וואן מן שואו: המופע הפרטי של טראמפ כמנהיג העולם החופשי

נשיא ארה"ב לא מפסיק להפתיע בהחלטותיו אפילו את האנשים הקרובים אליו ביותר ■ כך לדוגמה, קשה להסביר את ההחלטה הספונטנית להיפגש עם מנהיג צפון קוריאה ונושא הטלת המכסים

טראמפ / צילום: רויטרס, Leah Millis
טראמפ / צילום: רויטרס, Leah Millis

דונלד טראמפ חזר והטעים בזמן מערכת הבחירות, כי אמנות העיסקה המפורסמת שלו (art of the deal) שלובה יד ביד עם אמנות ההטעיה, או לפחות אמנות ההסוואה. הוא אינו רוצה להודיע מראש אילו עמדות ינקוט בענייני חוץ, הוא אמר. הוא מעדיף להשאיר יריבים (אבל גם ידידים) באי-ידיעה.

זה היגיון של תחרות מתמדת. למתחרה יש רק יעד אחד: להכות את המתחרים האחרים. כן, יש כללי מינימום, ואין ברירה אלא לנהוג על פיהם; אבל אין סנטימנטים, אין התחייבויות, אין פרסי ניחומים.

בסתיו 2016 הוא ביקר את ההכנות הגלויות להתקפת הנגד הגדולה של עיראק, בעזרת ארה"ב, על העיר מוסול, אז בשליטת דאעש. האיש שאמר בלי ניד עפעף, כי הוא "יודע יותר טוב מן הגנרלים" איך לטפל בדאעש, מתח ביקורת על הפיקוד הצבאי. מדוע הם מודיעים מראש על כוונתם לתקוף, שאל האסטרטג ממגדלי טראמפ. הרי כל הדגים השמנים יימלטו מבעוד מועד. צריך "להפתיע" את דאעש.

זה היה כמובן מגוחך מעיקרו, מפני שהכנות להתקפה על אזור עירוני עצום ממדים כמו מוסול לא יכלו להתנהל בחשאי. אבל זה היה ביטוי של צורת מחשבתו. הוא ניחן ביכולת לסדר את האויב (או את הידיד) באמצעות הטעייתו השיטתית.

אני מדבר עם עצמי

ובכן, בשבוע שעבר עמד בסימן שתי הטעיות מסיביות של אויבים ושל ידידים: הטלת מכסי עונשין על יבוא פלדה ואלומיניום, וקבלת הזמנתו של רודן צפון קוריאה להיוועד איתו פנים-אל-פנים. אלה היו סנסציות פוליטיות ודיפלומטיות מן המעלה הראשונה. לכל אחת מהן היה האפקט של טריפת הקלפים. הן באו במפתיע, מבלי שהנשיא טרח ליידע את מנהיגי מפלגתו, אפילו את רוב יועציו; בוודאי לא את בעלות בריתה של ארה"ב מעבר לים.

בשעה שסגל הבית הלבן מידלדל והולך, וסדר יומו הפוליטי תקוע, הנשיא טראמפ מתנהל כטייס סולו, כתבה אתמול סוכנות הידיעות AP. "מאלתר כהרגלו, הנשיא נאמן לנטייתו לצעוד בגפו... הוא תמיד חשב את עצמו ליועצו הטוב ביותר". במהלך מערכת הבחירות שלו הוא הכריז, "אני מדבר עם עצמי, מספר אחת, מפני שיש לי מוח טוב מאוד ואמרתי המון דברים". אנחנו רגילים לסלוח לו על לשונו העילגת, אבל הכוונה אינה משתמעת לשתי פנים: בעיני עצמו, הוא אינו זקוק ליועצים.

ההגינות מחייבת להזכיר, שגם שני קודמיו הדמוקרטיים חשבו שאין הם זקוקים ליועצים. ביל קלינטון וברק אובמה אמרו, שהם יהיו יועצי עצמם לביטחון לאומי. אין זה סוד שענווה אינה מביאה אנשים להתמודד על הנשיאות, בייחוד כאשר יש להם ניסיון מוגבל. אם הם מעיזים, אין זה אלא מפני שהם מניחים כי די להם בליברלים.

יחסי טראמפ עם יועציו היו מורכבים וסוערים מלכתחילה. את יועצו הראשון לביטחון לאומי, הגנרל בדימוס מייקל פלין, הוא נאלץ להדיח בתוך שלושה שבועות. היועץ הזה הפך בינתיים לשווה ערך של עד מדינה. ירש אותו גנרל בשירות פעיל, הרברט מקמאסטר, שזה שבועות אחדים רווחות שמועות על הדחתו הממשמשת ובאה.

