראשי" של הבית הלבן, הנשיא אימץ את המושג "המדינה העמוקה", זאת אומרת הסמויה, כדי לתאר את ההתנגדות שהוא מעורר אצל האליטות ואצל עושי דברן. בעיניו, שירות המדינה זרוע אויבים, שגמרו אומר להגן על הסטטוס-קוו ויהי מה. הם משתמשים בכל כלי הנשק הנתונים להם, בייחוד במערכת המשפט והאכיפה.

התביעה הכללית, הבולשת הפדרלית וכל קהילת המודיעין נמצאות בידיהם, וממילא אינן ראויות לאמון. אם כדי "לייבש את הביצה" הוא צריך להבאיש את ריחה של המערכת ולקעקע את האמון הציבורי בהגינותה וביכולתה, אדרבא.

וכך, הנשיא עודד את הרפובליקאים בוועדת הביון של הקונגרס לפרסם מזכר מסווג, המאשים את האף.בי.איי בהטעיה מכוונת של בית משפט, כדי שירשה לו לצותת למטה הבחירות של טראמפ בחקירת החשדות של קשר בינו ובין הביון הצבאי הרוסי.

"בזבזה את זמנה"

צירוף נסיבות טראגי הסמיך את המזכר לטבח בבית הספר בפארקלנד, פלורידה. האף.בי.איי הוזהר מראש על סכנת הטבח, אבל ההזהרה נתקעה בדרג מקומי נמוך. הנשיא מיהר להכריז בשמחה גלויה לאיד, שהבולשת הפדרלית נכשלה מפני ש"בזבזה את זמנה" על חקירת הקשרים "הבדויים" בינו לרוסיה. חלפו עוד כמה ימים, והתברר ששוטר מקומי עמד בשער בית הספר, אבל לא נקף אצבע. שוב, שמחה לאיד. "אני הייתי רץ מיד לעזרת הילדים גם אם לא היה לי נשק", הכריז הנשיא, שהשתמט מגיוס למלחמת וייטנאם, והודה פעם בראיון רדיו שהוא מאבד את עשתונותיו כל אימת שהוא רואה טיפת דם ניגרת מאצבע.

על זה נוספת שרשרת ארוכה של גינויים לשופטים פדרליים, לעובדי התביעה הכללית, לראשי משרד המשפטים ולמנהלי האף.בי.איי והסי.איי.אי. האם הוא מבין את תוצאות הדיסקרדיטציה שהוא עושה? לא בטוח. נראה שהוא פשוט מעתיק שיטות עבודה שפיתח במרוצת השנים בעסקי הנדל"ן והאירוח שלו. מפעם לפעם צריך לבגוד בשותפים, להרוס אותם, או לפחות לפצוע. זה טוב לאמינות, וזה טוב לאגו.

המשטרה של השמאל

הקורא אינו זקוק לתזכורות על הרטוריקה של ראש הממשלה נגד מערכת החקירה והאכיפה בישראל. שרת המשפטים בממשלתו מנהלת מלחמת חורמה נגד מערכת משפט, שהגנה במשך שבעים שנה על הפירוש הליברלי של הרעיון הליברלי ביותר עלי אדמות: זכויות היחיד.

מדברת בעדה הלהיטות שבה הוא ונושאי כליו מנצלים מעידות אינדיבידואליות חמורות כשלעצמן, כדי להטיל דופי במערכת המשפט. בזמן כתיבת הרשימה הזו, שלושה ימים לפני פרסומה, אני קורא שיושב ראש הקואליציה, דוד אמסלם, תיאר את ההתכתבות בין השופטת פוזננסקי כץ לנציג הרשות לניירות ערך "החמורה ביותר בתולדות המדינה". המשטרה, הכריז אמסלם, "באופן אובססיבי וכמעט חולני, רודפת את ראש הממשלה במטרה להפיל אותו". הוא התלונן, "אנחנו מחפשים פשע, אנסים ורוצחים ותראה עם מה המשטרה מתעסקת מבוקר עד לילה - עם הקלטות של אשתו". והוא הוסיף: "תראה איך כל השמאל תומך במשטרה, זה רק בישראל".

זה בדיוק נמרץ מה שאפשר לשמוע בימים האלה בארצות-הברית: הימין תוקף את מניעי מערכת האכיפה, מתלונן שהמשטרה עוסקת בדברים של מה בכך במקום לבער פשע אלים, ומטעים את הפרדוקס לכאורה של התייצבות "השמאל" לצד המשטרה.

תוצאה בלתי נמנעת אחת של מהלך העניינים היא הסבירות הגבוהה שהוסר בזה טאבו. הטאבו שירת את עניינה של הדמוקרטיה, מפני שהוא הקטין את הפיתוי לשבש את רדיפת הצדק באמצעים פוליטיים. הנשיא וראש הממשלה אולי לא יוכלו להתחמק לאורך ימים מתוצאות מעשיהם, אבל הם עלולים להנחיל לבאים אחריהם משבר אמון חסר תקדים במערכת המשפט. איך ייתכן אז שלטון חוק, ואיך תיתכן דמוקרטיה בלעדי שלטון כזה.