בשבוע שעבר נכנס לקוח של בנק הפועלים לסניף השכונתי שלו. בעודו ממתין לסידור ענייניו, קלטה עינו לקוחה שפנתה למנהל הסניף בזו הלשון: "תגיד לשרי אריסון שתשים כאן בסניף ספה ופינת קפה". אריסון, שכה הרחיקה את עצמה מחזית ניהול עסקיה, מזוהה איתם ברמה הפרסונלית ביותר שיש. מהספה בסניף, דרך התחככויות עם הרשויות הפדרליות ועד חשדות לשוחד בשיכון ובינוי - כל אחד מהם מקבל כותרת עם שמה ותמונה ענקית שלה. אבל אם יקרו הדברים כפי שאריסון רוצה, מתכננת והחליטה, אולי תצליח לפרק את הקשר הגורדי בין כל אירוע בחברות הללו לשמה ותמונתה, פשוט על-ידי מכירת נכסיה העיקריים בישראל.

עוד נצלול לעומק לניתוח הגורמים שהביאו אותה להחלטה הזאת, אבל כבר אפשר לומר בבירור שהפור נפל. "לפני חודשים אחדים החליטה אריסון להיפרד משתי ההחזקות המרכזיות שלה בארץ", אומר אדם שמלווה מקרוב את עסקיה של אריסון זה שנים רבות.

מכירת שיכון ובינוי היא עסקה שכבר יצאה לפועל, ואפילו עוררה הרמת גבות על החיפזון שבו נחתמה ועל ההנחה הנדיבה במחיר (ביחס לשווי הבורסאי של החברה), אבל טועה מי שרוצה לתלות זאת במגבלות חוק הריכוזיות: ההחלטה של אריסון כוללת גם את בנק הפועלים. אריסון השקעות מעולם לא הניחה בבירור את הבנק על המדף, אם כי בהחלט דיברה על חיפוש שותף אסטרטגי, הן לבנק והן לשיכון ובינוי (בספטמבר האחרון אפילו נרקמה עסקה של מכירת מחצית מההחזקות בבנק לקבוצת משקיעים אסטרטגיים אמריקאים, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל); אבל בסביבת אריסון חושפים עכשיו שבבסיס הדברים ישנו רצון להיפרד סופית מההחזקות המרכזיות בישראל.

רבים מספרים שבחלקה נובעת ההחלטה מכך ש"נמאס לשרי לראות את התמונה שלה בהקשרים לא מחמיאים"; בוודאי על רקע הפרסומים בשנה האחרונה הן בנוגע לבנק הפועלים (חקירה בארצות הברית בחשד להלבנת הון), והן בנוגע לשיכון ובינוי (חשדות לשוחד לכאורה, שניתן לעובדי ציבור בקניה על מנת לזכות בפרויקטים).

קשה להפריז בעוצמת הרגישות של נושאים כאלה לאריסון, שניסתה למצב את עצמה כאשת עסקים בעלת אחריות תאגידית ומוסריות. "מוסר זה לא רק יום המעשים הטובים", אומר אדם שעבד אצלה בעבר, "מוסר זה גם עשיית עסקים בצורה הוגנת, זה קידום תושבי אפריקה ולא הנצחה של תרבות השוחד".

אדם המכיר אותה מקרוב מעיד שהדברים הללו אכן מציקים לה: "אחד הדברים שהכי מדכאים את שרי זה איך שדווקא אצלה, שכל-כך הקפידה על הטמעת קוד אתי, וכשנכנסה לשיכון ובינוי החליפה את כל הצוות של אפריקה, ייתכנו חשדות כאלה. אם באמת קרה הדבר הזה בקניה, ואני מקווה שלא, זה באמת בניגוד לכל הערכים של אריסון - וזה נורא".