סוללת הבוגרים

היועץ הכלכלי הראשי, גארי קון, הגיע מגולדמן זאקס, הענק של וול סטריט. זמן מה הוא נחשב למועמד כמעט בטוח לרשת את ג'נט ילן בראש הפדרל ריזרב. הוא איבד את הסיכוי לאחר שביקר את הנשיא בקיץ שעבר על תגובתו להפגנת ניאו-נאצים בעיר שרלוטסוויל, במדינת וירג'יניה. הניאו-נאצים צעדו בחזית בית כנסת מקומי, וקראו "היהודים לא יחליפו אותנו". טראמפ אמר אז, שבין הניאו-נאצים היו "אנשים טובים". קון (-כהן), יהודי בעצמו, התנער מן האיפיון הזה. טראמפ, שאינו סולח אפילו על רמזים של חוסר לויאליות, אמנם לא סלח. אבל חינו של קון חזר ועלה בזכות התפקיד הפעיל שמילא בחקיקה המסיבית של רפורמות המס, בסוף דצמבר.

קון, כמו הרוב המכריע של בנקאי וול סטריט, וכנראה של כל קהילת העסקים, תומך בסחר חופשי. טראמפ מעולם לא תמך. ההבדלים העקרוניים האלה באו לכלל התנגשות בלתי נמנעת בחודשיים הראשונים של השנה. החלטת טראמפ להטיל מכסים התיישבה בהחלט עם הבטחות הבחירות שלו.

לקון לא הייתה סיבה של ממש להתלונן, אלא אולי באותו המובן שבוושינגטון התהלכה במרוצת השנה שעברה ההנחה, כי סוללת 'בוגרים' מגינה על אמריקה מפני הקפריזות הלא-מלומדות של נשיאה. בסוללה הזו עמדו בעיקר שר ההגנה, מזכיר המדינה וראש הסגל של הבית הלבן. אבל השתייכו אליה, מבחינת סגולותיהם האישיות ובוודאי הטמפרמנט האישי, גם שר האוצר סטיב מנוצ'ין והיועץ קון. זה האחרון התפטר ביום ג' שעבר. טראמפ חתם על הצווים המינהליים להטלת המכסים ביום ו'.

נשיא אמריקאי הוא רב עוצמה, אבל אינו כול יכול. הוא יכול להכשיל חקיקה באמצעות וטו, אבל אינו יכול לכפות חקיקה. הוא זקוק לבעלי ברית, והטבעיים ביותר הם אנשי מפלגתו. אם אין הוא נמלך בדעתם או מתחשב בהסתייגויותיהם, הוא שומט את הקרקע מתחת לרגליו שלו.

עצת יושב ראש בית הנבחרים, הרפובליקן פול רייאן, לנשיא הייתה להימנע ממכסים גורפים, ולהטיל אותם באופן ממוקד. ביום ו', טראמפ נענה חלקית להסתייגויות, ופטר את קנדה ואת מקסיקו מתעריפי העונשין על פלדה ואלומיניום. ייתכן שעוד מדינות ידידותיות יזכו בפטור, אבל אתמול (שבת), הנשיא יידה בליסטראות באיחוד האירופי.

"ארצות נפלאות המתייחסות לארה"ב באופן רע מאוד בענייני מסחר מתלוננות על מכסי פלדה ואלומיניום", הוא צייץ. "אם הן יסירו את המחסומים ואת המכסים האיומים שלהן על מוצרים אמריקאיים נכנסים, אנחנו נסיר את שלנו. גירעון גדול. אם לא, אנחנו נטיל מסים על מכוניות וכו'".

ד"ר בריאן קלאס (Klaas) מבית הספר הגבוה לכלכלה של אוניברסיטת לונדון (LSE) הגיב אתמול: "אחד מיעדי מדיניות החוץ העיקריים של ולדימיר פוטין זה כבר הוא לתקוע טריז בין אירופה לארה"ב, כדי להחליש את נאט"ו. עם טראמפ, המשימה הושלמה".

תהיה הדעה על יעדי טראמפ אשר תהיה, קפריזה וריבוי מבוכה אינן יכולות לקדם אותם. סקרי דעת הקהל מוסיפים להצביע על דיסוננס מעניין: בשעה שכלכלת ארה"ב הולכת מחיל אל חיל, גם הסקרים האוהדים ביותר מצביעים על גירעון אהדה חמור לנשיא, שגדל בשבועיים האחרונים.

הנשיא עצמו מודאג ממעמדו בדעת הקהל. אתמול הוא שינס מותניים ויצא לעזור למסע הבחירות המקרטע של מועמד רפובליקאי בבחירות משנה לקונגרס במדינת פנסילווניה. זה אזור שהעניק רוב עצום לטראמפ לפני שנה ורבע. עצם הצורך של הנשיא להיות שם הוא ביטוי לכרסום דרמטי של התמיכה בו ובמפלגתו. ההצבעה תהיה מחר (ג'). הפסד רפובליקאי מוסיף להיות לא סביר, אבל אם יתרחש, זו תהיה מהלומה כבדה מאוד למעמד הנשיא ולתוכניותיו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny