לא יכולנו לשתוק, אז יצאנו לרחובות

נאבקת נגד מתווה וייצוא הגז

הטריגר. "ב-2013 היינו שורה של פעילים חברתיים, מומחים וארגוני חברה אזרחית, שהבינו שהממשלה עומדת לקבל החלטה על ייצוא של יותר ממחצית הגז הטבעי ששייך לאזרחי ישראל, החלטה שמשמעותה שוד הציבור. אני זוכרת את הרגע שבו תפסתי את הראש המומה, כי קלטתי שאנחנו נשדדים בידי תאגידים, כאילו היינו אחרונת מדינות העולם השלישי. זה עורר בי זעם, ומיד הרגשתי צורך לקום. זה לא יקרה במשמרת שלי. וכך הרגישו גם חבריי. לא יכולנו לשתוק, אז יצאנו לרחובות".

המהלך האפקטיבי. "מעבר לפסילת המתווה בבג"צ, מבקר המדינה הוציא דוח מיוחד שבו הכתיר את חוזה הגז של חברת חשמל עם שותפות תמר כמחדל היקר בתולדות המדינה, ובכך אישר את טענתנו, שהציבור נשדד. נושא הגז הטבעי נמצא מאז המאבק בסדר היום המרכזי תוך תשומת לב תקשורתית לכל מהלך. לולא הפניית הזרקור הציבורי לנושא, הדברים היו נעשים במחשכים. ועוד לא תם".

נקודת המשבר. "היו נקודות שבהן המחיר האישי היה לא פשוט: מחיר בריאותי, לפעמים, עקב הלחץ ותחושת האחריות במאבק; מחיר כלכלי - פעילות חברתית אזרחית אינה מתוגמלת בדרך כלל, והיא גובה זמן יקר ומקשה על יכולת הפרנסה. למזלי הרב, יש ציבור שהתגייס לתמוך גם כלכלית בפעילות החברתית שלי והוא מסייע לי להחזיק את הראש מעל למים, עד שאמצא מודל כלכלי בר קיימא שמאפשר לי להמשיך ולפעול ולחתור לשינוי. בכל הקשור למאבקים החברתיים והאמונה ביכולתנו לשנות ולהצליח, לא חוויתי מעולם משבר או ייאוש. אני מאמינה שהדבר בכוחנו".

בוחרת כל פעם מחדש

דפני ליף

"לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי"

(מרגרט מיד)

המשפט הזה קופץ מדי פעם בפיד של החולמים לשנות את העולם, וגם אצלי. כמה שהוא שחוק, ככה הוא נכון. בשנת 2018 אפשר רק לעדכן אותו לכך שקבוצה קטנה של אזרחיות מודאגות ואכפתיות יכולה לשנות את העולם!

מאז המחאה החברתית הגדולה של 2011 ועד היום, אנשים אומרים לי שרגש, חמלה, שיתוף פעולה וויתור הם חולשה בפוליטיקה. אלו תכונות בולטות שאיתן אני מתנהלת וכמוני נשים אחרות, מעוררות השראה, המובילות שינוי. בעיניי מדובר בעוצמה גדולה, בשפה שיש בה היכולת לרתום, למצוא פשרה, למצוא פתרונות, ולהעצים אחרות.

הגיע הזמן שנתחיל לנסח לעצמנו ולעולם קודים חדשים של מנהיגות: אינטואיציה, רגש, חמלה, שיתוף פעולה, פרגון. אי אפשר לחבר בין אוכלוסיות בלי יכולת הכלה, ואין מעשה משמעותי שלא תלוי בשיתוף פעולה.

במשך השנים ראיתי נשים מופלאות שמשנות את העולם, אם זה בקהילה הקטנה שלהן או במאבקים פוליטיים עיקשים. לכולן היה דבר אחד משותף - הן החליטו שנמאס להן, שהן מתחילות לפעול ולשנות, ואם הרים יצטרכו לזוז, הן יבינו כבר איך מזיזים אותם.

להוביל מהלכים בישראל זה לא פשוט. עברתי אירועים לא קלים, בלשון המעטה: האשמות בוטות, ניסיונות ללעוג ולהשפיל. ברגעים הקשים ביותר, הבודדים ביותר, אני בוחרת בכל פעם מחדש להמשיך.

אני עושה את זה כי אני רוצה לחיות בחברה בריאה, ואנחנו רחוקות מזה שנות אור. חלק מהמחלה היא מנהיגות שמתעלמת מרוח התקופה. מנהיגות שדוגלת בהפרד ומשול, ומאמינה שאם נשנא את האחר, כך יגדל כוחנו. זו מנהיגות שנשענת על מניפולציה, על הגדרות סגורות למי אנחנו ומי אנחנו לא. אנחנו יכולות וצריכות לצאת כל יום מחדש ולהיאבק למען החברה שלנו. והגיע הזמן שניתן גם לשפת המנהיגות שאיתה אנחנו מגיעות מקום אמיתי. מי שלא מבין את השפה הזו, שיתחיל ללמוד.

הרגשתי נבגדת

טל גלבוע, נאבקת למען שחרור בעלי החיים

המאבק. "שחרור מוחלט לבעלי חיים ובני אדם. תעשיית המזון מן החי היא התעשייה הגורמת לכיליון אקולוגי של כדור הארץ, הזיהום הסביבתי הנרחב ביותר קורה בגלל בעלי החיים במשקים, וכן גם הכחדת הפלנקטון בימות ובאוקיינוסים (70% כבר הוכחד). מה שמספק לנו את החמצן שאנחנו נושמים נגמר. אם לא נחשב מסלול מחדש, אבדנו. 40% מהמזון הצמחי בעולם מועבר לתעשיית הבשר, העוף והביצים, במקום להאכיל ילדים רעבים. 90% מכריתת יערות הגשם נעשית כדי לגדל עגלים שיהפכו לסטייקים וסויה ותירס עבור אותם עגלים. ועוד נתונים מפלצתיים".

הטריגר. "הטריגר, ובעצם הדבר ששינה את חיי, היה לראות בעיניי הפרדת עגל מאמו. החוויה הזו הייתה כה חזקה ומכוננת. שמעתי את צרחות הטירוף של הפרה כשנלקח ממנה העגל, את הניסיונות העקרים שלה לפרוץ את הגדר ולהגיע לצאצאה. אמרתי לאדם שמגדל אותם 'מה זה? היא כולה פרה', והמשפט שהוא ענה לי היה 'היא קודם כל אמא'. הוא סיפר לי שביום שמגיעה המשאית לקחת את כל העגלים, הפרות רודפות אחרי המשאית עד הכביש - הן יודעות שאסור להן לעבור אותו וממתינות שם שבועיים-שלושה עד שהן חוזרות מובסות למשק. זה היום שבו החלטתי שאני, כאמא, לעולם לא אממש את הסיוט הנוראי ביותר שאפשר לממש לאמא אחרת".

המהלך האפקטיבי. "המהלך הגדול והאפקטיבי ביותר היה ההחלטה להשתתף בתוכנית הריאליטי 'האח הגדול'. למרות שבביתי אין טלוויזיה מזה 16 שנים ולא צפיתי בתוכנית מעולם, ברגע שהבנתי שזו התוכנית הנצפית ביותר בישראל, לקחתי על עצמי לייצג את המאבק לשחרור בעלי חיים בפריים טיים. השתתפותי גרמה לשינוי תודעתי עצום, וכמובן, לשינוי תזונה אצל חצי מיליון אנשים. הדבר השני הוא הוצאת ההרצאה 'קירות שקופים' לרשת החברתית. היא קיבלה את התואר 'ההרצאה הנצפית ביותר בישראל', עם כ-2.6 מיליון צפיות".