העניין הוא, טוען מקורב אחר, שתמונתה של אריסון מופיעה גם בהקשרים זניחים בהרבה: "הנה, ממש לאחרונה הייתה טענה ששיכון ובינוי מעסיקה חברת שמירה שלא משלמת לעובדים שכר מינימום, והפרסום של זה הופיע עם תמונה של שרי. למה, בעצם? או דוגמה אחרת: שיכון ובינוי מחזיקה את מעונות הסטודנטים בתל אביב, ובשלב מסוים נקבע מחיר מול האוניברסיטה והסטודנטים עשו רעש והלכו להפגין. איפה? ליד הבית של שרי. היא תומכת בתפיסת עולם חברתית, של אנרגיה ירוקה, של להיטיב עם העולם, ופעם אחר פעם מוצאת את עצמה נפגעת מפרשיות כאלה ואחרות. זה לא מתאים לה".

איך מתיישבת הטענה שאריסון מעורבת וניסתה להטמיע קוד אתי ולעשות שינויים בתרבות התאגידית, עם האמירות שהיא מופתעת מאירועים כמו חקירות השוחד והלבנת ההון? גורם אחר מנסה להשיב: "שרי לא מנהלת את הבנק ולא מנהלת את שיכון ובינוי. העולם העסקי הוא לא העולם הראשון ולא האחרון שמתנהלות בו חקירות, ולגבי הבנק - מי שמכיר תהליכים של בדיקות ושל רגולציה, אלה תהליכים שמנוהלים. אפשר להעביר ביקורת אם מנוהלים פחות טוב או יותר טוב, אבל שרי נותנת את הטון, היא לא מנהלת".

רבים אחרים שעמם שוחחנו - חלקם מכירים אותה היטב - דווקא טוענים שהביזנס כלל לא בראש מעייניה, וזו גם הסיבה שהיא מבקשת להיפרד מהעסקים בישראל. לפי אותה עמדה, מי שמובילה את המהלכים העסקיים היא אפרת פלד, יו"ר ומנכ"לית אריסון השקעות, יד ימינה של אריסון. "אפרת מנהלת את ההשקעות", אומר אחד מאותם גורמים. "היא מאוד דומיננטית ואין החלטות שמתקבלות בלעדיה. שרי נותנת לאפרת את הבמה וחופש פעולה בהחלטות מרכזיות. באים לשרי לקבל אישור, אבל היא לא מעורבת ביומיום, יש סביבה מערכת מאוד הדוקה ששומרת עליה".

"התחום העסקי מעולם לא היה התחום הטבעי הרגיל שלה", אומר גורם שמכיר את הנושא מקרוב. "אביה השאיר את העסק הגדול לבן (מיקי אריסון), אז היא רצתה להוכיח לעצמה ולסביבה שהיא מסוגלת, וכאשר כבר הוכיחה את זה, היא כבר מרגישה הרבה יותר נוח בעולמות האחרים שלה. הרבה פעמים היא אמרה לי, מה אני צריכה את הבנק הזה".

הפגנה נגד שיכון ובינוי ב־2010 / צילום: איל יצהר

"הבנים שותפים להחלטות"

אריסון אולי מצטיירת כדמות היחידה מאחורי הנכסים, אבל המשפחה בהחלט משמעותית בכל הנוגע להחלטות שלה, והפעם דווקא מצד הדור הצעיר יותר. כשמדברים על "הנכסים של שרי", מתכוונים גם לנכסים המשפחתיים שלה ושל ילדיה ונכדיה. לאריסון ארבעה ילדים - קייסי המתגוררת בארצות הברית, וג'ייסון, דיוויד ודניאל המתגוררים בארץ. ג'ייסון הוא יו"ר הקרן המשפחתית על שם תד אריסון ומשקיע את זמנו בפילנתרופיה. דיוויד, שלמד מנהל עסקים, השתלב בעבר במה שאפשר להגדיר כ"עסקי המשנה" של אריסון, בעיקר בחברת "מיה" העוסקת בתחום תשתיות מים - חברה שממשיכה להתקיים, אבל רחוקה מלהצדיק את התקוות שתלו בה בעבר. דניאל עדיין סטודנט.

מידת העניין או חוסר העניין שלהם בבנק ובחברת תשתיות ונדל"ן הופכת להיות פקטור בעל משמעות. "היא רצתה לראות באיזו מידה הילדים ייכנסו לנעליה", אומר גורם הבקיא בנושא. "אז ברגע שלילדים אין יותר מדי מוטיבציה להמשיך בזה, גם נוכח העובדה שאת אריסון השקעות מנהלת אפרת, ששומרת על מקומה והשפעתה ולא נותנת לאף אחד לפלוש לתחומים שלה - גם המוטיבציה של שרי להישאר בעסקים האלה יורדת".

יש המגדילים ואומרים כי ג'ייסון ודיוויד היו אלה שלוחצים על אמם למכור. "הבנים שותפים לכל ההחלטות", מוכנים להגיד בסביבת אריסון השקעות, ואותו גורם מוסיף שגם הבנים לא אוהבים את השם המוכתם תדיר של המשפחה.

בנוסף, מזכיר אחד הגורמים, לבנים עצמם יש תחומי עניין אחרים, המתבטאים בהשקעות המרוכזות בפמילי אופיס המשפחתי, המנוהל גם הוא על-ידי פלד. זה לא דבר של מה בכך, כי יש פה בעצם תשובה לשאלה לאן יילכו כספי המכירה של שיכון ובינוי (ואולי גם הכספים מהיפרדות עתידית, חלקית או מלאה, מבנק הפועלים): האם יחזרו למשק הישראלי בדרך של השקעות חדשות או ייעלמו מכאן? למרבה הצער, האפשרות השנייה מסתמנת כנכונה.

הנה ההסבר: אריסון השקעות היא חלק מהפמילי אופיס הנ"ל, שהאופרציה הישראלית שלה מהווה כיום בין שליש ל-40% מנכסיה. אומנם אריסון השקעות איננה פרייבט אקוויטי שמחויבת לחפש אקזיט בסוף, והיא משקיעה לטווח ארוך, אבל גורם שמכיר את הנושא מקרוב מסביר כי "היום העולם האמריקאי נהיה מעניין מאוד מבחינת תשואות, ומצד שני היכולת להמשיך להתפתח במשק הישראלי מאוד מוגבלת עד לא קיימת עבור אריסון". לכן, הוא אומר, "יש בקבוצה הרבה מחשבה משותפת על שיפט לכיוון השקעות במקומות אחרים בעולם - בארצות הברית, אבל לא רק בה".

אם נוסיף לכך את העובדה שהבנים לא השתלבו בעסקי הקבוצה העיקריים כאן, הרי שהכף נוטה לכיוון ברור. אומנם לשרי אריסון נתונה ההחלטה, אבל שאר המשפחה "מעורבת, מודעת ושותפה להחלטות", אומר אדם הנמצא בסוד העניינים. אחרים מספרים כי בנוסף לכך, קיים סוג של מתח בין פלד לבין הבנים: במסגרת הפעילות של שמירת נכסי המשפחה, שזה תפקידו של פמילי אופיס, הייתה פלד שותפה לעניינים כספיים פנים-משפחתיים, והעיסה הזאת של מעורבות עסקית ואישית היא בעלת פוטנציאל נפיץ. "תמיד מחברים לשרי דינמיקות אישיות", מתקוממים בסביבות אריסון. "יש לפמילי אופיס צוות מקצועי ויש יחסים מאוד טובים עם בני המשפחה".

אז במה משקיעים כיום בני משפחת אריסון דרך הפמילי אופיס שלהם? "הם בנו תיקי השקעות בארצות הברית, שבנויים על עסקים וקרנות עם הערכים שעליהם אריסון מבססת את עסקיה", אומר אדם המכיר את עסקיהם. "זה אומר חיבור לסביבה, קיימות, הטמעה טכנולוגית, השקעות ירוקות. הם פיתחו תפיסה שמבוססת על תשוקה מאוד עמוקה, השקעות על-פי מודל שדיוויד הוביל את הפיתוח שלו וכבר הופעל כאן, למשל, בבנק הפועלים בתוכנית 'פועלים בהבראה' (תוכנית לסיוע לחדלי פירעון)".

ואז הגיע נתי סיידוף

אם נלך 15 שנה לאחור, ההחלטה של אריסון להיפרד מעסקיה בישראל אולי לא ממש מפתיעה. בספטמבר 2003 חשף "גלובס" שאריסון עזבה בחשאי את הארץ והעתיקה את מקום מושבה למיאמי. יחד איתה עבר גם המטה של עסקיה, והופסקה פעילותה של קרן אריסון, שתרמה מדי שנה 23 מיליון דולר לקהילה ולבתי חולים בישראל.

לימים, פורסם כי עזיבתה נבעה משיקולי מס. בין שהדבר נכון ובין שלא, הרי שעזיבתה לא נעדרה טריגר אמוציונלי: זה היה זמן לא רב לאחר שבנק הפועלים ביצע פיטורים של 900 עובדים - מהלך שגרר ביקורת רבה, שהופנתה בעיקר כלפי אריסון. בד בבד, נערכה חקירת משטרה נגד בן זוגה דאז, עופר גלזר, בגין הטרדה מינית (חקירה שהולידה הרשעה במעשים מגונים ושישה חודשי מאסר). גורמים מקורבים לאריסון אמרו אז לגלובס כי נקעה נפשה "מכל מה שעושים לה כאן".

אריסון שבה לישראל כעבור שנה, ואולם נראה כי אותה כתף קרה שלתחושתה קיבלה אז, מהווה כיום פקטור לרצונה לצאת מהעסקים בישראל. שתי ההחזקות העיקריות של אריסון - בנק הפועלים, ושיכון ובינוי - הביאו לה מפח נפש, לפחות בתקופה האחרונה. בנק הפועלים סופג תקשורת שלילית, מאז שנחשף לפני כשנה וחצי כי המנכ"ל לשעבר, ציון קינן, היה מעורב בפרשת הטרדה מינית, שהושתקה על-ידי הבנק (יש לציין כי התיק נסגר, בנימוקים, בין היתר, של "קשיים ראייתיים"). בחודשים האחרונים נקשר שמו של הבנק גם בחשד כי סייע ללקוחותיו בארצות הברית להלבין הון. בנק לאומי, שגם כנגדו התנהלה חקירה שכזו, נאלץ לשלם 400 מיליון דולר בתמורה לסגירת התיק, וגורמים המתמצאים בנושא מעריכים כי הפרשה במקרה הזה תסתיים בסכום עוד גבוה מזה.

גורמים המכירים את אריסון סבורים שאם זה היה תלוי בה, היא כבר מזמן הייתה נפטרת מהחזקותיה בבנק, אבל "כיוון שאף אחד היום לא רוצה לקנות בנק, שרי מחזיקה בו כברירת מחדל".

בניגוד למניות השליטה בבנק, מניות השליטה בשיכון ובינוי הן אטרקטיביות בהרבה, ואכן, כמה גורמים הביעו התעניינות, בהם ברק רוזן ואסף טוכמאייר, בעלי חברת הנדל"ן ישראל-קנדה, וכן מאיר שמיר. חוק הריכוזיות אומנם נותן דדליין למכירה רק בעוד שנה (כזכור, לפי החוק אי אפשר להחזיק גם בהחזקה ריאלית, כמו נדל"ן וגם באחזקה פיננסית, כמו בנק), ואולם בסביבתה של אריסון אומרים ש"הייתה הבנה שאם נמתין, זה עשוי להביא למכירה בלחץ. במונחים עסקיים, שנה זה טווח זמן קצר". מעבר לזה שלא רצו לדחוק את החברה ולהביא אותה "לדקה ה-90", גם השאלה למי למכור הייתה פקטור משמעותי. ואז הגיע נתי סיידוף.