נקודת המשבר. "אני חיה ממשבר למשבר. כל כניסה למשק לגידול חיות (שאותם אני מתעדת כבר כשבע שנים) היא משבר, במיוחד כשאני יודעת שאני רק מגיעה לצלם ולצאת ומשאירה אותם לסבל אינסופי ומיותר. נקודת המשבר האישית הגדולה הייתה קבלת כתב אישום על פעולה שביצענו במדגרת שרייבר, בקיבוץ רמת הכובש. במדגרה הזו, כמו בכל מדגרה, טוחנים את האפרוחים הזכרים שאין בהם צורך בתעשייה. לדעת שאני בצד הקרימינלי, ועוד על העלאת מודעות, גרם לי להרגיש נבגדת. אדם שחושף כזה מצב אמור לקבל תעודת הוקרה, ואני נעצרתי כמה ימים לאחר מכן. ההתגברות על המשבר היא להאמין שיש תקווה לאנושות הזו, לגרום לאנשים שיעשו את השינוי המתבקש למען כולם".

הממסד אחראי לפשע

נעמה קטיעי, המאבק למען ההכרה בילדי תימן החטופים

המאבק. "אני חלק ממאבק להכרה בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. מדובר באלפי ילדים שנלקחו במרמה ובכוח מהוריהם בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, רובם הגדול עולים חדשים מתימן ומארצות ערב אחרות, כשלהורים נאמר שהם מתו. אנחנו דורשים מהמדינה להכיר בפשע, לקחת אחריות ולהתנצל בפני המשפחות, ולאתר כל אחד מהילדים".

הטריגר. "בשלב מסוים גיליתי שגם במשפחה שלי היה ניסיון חטיפה שנכשל. העובדה שלא הכרתי בכלל את הסיפור של סבתי גרם לי להבין שמדובר בפרשה חמורה שהושתקה לאורך שנים, ואת חשיבות העלאת המודעות לפרשה וחשיפתה בפני הדורות הצעירים".

המהלך האפקטיבי. "החלטנו לערער על כל הנחות היסוד. אם בעבר הקורבנות דרשו מהמדינה לחקור את הפרשה, אנחנו דרשנו קודם כל להכיר בכך שהממסד עצמו אחראי לפשע שנעשה, ולכן לא ייתכן שהממסד יחקור את עצמו בעצמו. רק אחרי שהפכנו את היוצרות והבהרנו שהאמת נמצאת בידי המשפחות ולא בידי הממסד - היה אפשר להמשיך. הצגנו את העדויות של הקורבנות שהושתקו במשך עשרות שנים מעל במות ציבוריות, הקמנו ארכיון עדויות מקוון שנגיש לכל הציבור, וקידמנו פרויקט בדיקות דנ"א עצמאי, שמאפשר למשפחות ולמאומצים לאתר זה את זה.

"כל זאת, במקביל להפעלת לחץ ודרישה לחשיפת החומרים הממסדיים. אנחנו לא מאמינים בממסד, אבל מאמינים מאוד בכוח אזרחי וברצון של הציבור הישראלי להביא לצדק ולריפוי לקורבנות".

נקודת המשבר. "היו הרבה נקודות משבר, בעיקר כאלה שקשורות בניסיונות ממסדיים 'לחבק' את היוזמות שלנו ובכך לנטרל אותן. זה מתיש לנהל מאבק ובמקביל להישאר תמיד עם 'יד על הדופק' ולא ליפול לשיתוף פעולה הדוק מדי עם הממסד".

מעוררת השראה. "את 'פקיחת העיניים' שלי אני חייבת לאורטל בן דיין. אני מעריכה את היושרה, האומץ והרגישות שלה, ואת יכולתה לבטא רעיונות מורכבים במיוחד באופן מבריק, רגיש ונגיש בו זמנית".

מול עיניי עגלים גססו לאיטם

ענת רפואה, המאבקים לסגירת חוות מזור ונגד המשלוחים החיים

המאבק. "אני פועלת לשחרור בעלי חיים. במשך שני עשורים פעילותי העיקרית הייתה נגד ניסויים בבעלי חיים, כשהמאבק המרכזי היה נגד חוות מזור - עסק מסחרי במושב מזור שמכר אלפי גורי קופים לניסויים. הקדשתי 17 שנים מחיי למאבק הזה והצלחתי כנגד כל הסיכויים. עכשיו אני מקדישה את חיי למאבק נגד 'משלוחים חיים', שבהם מובלים מדי שנה כ-500 אלף גורי עגלים וטלאים מארצות רחוקות כדי להישחט ולהימכר כ'בשר טרי' בישראל".

הטריגר. "ב-1998, כשהתנדבתי באגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים והתוודעתי למה שקורה במעבדות הניסויים, נפשי לא מצאה מנוח. כשטיפסתי על החומה הגבוהה של חוות מזור וראיתי את תינוקות הקופים בידי אימותיהם, נשבעתי לעשות כל שביכולתי להפסיק את הסחר הנוראי בהם. עם סגירת החווה והצלת הקופים הגיע טריגר חדש שהביא אותי למאבק הנוכחי נגד המשלוחים החיים. זו הייתה החלטת הממשלה לבטל את המכס על יבוא עגלים וטלאים חיים לישראל. הבנתי שמתחולל פה אחד מפשעי האנושות הגדולים ביותר ושחייבים לעצור אותו".

נקודת המשבר. "נקודת המשבר שחוויתי במאבק נגד חוות מזור הייתה דווקא לאחר שהמאבק הסתיים בהצלחה והקופים היו בידינו. זה קרה בתחילת 2015, כאשר אבי גבאי מונה לשר להגנת הסביבה והחליט להתעלם מהבטחת קודמו לסייע במימון החזקת 1,250 ניצולי חוות מזור והעברתם לשמורה ביער בן שמן. רתמתי את כל העמותות למען בעלי חיים בארץ לסייע לנו, והצלחנו באמצעות עתירה לבג"ץ לקבל מימון ממשלתי עד סוף 2018.

"נקודת משבר נוספת הייתה בקיץ 2016. אנייה עם עשרות אלפי עגלים וטלאים הגיעה מאוסטרליה לנמל אילת. בפריקה מהאנייה קלטתי עגל אחד שסירב לרדת. במשך שבע דקות ארוכות הרביצו לו ודקרו אותו בכל הגוף והוא נלחם ונלחם ולא הסכים לרדת, ואז אחד הפועלים שבר לו את הזנב והכניע אותו.

"אחרי כמה ימים נסעתי לחפש אותו בהסגר בצופר שבערבה, לשם העבירו אותו ואת חבריו למסע האימים. היו שם אלפי עגלים במצב נוראי. כולם היו חולים. מול העיניים שלי עגלים גססו לאיטם ומתו בייסורים בזה אחר זה. לא מצאתי את העגל שחיפשתי. היה חום כבד מאוד. התיישבתי על אחד מהררי הצואה הענקיים שמקיפים את ההסגר, ושמתוכו בצבצו חלקי גופות של עגלים מהמשלוח הקודם, התבוננתי בעגלים הצעירים האלה, בני ארבעה-חמישה חודשים בלבד, שהובלו מאוסטרליה לחום אימים בערבה ושעוברים גיהינום כל חייהם בשביל חמש דקות הנאה לחך של מישהו, והתפרקתי".

נזרקים לרחוב

כרמן אלמקייס עמוס, ממובילות המאבק נגד פינוי גבעת עמל

המאבק. "המאבק של תושבי שכונת גבעת עמל, הדורשים הכרה בזכותם ההיסטורית על הקרקע שעליה הם יושבים. זאת לצד פעילותי החברתית כאחת ממקימות 'הלא נחמדים-לא נחמדות', המאבק למען הדיור הציבורי ומאבקים נוספים".

הטריגר. "חוסר צדק וכאב עצום. משפחות שלמות נזרקות לרחוב ללא פיצוי, בחסות המדינה וטייקוניה, למרות שהמדינה יישבה אותן בשכונות האלו לפני שנים רבות. זו אחת העוולות הרציניות של המדינה. אני כועסת, אז אני לא אשתוק ולא אתן לאירועים לעבור לידי. כשמפנים זקנים וילדים לרחוב באלימות, אני אעמוד איתם נגד כוחות הרשע".

המהלך האפקטיבי. "כשנודע לנו שכאן בתל אביב, ממש מתחת לאף, מפונות משפחות מבתיהן בשקט, ללא כל פיצוי ומאבק, הבנו שמשהו נוראי מתרחש ושעלינו להגיב מיד. יצרנו קשר עם תושבי הגבעה, והחלטנו להתגייס למאבקם. התושבים הבינו שיש להם זכות בסיסית להתנגד, שהם יכולים להשמיע את קולם, ולא להרפות עד שהצדק יצא לאור. כמו כל מאבק מול כוחות גדולים, הבנו ששינוי לא יגיע אחרי הפגנה אחת או שתיים, אלא בהתמדה לאורך שנים".

נקודת המשבר. "אחרי פינוי אלים את חוזרת הביתה ומנסה לעכל את כל מה שחווית לפני כמה שעות, כאב עצום, מראות קשים, אלימות שספגת ושספגו לידך, ולאף אחד לא אכפת והעולם ממשיך כרגיל. זה שבר אמיתי שקשה מאוד להתגבר עליו. זה פצע פתוח וזה כואב בכל פעם מחדש, אבל אני מוצאת את הכוחות להמשיך הלאה, אולי מתוך זה שראיתי, ידעתי ולא שתקתי".

שנים שהתביישתי

אלקס ריף, הפיכת תרבות יוצאי בריה"מ לחלק מהתרבות הישראלית

המאבק. "אני פועלת יחד עם חבריי מהבריגדה התרבותית ומדור 1.5 להפיכת החגים, ההיסטוריה, והתרבות שממנה הגענו, לחלק מהתרבות הישראלית".

הטריגר. "שנים התביישתי במולדת שלי. כבר כילדה, עולה חדשה שניסתה לברוח מהגן, עשיתי הכול כדי להעלים את המבטא והשורשים שלי. רציתי להיות ישראלית, ועשיתי את 'מסע הכומתה' כולו. על פניו - החלום התגשם, אבל משהו נותר חסר. כשהתחלתי לחפור ולהבין למה - אחרי הכול, הדיכאון לא מרפה - הבנתי שרק דבר אחד חסר. אני. כשהתחלתי לחפש מי אני באמת, הגעתי לכתיבה על חוויות ההגירה שלי. סיפרתי בשירים על הילדה הקטנה שצחקו עליה, ועל ההתמודדויות של הוריי. כך הגיע ערב השירה הראשון שארגנתי - 'טוסובקה - שירת הגירה', פגשתי את השותף שלי, ברי רוזנברג, והקמנו את הבריגדה התרבותית".

המהלך האפקטיבי. "'נובי גוד ישראלי' היה פריצת הדרך הכי מרגשת. זה היה חג עמוס סטיגמות, שכולם קראו לו 'סילבסטר' וחשבו שהוא נוצרי, ותייגו את יוצאי בריה"מ החוגגים אותו כלא יהודים. הצלחנו בתוך שנה להגיע רק מקמפיין הפייסבוק לכמיליון איש, ולמתג את החג מחדש כחג משפחתי, חילוני וצבעוני. ההיענות הייתה מדהימה, הן של יוצאי בריה"מ שאירחו אלפי חברים שלא נחשפו לחג, והן של אלפי הישראלים שרצו להכיר את החג והתרבות שלנו. עכשיו כל יוצא בריה"מ מרגיש בנוח לשמוח בפומבי בחג, בלי להתבייש".

נקודת המשבר. "השנה הראשונה לפרויקט 'מבצע וטרן'. הפרויקט הזה, שבו סבים וסבתות שלנו מספרים על הלחימה שלהם בצבא האדום במלחמת העולם השנייה - אמנם ריגש אותנו והיה לנו חשוב ברמה הערכית, אך היה הרבה יותר קשה להעבירו לציבור הישראלי, בעיקר כשההיסטוריה הישראלית כבר עמוסה כל כך בסיפורי שואה ובימי זיכרון ועצמאות. התרגלנו לתוצאות מיידיות, אבל אחרי שנה הבנו שתהליכים לוקחים זמן".

אני לא יכולה לא לעשות כלום

סמאח סלימה, נאבקת נגד אלימות מגדרית ורצח נשים בישראל

הטריגר. "אני עובדת סוציאלית במקצועי. אחרי שנים של עבודת שטח עם נשים, הבנתי שכולנו נתקלות בדיכוי מגדרי. ראיתי כמה החברה שלנו מפספסת בגלל אלימות נגד נשים ונערות, כמה פוטנציאל מפוספס מבחינה חברתית בגלל מעמדן של הנשים הערביות. בשנת 2007 נרצחו שבע נשים. הכרתי נערה שנעלמו עקבותיה ונפגעו נשים קרובות אליי, שאני מכירה. הבנתי שזהו. הגעתי למקום שממנו אי אפשר להמשיך הלאה. החלטתי שאני נאבקת בזה. עם קבוצה של צעירות החלטתי לומר 'חלאס'. אי אפשר להתעלם יותר מנשים ערביות. גילינו ש-80% מתיקי הרצח של נשים ערביות לא מפוענחים ורוצחיהן משלמים בזול, כשברשויות אומרים שזה רצח 'על כבוד המשפחה'. עקבתי גם אחרי רציחות של נשים יהודיות וגיליתי שבמקרים האלה, הרוצחים לרוב משלמים מחיר. הנוסחה הזאת פסחה על נשים ערביות. אי אפשר היה לשתוק יותר".

המהלך האפקטיבי. "כתבתי את סיפורי הנשים הערביות בעברית, כדי שהחברה הישראלית תבין את הדמיון בין החברות השונות. הקיטלוג צריך להימחק מן העולם. גבר רוצח אישה כי הוא חושב שהוא יכול להשתלט לה על החיים, לא בגלל שהוא אתיופי, אשכנזי או ערבי. היציאה מהגדר של החברה הערבית היא משמעותית. בישראל חצי מהנרצחות הן יהודיות וחצי הן ערביות. הקמנו את 'נעם', איחדנו את המאבקים וגם הטרמינולוגיה משתנה בהתאם.