הפגנה נגד שיכון ובינוי ב־2010 / צילום: איל יצהר

תזכורת קצרה לגבי סיידוף: איש עסקים בתחום הנדל"ן, ישראלי לשעבר, יליד ירושלים, המתגורר בקליפורניה בארבעים השנים האחרונות, וציוני נלהב. סיים לימודי כלכלה ב-UCLA בהצטיינות, והחל לעסוק בסחר ביהלומים (כעבור תקופה לא ארוכה הצטרף אליו אחיו הצעיר, עופר). במהלך שנות ה-80 החלו האחים להשקיע גם בנדל"ן מניב שכלל מתחמים להשכרה, משרדים וקרקעות. מנהל העסקים שלהם בישראל, עו"ד תמיר כהן, העריך בדברים שאמר לגלובס בזמנו שהקבוצה מחזיקה כיום בנדל"ן אמריקאי בשווי של מיליארדי דולרים וברמת מינוף נמוכה עד אפסית.

לצד פעילותו העסקית, סיידוף פעיל מאוד בכל הנוגע לישראל. הוא יושב בחבר הנאמנים של שני ארגונים הפועלים בארצות הברית בעניינים ישראלים - stand with us, והקונסוליה של המנהיגות היהודית. לפי הערכות שונות, סיידוף תרם במצטבר עשרות מיליוני דולרים לטובת פעילויות למען ישראל ונגד פעילות ה-BDS.

בשנתיים האחרונות הוא פרץ לתודעה הישראלית כשהחל לחפש בנרות חברה ישראלית במחיר הזדמנותי. ההצעה הראשונה שבחן הייתה כלכלית ירושלים, שנכנסה לכינוס נכסים. סיידוף הציעו לרכוש רבע מכלכלית, אך הצעת הרכש לא התקבלה. משם עבר לרכז מאמצים באפריקה ישראל, אך הוא הפסיד לטובת מוטי בן משה. החברה הבאה שבה גילה עניין היא בזק, אולם עוד בטרם המו"מ הגיע למיצוי סופי, סיידוף פרש, אולי בין היתר כי רצה להימנע מ"שידור חוזר" של סאגת אפריקה. לאחר ששלוש האפשרויות נפסלו, אנשיו המשיכו לחפש עבורו עסקה מתאימה, ושיכון ובינוי, שספגה מכה תדמיתית (שהתבטאה גם במחיר המניה), נראתה לו אטרקטיבית.

הפרסום על מכירת החברה לסיידוף לפני כשבועיים הפתיע לא מעט גורמים בתחום, בעיקר נוכח העובדה שסיידוף רכש את מניות השליטה תמורת 1.1 מיליארד שקלים, בדיסקאונט של כ-200 מיליון שקל ממחיר השוק (שכאמור, היה נמוך ממילא באופן יחסי), בשעה שעל-פי פרסומים, הצעות אחרות - כמו של שמיר, למשל - היו גבוהות יותר. בסביבת אריסון מציינים שהם לא מכירים נרטיב שכזה, בדבר הצעה גבוהה יותר, ושמעבר לכך, סיידוף לא דרש שיפוי על תביעות עתידיות.

אז מה, היה קליק בינה לבין סיידוף?

"בפועל, היו כל מיני קבוצות שהתעניינו. לגבי חלק מהקבוצות, שרי החליטה שהיא בוחרת שלא לנהל איתן מו"מ, מתוך זה שהיא רצתה לבחור עבור שיכון ובינוי גורם שימשיך את הדרך של החברה. היה חשוב לה בצורה הכי חדה ובהירה מה יהיה ביום שאחרי, ולא רק המספר. לא רק המחיר הוא מה שחשוב, אלא גם זהות הקונה ותפיסת העולם שלו".

איך סיידוף משתלב בתוך זה?

"האנשים של שרי הכירו אותו וגילו אדם מאוד ציוני, מאוד איכותי, שחולק תפיסת עולם דומה לזו של שרי. נתי הוא איש שבא עם תפיסה מאוד ציונית, אכפת לו מאוד מישראל. גם תד וגם שרי הגיעו לארץ מתוך תפיסה דומה. המשפחה מחוברת מאוד לישראל, כך שנוצר איזה מכנה משותף. חלק מהחשיבה הייתה להביא גורם שימשיך את הדרך של שרי, ולעשות את העברת השליטה בצורה הכי פחות אגרסיבית. תראו מה קורה עכשיו עם חברות הביטוח שעומדות למכירה - הן עוברות תהפוכות, וזה גורם לזעזוע בחברה. אז היא יכלה לחכות עוד שבוע-שבועיים, ולנסות להשיג 100 מיליון שקל יותר, אבל כל זה לוקח זמן".