"עשרות אנשי דת וגברים משתתפים בהפגנות ובפעילות שלנו. בשנה האחרונה נרצחו 9 נשים ערביות, מתוך 17 נשים בישראל. לא מפרידים יותר את הסטטיסטיקה. בחברה הערבית מדברים על אלימות נגד נשים - מההנהגה עד למטה - וזה מחלחל. יש פסק דין שאוסר שימוש בעניין 'כבוד המשפחה' לצורך הקלה בעונש, למרות שמפקד המשטרה הנוכחי רוצה להחזיר אותנו אחורה, אבל אנחנו לא מוותרות".

נקודת המשבר. "ב-2011 התרחש המקרה של יסמין אבו-זעלוק, שבעלה ניסה לרצוח אותה ואת אחותו. בניסיון הראשון הן ניצלו, והוא שוחרר. יסמין ילדה בת, ואחרי שהתאוששה מהלידה, כשהתינוקת הייתה בת כמה חודשים, הוא רצח אותה. כעסתי ברמות שלא ידעתי מה לעשות. היה אפשר לעצור את זה! ראיתי את ההתרשלות. ראיתי שופט שאומר למשטרה: 'תביאו לי משהו', והמשטרה עומדת מנגד, כך שהרוצח שוחרר לחופשי. אם היה נענש על ניסיון הרצח מלכתחילה, יסמין הייתה היום בחיים.

"נשברתי כשראיתי את התינוקת הקטנה בלוויה. הלכנו לבית המשפחה,

וראיתי ילדה בת 8 שסיפרה בסוכת האבלים איך האמא הניקה את אחותה התינוקת והאבא סחב אותה מהראש ורצח אותה. חיבקתי את התינוקת ולא יכולתי להפסיק לבכות. נשארתי שם שעות, רציתי לקחת אותה איתי הביתה. המראה של תינוקת שהתייתמה לא יצא לי מהראש. אני זוכרת שהפגנתי לבד. הפגנתי עם שלט מחוץ לבית המשפט.

"כשנכנסתי לבית המשפט, המשפחה של הרוצח הצביעה עליי וצעקה שאני 'זאת שעוזרת לנשים' ודרשה שיוציאו אותי החוצה. השופט סירב. פחדתי. אחיה של יסמין העיד במשפט למרות הפחד, וגרם להרשעה של הרוצח. שמרו עליו 24 שעות מפני שהרוצח בא ממשפחת פשע וחייו היו בסכנה. אני שמחה שהוא בכלא, אבל יסמין, כולה בת 27, לא בחיים. האישה הזאת הייתה במשטרה, היא התחבאה, אנשים הבטיחו לה שיהיה בסדר, למרות שחייה היו בסכנה, והוא שוחרר מהכלא. איפה הצדק? אחותו, שאותה ניסה לרצוח, משותקת ב-100% ועדיין במסגרות שיקומיות".

יש לך משפחה, ילדים. בחרת לסכן את חייך. זה לא פשוט.

"אין לי תשובה. אני מוצאת את עצמי בתוך זה ולא יכולה לחזור אחורה, זאת התחושה. אני לא יכולה לא לעשות כלום. אני לא יכולה לשחרר את הסיפורים והאנשים שאני פוגשת. ויש גם סיפורי הצלחה. יש שלוש צעירות שטיפלנו בהן שעכשיו מסיימות תואר ראשון, למשל. יש בנות שאנחנו מטפלות בהן שאומרות שאני האמא השנייה שלהן. אז יש תגמול".

מעוררות השראה. "אני מקנאה במנהיגות הנשים בטוניס. הן הצליחו לבטל את חוקי הירושה, לאסור פוליגמיה, החקיקה הפמיניסטית שם היא מהמתקדמות בעולם, יש שם הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, נשים מובילות שיחות שלום. בזמן שהגברים בפרלמנט בירדן מחלקים ויאגרה אחד לשני, נשים בטוניס עושות מהפכה".

פורצות את הטריטוריה

אסתי שושן, מאבק החרדיות: 'לא נבחרות, לא בוחרות'

המאבק. "הבנתי יום אחד שמערכות בחירות חולפות מעל ראשינו, הנשים החרדיות, ומשום מה אין לנו עסק או נגיעה בהן. כמו בלימוד הגמרא - יודעים שזה חשוב, מוכנים למסור על זה את הנפש, אבל נשים חרדיות לא מתקרבות לשם. זו טריטוריה גברית סגורה, מוכרזת ומגודרת. באשר ללימוד תורה לנשים קטונתי, לא נראה לי שהדור הזה של הנשים החרדיות מעסיק את עצמו בסוגיית ההיעדר המוחלט של קולו בבתי המדרש. אבל בכל הנוגע לחיים האזרחיים, מדוע שייגרע חלקנו? נשים חרדיות כבר נמצאות מזמן במוקדים חשובים בחיי החולין של הציבור החרדי. הן עובדות, מפרנסות, מחזיקות בתים, יולדות ומגדלות משפחות. אין שום סיבה הלכתית, אפילו לא תרבותית, שתמנע מאיתנו באופן כל כך מוחלט והרמטי השתתפות בקבלת החלטות, כנבחרות ציבור ברמה הארצית והעירונית".

הטריגר. "ההיתקלות היומיומית באפליה העדתית בסביבה שלי. התודעה הפוליטית שלי עוצבה תחת ההבנה שההנהגה הפוליטית-עסקנית-חרדית כשלה כישלון חרוץ בנושא, ולמעשה זו אפילו אינה אוזלת יד, אלא היא עצמה משרתת את התופעה שממנה סובלים רבים בסביבה ובקהילה שלי. בהמשך נתקלתי בתופעות קשות אחרות של התרופפות התא המשפחתי, אלימות כלפי נשים, השתקת עבירות מין, הקצנה בצניעות עד כדי מחיקה פיזית ותודעתית של נשים, שמותיהן, פועלן והווייתן בתקשורת ובספרות החרדית, עושק מתמשך של עובדות חרדיות. היכולת שלי ושל נשים כמותי שפיתחו תודעה ביקורתית לשנות או להשפיע בסוגיות מעין אלה, כמעט ואיננו קיים, בגלל ריכוזיות הכוח וההחלטות במועדון סגור לגברים שבו אין לנשים חרדיות דריסת רגל".

המהלך האפקטיבי. "עצם היציאה למאבק והשמעת הקריאה 'לא נבחרות, לא בוחרות'. אין ספק שזה גרם ללא מעט גבות להתרומם, חלקן בחמלה מפורשת עליי, שמא 'נטרפה דעתי עליי', או לחילופין ב'מסכן בעלה' המיתולוגי. אך התודעה נצרבה ונשים חרדיות הן כבר לא קהל אוטומטי שאיש לא שואל את דעתו, נוצר כאן שיח חדש. נושא שהיה טאבו מוחלט, שסביבו הייתה שתיקה ארוכת שנים, הופך נושא לדיון. כשיו"ר ש"ס בעיצומם של ימי הבחירות נוקט במהלך של הקמת 'מועצת נשים' עם הרבנית עדינה בר שלום, גם אם זהו מס שפתיים של פוליטיקה נואשת של רגע לפני הקלפי, זה מראה שהקהל הנשי הוא אלקטורט שצריך לדבר איתו ולשמוע מה יש לו לומר".

נקודת המשבר. "נקודת שבר גדולה זה לדעת על נשים שתומכות בפעילות שלי, אך הפחד מתגבר עליהן והן לא מסוגלות להביע תמיכה בפומבי. עם התנגדות אפשר להתמודד, אחרי הכול גם אם אליי הייתה מגיעה הקריאה הזו לפני שנים, אין לי ספק שהתנגדות הייתה תגובה ראשונה ובלתי נמנעת. אך מפגש עם כל כך הרבה נשים שמודעות לאי הצדק המתמשך ורואות עין בעין את המאבק ואפילו שולחות הודעות תמיכה חשאיות, הידיעה שקולות אלה יושתקו לנצח ויישמעו אך ורק על ידי קבוצת נשים אמיצות שיש סביבי, זו ידיעה קשה. אני משתדלת להקיף את עצמי בנשים חזקות, עוצמתיות, שעברו את שלב 'מה יגידו' של חייהן".

גזענות ממוסדת

בנצ'י סלמסה, נאבקת נגד אלימות משטרתית ונגד גזענות

הטריגר. "מותו של אחי יוסף סלמסה, ז"ל, כתוצאה מאלימות וזלזול המשטרה. לאחר ששוטרים פגעו בו עם טייזר והרביצו לו כשישב בגינה ציבורית, הם גררו אותו לניידת, וזרקו אותו אזוק בחניון של תחנת המשטרה. הגשנו תלונה במח"ש, שבעקבותיה קיבלנו איומים, עד שמצאו אותו ללא רוח חיים במחצבה בבנימינה. גם במהלך החיפוש אחריו הטיפול של המשטרה היה מזלזל. לא ניתן להחזיר אותו לחיים, אבל ניתן להיאבק למען הדורות הבאים ואנשי הקהילה כדי שנפסיק להיות בלתי נראים. זה מאבק של כולנו, כי איש לא ייאבק למעננו אם לא ניאבק בעצמנו".

המהלך האפקטיבי. "הצעדה מבנימינה לירושלים, שהתקיימה באחד הימים הקרים והגשומים. צעדנו רטובים, סחוטים וזועקים ולא חשבנו לעצור לרגע. הנקודה השנייה היא המחאה של 2015, כשיצאנו לרחובות למחות על האלימות נגדנו והאפליה. באותו ערב מחאה בכיכר רבין היה נדמה שהמשטרה גייסה את כל כוחותיה כדי להילחם בנו. זה מדהים שבמקום למגר את התופעה, היא דווקא בחרה באותו יום להגביר אותה במלוא העוצמה. זה היה רגע שמאוד קשה לשכוח".

נקודת המשבר. "ההחלטה לסגור את החקירה נגד השוטרים שהרביצו לאחי. זה שיקף את חוסר הצדק, והוכיח לנו שהאלימות והגזענות ממוסדות היטב. זה שבר אותנו, אבל הבנו שזו מלחמת התשה שאי אפשר להפסיד בה, כי על אדם שאוהבים אי אפשר לוותר. ההורים שלי, שנתקלו בקשיים לאורך כל תהליך עלייתם לארץ, לא פעם אומרים שזה לא היה שווה את זה. זה כל הזמן מצלצל לי באוזן ומחייב אותי לפעול למען שינוי המציאות. אנחנו שווים לכל אזרח, גם אם הצבע שלנו שונה".

יגרשו את כולנו

ענבל אגוז, נאבקת נגד גירוש פליטים ותושבים ותיקים מדרום ת"א

המאבק. "זה מאבק על הבית. שכונות דרום תל אביב הוזנחו במשך עשרות שנים והפכו לחצר האחורית של מדינת ישראל. סחר בסמים ובנשים, צפיפות וריכוז מהגרי העבודה ומבקשי המקלט בשכונות - הם רק חלק מהקשיים שאיתם מתמודדת הקהילה. במקום לשקם את השכונות, בוחרת הממשלה לשסות בין הקהילות החולקות מרחב. כל מיליארדי השקלים שהושקעו בעשור האחרון בכליאת פליטים במתקן חולות ובכלא סהרונים, בהקמת משטרת הגירה, ובמבצע גירוש יקר ומיותר - היו יכולים להיות מושקעים בשיפור החיים שלנו. עכשיו, אותה ממשלה מתכננת לגרש מכאן את כולנו - התושבים הוותיקים שחיים בשכונות, ומבקשי המקלט מאפריקה. מי שירוויחו מהעניין הם כרישי הנדל"ן שיבנו כאן מגדלי יוקרה, וחברות כוח האדם, שיגזרו קופון מהמחסור בעובדים זולים.

"אנחנו דורשים בדיקה אמיתית של בקשות המקלט, קליטה בכל רחבי הארץ של מי שזכאי להגנה כפליט, השקעה בשכונות הדרום הקורסות, והפסקה מיידית של כל הפינויים של תושבי דרום תל אביב מבתיהם".

הטריגר. "סבתא שלי גדלה בשכונת שפירא וכך גם אמא שלי ואחיותיה. משפחה שלמה בחדר וחצי. עבודה במשק בית וניקיונות מהבוקר עד הלילה - כך גידלה סבתא שלי את ילדיה. לאחר שסבא שלי נפטר, אמא שלי ודודותיי דאגו להוציא את סבתי מהשכונה לבית מחוץ לעיר. בחיי הבוגרים מצאתי את עצמי עוברת לשכונת שפירא. שגרת חייהן של שכנותיי - מבקשות מקלט מאפריקה - מאוד מזכירה לי את שגרת חייה של סבתא שלי ואת הגורל שנגזר עליה. השכונה הזאת תמיד ריכזה את השכבות המוחלשות של החברה, ותמיד זכתה ליחס לא הוגן מצד הרשויות. הטריגר למאבק שלי מתחיל מסבתא שלי, שמרבית חייה היו מאבק".

נקודת המשבר. "החיים הקשים בשכונה יצרו תסכול כה רב אצל חלק מהתושבים, עד שאינם יכולים לשתף פעולה עם מבקשי המקלט בשכונה ופועלים נגדם. קשה לי לראות את התושבים נשברים, קשה לי לראות חוסר סולידריות וחוסר חמלה. אנחנו נאבקים מול כוחות מאוד גדולים, ולכן מוכרחים לשתף פעולה עם כל מי שקרוב אלינו. אי אפשר להפנות אצבע מאשימה לקורבן, ולהאשים אותו בדיכוי שלנו. יש מי שמרוויח מהמצב הזה, ואליו האצבע צריכה להיות מכוונת".

עצירת מסע ההשפלה

עו"ד אינסאף אבו שארב, המאבק בתופעת הפוליגמיה בחברה הבדואית בנגב

הטריגר. "כעורכת דין פגשתי נשים שחיות בפוליגמיה שהגיעו למרכז זכויות האישה הבדואית של עמותת 'איתך מעכי - משפטניות למען צדק חברתי', וממש זעקו לעזרה. מדובר בנשים מוחלשות שהתופעה פוגעת בהן, בילדיהן ובכלל החברה הבדואית. ההשתקה הצורמת של התופעה וה'נורמליזציה' שלה דחפו אותי לצאת למאבק למען הנשים הללו, מתוך אמונה שהן ראויות לחיות בכבוד ובשוויון. כאקטיביסטית בדואית, ששפר עליה גורלה ורכשה ידע, כלים ויכולות - ראיתי חובה אישית לפעול לעצירת מסע ההשפלה והייסורים שחוות נשים במעגלי הפוליגמיה".