אבל עדיין, לא רק שהמניה הייתה בשפל ערב המכירה, עוד היה דיסקאונט.

"בסופו של דבר, כשמסתכלים על הזדמנות עסקית, גם כשמוכרים בלוק של מניות בשוק, יהיה דיסקאונט. השאלה איך מודדים את זה. הקבוצה הזו לא פועלת לפי מה שיאמרו. שרי היא אשת עסקים שרואה מכלול יותר רחב. מה החלופה? להכניס גורם שמגיע עם הגב לקיר לעסקה בגלל שהוא ממונף? אז ביום שאחרי הוא ינקוט צעדים כדי להחזיר את ההשקעה שלו. הייתה המון ביקורת על עסקות כאלה. בשקלול, החברה נמכרה במחיר השוק שהשתקף באותה תקופה, היה רצון שהיא תהיה עסקה מהירה ופשוטה".

"לסיידוף", מוסיף גורם אחר, "אין מגבלה של ריכוזיות, אין מגבלה של הגבלים עסקיים, הוא ישמור על החברה, הוא יכול להגדיל אותה, הוא נדרש לשמור על מערכת יחסים נאותה עם העובדים, הוא רוצה להשקיע, הוא לא ממונף, ויש גם חיבור של סט ערכים משותף. מבחינתה, היא יכולה לתת דיסקאונט, כדי שגם הקונה ייהנה. מבחינתה של שרי היה חשוב יותר מי הרוכש ומה יעשה עם החברה, לא רק הכסף. היו רוכשים שאפשר היה לקבל מהם הרבה כסף, היו קרנות שהיו מגיעות לטווח קצר, לעשות סיבוב וללכת. בא סיידוף ואמר: אני אוהב את החברה, את החזון, ומוכן לעשות את זה מהר. אולי היא הייתה יכולה לקבל יותר כסף, אבל היה חשוב לה התהליך, ולמי היא משאירה את החברה".

"כששרי עשתה את המהלך לרכישת גרעין השליטה בבנק הפועלים", אומר גורם נוסף, "היא עשתה את זה כי היא מאמינה שהיא יכולה להנחיל תפיסה על איך בנקאות צריכה להיות, איך צריך להתייחס ללקוח, ערכים של אחריות משותפת בין לקוח לבין בנק, חינוך פיננסי, עצמאות פיננסית. היום מדברים על זה המון, וזה נראה כאילו זה היה מאז ומעולם, אבל כששרי התחילה עם זה, הסתכלו עליה בצורה הזויה. היא באה עם כיוון אחר, עם חזון אחר. לדרך הזו שלה חברו לא מעט שותפים, אנשים שחולקים איתה אותה השקפת עולם. זה נכון שאלה תחומים לא טריוויאליים. היא בחרה לקיים איזה שינוי בארגונים ובסך הכול הקבוצה מרגישה מאוד טוב, גם אם זה כרוך בהצפת דברים לא נעימים".

כמו החשדות לשוחד.

"הכול, כשיש ביקורת על פעילות החברות, הם רואים בה הזדמנות לטפל בדברים שצפים".

"זה נכון ששרי עובדת אחרת", אומר גורם אחר בסביבתה. "אבל היא בהחלט מובילה את התחום העסקי. היא לא מחפשת מאבקי כוחות, לא מחפשת לעשות מהלכים עסקיים אגרסיביים. היא באה עם תפיסה שאומרת שיש דברים שהיא מאמינה בהם ועם זה היא הולכת. היא מגיעה מעמדה ערכית. היא מתווה את הדברים, את החזון, ומגדירה יעדים ארוכי טווח ואסטרטגיה. ואחרי שהיא עושה את זה, היא לא מתערבת".