המהלך האפקטיבי. "הקמת ועדה בין-משרדית, מטעם משרד המשפטים, אשר בוחנת כיום מענה מערכתי לטיפול בתופעה, תוך התייחסות להשקעה בנשים, בילדיהן ובצורכיהן הייחודיים, לא רק מהפן המשפטי".

נקודת המשבר. "התרחשה בסוף 2015, כשהשתתפתי בפאנל פמיניזם בדואי. לאחר שהצגתי את עמדתי, הותקפתי אישית באמצעות קמפיין דה-לגיטימציה שהתחולל נגדי ברשתות החברתיות. עיתונאים בדואים וגברים בדואים, שהובילו את ההתנגדות, איימו עליי, פגעו בשמי הטוב ונאלצתי להגיש תלונות במשטרה ותביעה בבית המשפט. למרות ההתנגדות העצומה והאלימות, לא יכולתי להרשות לעצמי להישבר".

אישה שמעוררת בך השראה. "ד"ר נאול אסעדאוי, רופאה וסופרת מצרית. היא אישה מהפכנית שדיברה על מה שאסור היה לדבר עליו בחברה הערבית, היא יצאה נגד אלימות במשפחה, נגד פוליגמיה ונגד מילת נשים, וקראה לשחרור ולשוויון. היא נרדפה, ספריה הוחרמו, היא נכלאה ודמה הותר, אך היא המשיכה להיאבק. יש לה אמירה מפורסמת: 'מהפכות אינן מתרחשות בסתר, המהפכה והכתיבה אינן יודעות סודיות... תרסקי את המנעול ותכתבי באור. תכעסי ותחוללי מהפכה, ואל תחדלי מלעשות זאת'".

אוכלוסיות שקופות

ניצן כהנא, המאבק בסחר בנשים ובזנות

המאבק. "עד היום אסרו בחוק רק עבירות סרסרות, סחר בנשים והחזקת בתי בושת, מבלי להתייחס כלל לצרכנים, למרות שהם אלה שמניעים את התעשייה כולה והופכים את ניהול בתי הבושת ודרדור צעירות לזנות לעסק כלכלי. אנחנו, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, דורשות לאסור בחוק צריכת זנות, ולהקים מערכי שיקום לשורדות הזנות".

הטריגר. "יש אוכלוסיות שלמות ששקופות לחברה ולממסד. בישראל חיות היום מעל 12,000 נשים בזנות - נשים שקולן כמעט ולא נשמע. הפער הדרמטי בין התקדמות המהפכה הפמיניסטית לבין המקום הכל כך מושתק שבו הושארו שורדות הזנות, לא נותן לי מנוח. אני מאמינה שאין כזה דבר מאבק לשוויון אמיתי לנשים, בלי מאבק למען הקבוצה המוחלשת ביותר בתוכנו. המאבק שלנו מתחיל מלמטה, אצל מי שמנוצלות 26,500 פעמים מדי לילה בישראל".

המהלך האפקטיבי. "הפיכת המאבק ממאבק שוליים, עם תומכת אחת בכנסת לפני עשור - ח"כ זהבה גלאון - למאבק מרכזי וכמעט מיינסטרימי. התקשורת היום עוסקת בנושא תדירות, וכשעלתה השנה הצעת החוק להפללת לקוח ושיקום השורדות - תמכו בה 74 חברי כנסת, מרחבי הקשת הפוליטית, בלי מתנגדים ונמנעים".

נקודת המשבר. "פרסום לא מדויק בתקשורת, שאפשר היה להסיק ממנו שלקחנו שני צעדים אחורה במאבק. באותו ערב כמעט קרסתי. חשבתי על הנשים שהבטחנו להן שנייצר מציאות אחרת, הרגשתי את כובד המשקל של הנערות שידורדרו לזנות אם לא נילחם מלחמה אמיתית בתעשיית המין, ונחנקתי. מספר ימים לאחר מכן הרציתי בפני חניכי מכינה, וראיתי איך מבטם מתקשה כשהם שומעים על המציאות האכזרית של מעגל הזנות. אמרתי להם את מה שהייתי חייבת לשמוע בעצמי: אני מאמינה, באמת, שאנחנו הולכות להצליח בענק".

אנחנו אחים למאבק

חנה עקיבא, המאבק להעלאת קצבת הנכות

הטריגר. "טענתו של פרופ' אבי שמחון, היועץ הכלכלי של הממשלה, שהנכים לא הוכיחו שאי אפשר להתקיים מ-2,342 שקל לחודש. הטענה הזאת גרמה לי לצאת מהבית ולהתחיל למחות".

המהלך האפקטיבי. "המאבק ליכד אותנו והפכנו משפחה אחת של נכים שחיים את אותם חיים ושעוזרים אחד לשני. אנחנו אחים למאבק".

נקודת המשבר. "בהפגנה שלנו באיילון הרביצו לי יס"מניקים. בחורים צעירים בגיל של הבת שלי גררו אותי והכו אותי. ישבתי בבית כמה ימים ובכיתי,

אבל התגברתי על זה כשהבנתי שהם בסך הכול ממלאים פקודות, ושאם למישהו כל כך חשוב להשתיק אותי, זה אומר שאני אומרת דברים חשובים".

מאתגר למקפצה

פייני סוקניק, המאבק למען זכויות נשים גרושות בחברה החרדית

הטריגר. "בגיל 27, כאמא לשלושה ילדים, התחלתי תהליך גירושין מורכב וממושך. ההתמודדות האישית והמשפחתית הייתה לא פשוטה. חוויתי דחייה חברתית וקהילתית; אנשים דיברו עליי ולא דיברו איתי, חברות התעלמו ממני והתייחסו לגירושין כאל מחלה מידבקת, אנשים ניסו לנצל את הסטטוס המוחלש שלי לטובתם האישית. בהתחלה חשבתי שזה הסיפור האישי שלי, אבל מהר מאוד הכרתי חברות נוספות, גרושות ופרודות, והבנתי שהסיפור הוא של כולנו, ושל כל הקהילה החרדית - מעמד האישה בתוכה וקבלת השונה. כשהבנתי שאין מענה אפקטיבי לנשים במצבי, החלטתי להיות זו שפועלת לשינוי המצב. הקמתי את 'באשר תלכי'. אנחנו קהילה תומכת המלווה יד ביד את הנשים המתמודדות עם הליכי גירושין ללא שיפוטיות ודעות קדומות".

המהלך האפקטיבי. "היה סיכון שהארגון יסומן בחברה החרדית כארגון המנסה לערער על מוסדות המשפחה והקהילה. בעבודה אסטרטגית ובמיתוג נכון, הצלחנו להעביר את המסר שאנו לא ארגון שפועל נגד אף גוף או אף גורם, וגם לא ארגון ששונא גברים, אלא ארגון שמתאים לצורכי הנשים החרדיות והדתיות בתקופת המשבר ומסייע להן להתגבר ולהפוך את האתגר למקפצה".

נקודת המשבר. "אחת ליומיים יש נקודות משבר. להקים בקהילה החרדית ארגון נשי-חברתי-פמיניסטי שמתעסק בגירושין, זה להתעסק עם הצדדים הפחות מחייכים של המציאות. יש הרבה מקרים קשים מאוד של אלימות, פגיעות בתוך המשפחה, השתקות ואיומים על הנשים. יש מקרים קורעי לב של נשים המופרדות מילדיהן בתהליך הגירושין ללא רצונן, וסיפורי ניצול נשים במצב מוחלש. בכל פעם שאני חושבת ששמעתי את הכול, מגיע מקרה חדש שמלמד אותי שגם לרוע, כמו לטוב, אין גבולות. פעמים רבות אני מתעייפת מהעבודה האינטנסיבית, מהלחץ התמידי ומהרצון לסייע גם כשאין מספיק אמצעים".

מוכנות להיעצר

ענת הופמן, נשות הכותל

הטריגר. "האפליה נגד נשים בכותל המערבי ורצון של גברים למנוע מאתנו לקיים תפילה שכוללת קריאה מספר תורה, טלית, תפילין - לא בגלל שהדבר אסור על פי ההלכה, ההלכה דווקא מתירה, אלא בגלל שהתפילה קוראת תיגר על המונופול הגברי על הדת".

המהלך האפקטיבי. "הנכונות שלנו ללכת עד הסוף, ולהיאבק נגד רב הכותל והממסד הרבני. היינו מוכנות להיעצר ולשבת בכלא, ובלבד שלא ימנעו מאתנו את זכותנו כנשים יהודיות להתפלל בכותל, זכות המעוגנת בהלכה. לא פחות דרמטית הייתה הנכונות להתפשר וללכת למשא ומתן עם הממשלה".

נקודת המשבר. "ללא ספק התנערות הממשלה ממתווה הכותל, הסכם שזכה לתמיכה פה אחד של כל השותפים למו"מ, כולל רב הכותל, יו"ר הסוכנות היהודית והתנועות הפלורליסטיות. הממשלה אישרה את המתווה ברוב גדול בינואר 2016. יחד עם השותפים למו"מ, מצאנו את דרך המלך המאפשרת גם לנשים להתפלל בכותל בצורה מכובדת ומכבדת - אבל עכשיו הממשלה מתנערת מיישום המתווה בגלל כניעה לחרדים ולכפייה הדתית. עתרנו לבג"צ, שדן בימים אלה בעתירה שלנו המבקשת לחייב את הממשלה ליישם את המתווה".

בולעת את הדמעות וממשיכה

הדס שטייף, נאבקת נגד פגיעות מיניות ויצירת מרחב בטוח

הטריגר. "ביום שקרובת משפחה שלי הותקפה מינית, בפרשה גדולה מאוד, זה הפך לקרב חיי. אני בת 61. מילדותי הייתי צריכה להיאבק על המרחב הפרטי שלי. הייתי נערה, אח"כ חיילת ואז דיילת באל על, וכל הזמן הוטרדתי. מצאתי את עצמי נאבקת בכאלה שחשבו שהכול מותר להם. בשנים ההן לא היה את חוק ניצול יחסי המרות או ההטרדות המיניות, ולא היה למי להתלונן. היה לי קשה. בצבא זה גרם להעמדה שלי לדין על העלבת קצינים, ובחלק מהמקרים נענשתי על ההתנגדות. רס"ר תפס אותי בפתח הבסיס עם כפתור במקום סיכה בחולצה ושאל: 'את באה אליי הערב?'. עניתי 'שלילי סוף', והוא העמיד אותי למשפט על לבוש לא תקין. זה גם לא נעים להגיע למשמרת באל על כשיש מנהל תחנה תורן שקורא לך למשרד שלו, סוגר את הדלת, ומצמיד אותך לקיר. את דוחפת אותו ומסננת 'תתרחק ממני', ואחר כך דופקים אותך במשמרת, ואין למי להתלונן".

יש לך קווים אדומים?

"כן, יש לי קווים אדומים. אם אני יודעת שאדם פגע מינית לפני המון המון שנים אבל הפנים, הבין ומכה על חטא, אני לא נוגעת בו. אנשים משתנים ואני מכירה בזה. אם אני יודעת שאדם פגע מינית לפני הרבה שנים, וממשיך לפגוע מינית גם היום, מבחינתי אין כפרות".

איך את בודקת מהימנות של תלונות?

"מאוד פשוט. כשמישהי מתלוננת, תמיד מגיעות עוד כמה אחריה. אצלי החוק הוא לוודא שיש יותר ממתלוננת אחת. כשאת רואה דפוס התנהגות דומה - אז ברור שמדובר במישהו שהוא פוגע סדרתי.

"כולם תוקפים אותי. קוראים לי 'תליינית'. אני מאוימת. זה קשה. אני שמחה על זה שנתן זהבי תובע אותי. זה מאפשר לי להגיע לבית המשפט עם נשים שלא היו הולכות למשטרה, אבל כן לבית המשפט האזרחי. ברגע שנשים מוכנות ללכת איתי להליך המשפטי האזרחי, אני הולכת איתן עד הסוף".

נקודת המשבר. "קחי, לדוגמה, את זהבי. בכל כתבה ושידור הוא משמיץ אותי, וקורא לי בכינויים. אני חוטפת ריקושטים ואיומים מאוהדיו. הילדים שלי נותנים לי גב, אבל הם סובלים מזה. זהבי לא הטריד אותי, הוא לא פגע בי. אני הפה לאחרות ונלחמת את מלחמתן. לאורך שנות הפעילות שלי, היו מקרים שממש איימו על חיי. שלחו לי הודעות כמו 'הדס שטייף: בום בום טראח'. אני גם תמיד מספרת שמכוניות לא אוהבות שאני קונה אותן, כי או ששורטים אותן או שמנקבים את הצמיגים, או ששורפים אותן, גם זה קרה".

היה רגע שבו הרגשת שאת מתפרקת?

"כל יום. אני בולעת את הדמעות וממשיכה הלאה".

תגובת ליאור אפשטיין, עורך דינו של זהבי: *משהודתה הגב' שטייף בכתב הגנתה שאינה יודעת אם הדברים התרחשו ואין לראות את פרסומיה כאמירה לעצם ביצועם, הוציאה עצמה מהדיון והפכה מעיתונאית חושפת פרשיות לבעלת דעה ותו לא. שטייף זכאית לדעתה וזכאית להוליך שינויים חברתיים, אך טרם מסרנו את חירותנו לידיה. במקום לבחון בכלים עיתונאיים את הגרסאות שהגיעו לידיה, אם הגיעו, היא מטילה את האחריות על אותן נשים, מבלי שבדקה כלל את משמעות הגרסאות, ומבלי שהציגה אותן אפילו לצורך תגובה".

ניצחון היסטורי

מאיה יעקבס, המאבק לסילוק מיכל האמוניה ממפרץ חיפה

המאבק. "במשך שנים ארוכות עמד בלב מפרץ חיפה מיכל ענק שעובי תקרתו 6 מ"מ בלבד ובו 12 אלף טון של גז אמוניה מסוכן ונפיץ. מאז מלחמת לבנון השנייה, המיכל הפך למטרה מוצהרת של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, שאף קרא לו 'פצצת אטום'. מומחים הזהירו כי פגיעה במיכל כתוצאה מפח"ע או רעידת אדמה, עלולה להרוג עשרות אלפי אנשים ולפצוע רבים. הצלחנו לסגור אותו, וזהו ניצחון בקנה מידה היסטורי לתעשייה המסוכנת במפרץ חיפה".

הטריגר. "מיכל האמוניה היה מבחינתנו כמו מחדל יום כיפורים לפני שהתממש. ראינו איך הממשלה מתעלמת מדו"ח מבקר המדינה נגד התנהלות הממשלה ופיקוד העורף, ומציבור מקומי שנאבק שנים רבות".

המהלך האפקטיבי. "הובלנו את המאבק במשך שש שנים. יונה יהב, ראש עיריית חיפה, ספג חלק ניכר מהביקורת שלנו, על כך שלא פעל לשינוי, בעוד הוא תלה את עשייתו בהליך המשפטי, והאשים אותנו בהברחת תושבי חיפה עם הפחדות שווא. המהלך המשמעותי ביותר היה כניסתה של עיריית חיפה למאבק הציבורי, לצידנו. יהב ואנשיו לא אוהבים שאנחנו אומרים את זה, אבל אנחנו לחלוטין לוקחים קרדיט על הפיכתו לראש עיר הרבה יותר סביבתי מקודמיו ומראשי ערים אחרים בארץ.

"הארגונים הסביבתיים נחשבים לעושי צרות לראשי הערים, מכיוון שאנחנו דורשים מהם לפעול נגד אינטרסים כלכליים ובעד אינטרסים בטיחותיים-סביבתיים-בריאותיים, ששמים את טובת האדם לפני טובת העירייה. יצא לי לעבוד לצד יהב שעות ארוכות וראיתי את השינוי שחל בו ואיך התחיל לעבוד יותר בשיתוף החברה האזרחית, לא רק בעניין מיכל האמוניה".

נקודת המשבר. "באופן אבסורדי, אחרי שהוחלט לסגור את מיכל האמוניה, התברר שלמרות שניצחנו, לא הוכנה תוכנית ליום שאחרי סגירתו. כך, התחילו לדבר על החלופות לאופן יבוא האמוניה, כשעובדי חיפה כימיקלים המסכנים הושארו תלויים באוויר, ככלי שרת במלחמת כוחות של חיפה כימיקלים מול הממשלה".

כל מוצ"ש

שמחה לטמן, המאבק למיגור השחיתות השלטונית

הטריגר. "לצד הרמיסה המוגברת של זכויות השכבות המוחלשות, הפערים בין המעמדות ומאבק הנכים, רפי רותם עורר בי השראה. הוא נאבק ודיבר בריש גלי על השחיתות ברשות המיסים, אך בסוף נעצר על הטרדת שוטרים והעלבת עובדי ציבור. כך הבנתי שאני צריכה לקחת חלק במאבק נגד השחיתות, כי כל אחד מאיתנו יכול להיות מושפע ממנה. עם הכרזת מני נפתלי על ההפגנות השבועיות מול ביתו של מנדלבליט, החלטתי לקחת במאבק חלק אמיתי. היום אני משתתפת בהפגנות ברחבי הארץ, בנוסף להפגנות היחידים בצמתים".

המהלך האפקטיבי. "המהלך הכי אפקטיבי שלנו הוא ההתמדה בהפגנות כל מוצ"ש מול בית היועץ המשפטי לממשלה, והתרחבות ההפגנות לרוטשילד וכיכר גורן".

נקודת המשבר. "חילוקי דעות עם המארגנים הנוספים להפגנות. ניסיתי לגשר על הפערים דרך הידברות והתפשרויות, אבל כשהבנתי שאין עם מי לדבר, החלטתי לפנות לאפיקים חדשים שבהם אני מרגישה יותר בנוח; החלטתי שאני לא ממשיכה בפתח תקוה, והתחלתי ללכת להפגנות בירושלים ובבאר שבע, ועכשיו אני מפגינה כל מוצ"ש בהבימה".

נעלם איקס

חן אריאלי, קידום זכויות הקהילה הגאה

הטריגר. "במקום שבו אני מאמינה שצריך לשנות, אני קמה ופועלת. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשבת על הגדר. היה לי תהליך אבולוציה, ונכנסתי לזירת הלהט"ב כי הרגשתי שאין מספיק ייצוג נשי במאבק הזה. לאורך שנים הוא היה גברי ולבן".

המהלך האפקטיבי. "המסר המוביל של מצעד הגאווה נבחר כל השנים על ידי עיריית תל אביב. אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לפתוח את הנושא לשיח קהילתי רחב ולייצר הליך דמוקרטי. זאת פרקטיקה שמאפשרת לכל הקולות להישמע. בתהליך הזה נשים התאגדו ועשו קמפיין כדי שייבחר נושא נשי, וזה משהו שלא הצליח לאורך שנים קודם. זה איפשר לקולות מוחלשים לקבל את הכוח שלהם. דבר נוסף הוא מאבק האימוץ האחרון. הצלחנו להוציא 15 אלף איש לרחובות, ההפגנה הכי גדולה של הקהילה בישראל. הצלחנו למנף מאבק שבעיקרו היה גברי, למאבק של כולנו, מה שגרם לו לקבל תהודה ציבורית מאוד גדולה. בהפגנה גם דיברה אמא טרנסג'נדרית שסיפרה איך הרווחה מתעמרת בה, והצלחנו להפוך את המאבק הזה למשהו רחב שמדבר על כך שאנחנו אזרחים סוג ב' מבחינת המדינה, ולא רק בעניין האימוץ".

נקודת המשבר. "הנקודה האחרונה של סיפור האימוץ הייתה נקודת שבר. שוב ושוב המדינה מתעמרת בנו. הייתה תחושה של ייאוש - לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו הולכים צעד קדימה ושלושה צעדים אחורה. עוד רב מתבטא נגדנו, עוד משרד שולל את הזכויות שלנו, בג"ץ שוב דוחה אותנו. הרגשתי שאנחנו עושים שוב את אותו הדבר, ושזה שוב לא עובד, ושצריך לשנות את השיטה. למרות המשבר, זאת גם הייתה נקודת מפנה. הבנו בקהילה שצריך לעשות פוליטיזציה למאבק. לא מספיק להיות קהילה או מיעוט שנלחם - אנחנו צריכים להפסיק לסמוך על הבטחות ריקות של פוליטיקאים שעומדים על הבמות שלנו ומצטלמים במצעדים, אבל בפועל לא מקדמים דבר. הגיע הזמן שנתפוס עמדות מפתח ושניכנס לפוליטיקה בעצמנו, במקום לקושש טובות. הזנחנו את זה במשך 40 שנה, ועכשיו זה הזמן.

"יש בתוך המאבק הרבה נקודות משבר, והחוכמה היא ללמוד מהן. תחום המאבקים הוא תחום מדמם שבו כל נושא מתחרה על מרכז תשומת הלב הציבורית, וכולם רודפים אחר משאבים, נראות והכרה. כדי לדעת איך להתגבר על משברים, צריך לפתח יכולת אלתור ונשימה עמוקה. גם חוש הומור לא מזיק אף פעם. כל יום יכול לצוץ משבר או משהו חדש שיטרוף את הקלפים, החוכמה היא לדעת להתנהל בתוך זה מבלי שזה יטלטל את המאבק כולו, ולייצר מנגנונים שיודעים להתמודד גם עם נעלם איקס, שעוד עשוי להתרחש".