נראה איך יגיבו לזה השמיים | דרור פויר על הדחף שמאחורי כל גורד שחקים
גורד שחקים זו מליצה נכרית, מליצה לועזית יתרה ומיותרת ללא כל צורך, ועלינו לעקרה משרשה. הלא מליצתנו 'בוקע עבים' או 'מרקיע שחקים' גם נאה גם טבעית יותר!", כך כתב הבלשן ומחדש השפה הגדול יצחק אבינרי ב"על המשמר" ב-1952, 13 שנים לפני גורד השחקים הראשון בישראל, מגדל שלום. הצעותיו של אבינרי לא התקבלו, וטוב שכך, כי הגירוד מתאר הרבה יותר טוב את מה שרואות העיניים מאשר "בוקע" או "מרקיע", מילים שנשמעות כמו ניצחון - והרי את השחקים אין לנצח. המקסימום שאפשר לעשות זה לגרד אותם קצת, לדגדג אותם במנופים.
ביום כיפור, בלי כל המכוניות שצופרות ועומדות במקום, בלי הגג, בלי מסגרת הזכוכית שתוחמת את העולם לריבוע ושלוש מראות, אפשר לראות את העיר והיא כאילו קפואה בזמן - והזמן הזה הוא היום, הוא הרגע הזה בהווה, כי מה שעכשיו בור עצום פעור באדמה, מחר לא יהיה שם. כמו שבהרבה שירים הלהקה עוצרת ונותנת רגע של דממה לפני ההתפרצות, ככה העיר ביום הזה.
הבורות. הרבה לפני שמשתנה קו השמיים של העיר, משתנה קו האדמה שלה עם החפירות של הרכבת הקלה והמכתשים העמוקים שנחפרים בכל מקום באדמת העיר, מקדימים את הבנייה. להסתכל למטה, אל קרקעית הבור, זה יפה רק טיפה פחות מלהסתכל למעלה אל ראש המגדל. כל-כך מעודד לראות שבתל-אביב אתה יכול לחפור עמוק ולא להיתקל ביותר מדי היסטוריה. כי פה, בעיר העברית הראשונה, אנחנו ההיסטוריה.
בישראל אין גורדי שחקים אמיתיים. אף על פי שאין הגדרה מוחלטת למהו גורד שחקים, הרי הטכנולוגיה משתנה כל הזמן. מקובל לומר שלגורד שחקים ייחשב בניין שגובהו עולה על 300 מטרים, אבל גם ההגדרה הזו משתנה: עוד מעט קט, והאדם יבנה מגדל בגובה של יותר מקילומטר. הבניין הכי גבוה היום בישראל, עזריאלי שרונה, מיתמר לגובה של 238.5 מטרים, כפול ממגדל שלום. אבל השיא של מגדל שלום החזיק כמעט שלושה עשורים, השיא של עזריאלי יישבר ממש בקרוב כשיקום מגדל "בין ערים" במתחם פרשת דרכים על הגבול בין תל-אביב, רמת-גן וגבעתיים ויגיע לגובה של 400 מטרים. נראה איך יגיבו לזה השמיים. אני מהמר שהם יישארו אדישים.
ביום כיפור, בלי מכוניות בנתיבים המרכזיים ובכבישים המהירים, אפשר לרדת אליהם, לנסוע בהם ולהרגיש קטן. לדווש לבד בנתיב רחב, להרגיש את הרוח, להרים מבט למעלה.
אחת מהמגמות היותר נלוזות בעולם הנדל"ן הישראלי החדש הוא המנהג הדוחה לכתוב את שם היזם באותיות ענק מאירות שדולקות גם בלילה, אבל גם פה אפשר למצוא סוג של חן; כמו שיש ערבוב שימושים, כך יש ערבוב שפות.
ההגדרה הכי פואטית למה נחשב גורד שחקים היא, לא במפתיע, ההגדרה ההנדסית היבשה: מבנה שיהיה גבוה מספיק כדי שהרוח תהיה האתגר הגדול ביותר בתכנון, לא המשקל של המבנה. בגובה מסוים אתה מפסיק להתעסק עם האדמה והכוחות האנכיים ומתחיל להתעסק עם הכוחות האופקיים ועם הרוח.
פעם הייתי אומר שאם יש דבר אחד שאפשר לומר לבטח זה שבסוף הרוח תנצח; לא רק כי היא יותר חזקה ככל שהאדם מטפס למעלה ומרגיז אותה, הרוח תנצח כי היא לא מפסיקה והיא אף פעם לא תפסיק. אבל דווקא ביום הזה, יום שכולו הפסקה, אפשר לראות שגם האדם לא מפסיק ואפשר להבין שהאדם גם לא יפסיק. הוא ימשיך לטפס, להכניע את הרוח. אולי אבינרי הקדים את זמנו, אולי מתישהו באמת יקומו בוקעי עבים ומרקיעי שחקים.
האדם רוצה להגיע לשמיים, אבל השמיים בכל מקום - אפשר להרגיש אותם כשיורדים במהירות לאיילון, עוזבים את הכידון ופורשים ידיים. כשמרימים מבט, מוקפים בשקט של יום כיפור, נראים גורדי השחקים כמו מראות שבהן מסתכלים השמיים בעצמם.
להיות זר בבית | יונתן בלום מספר על הפרויקט
הזרות היא אחת התופעות המרכזיות שמניעות אותנו לצלם. כשאנחנו נמצאים בנוף או תרבות לא מוכרים, החושים נפתחים והופכים רגישים יותר. פתאום שמים לב לאור, לצבעים, לריחות ולקולות - דברים שמזמן נהיינו אדישים כלפיהם בסביבה הביתית המוכרת. מאז שהתחילו להסתכל על העולם דרך עדשה, צלמים רבים אימצו את ההשפעה של מקום לא מוכר כשיטה לפתוח שוב את העיניים ולחדש את היצירה. לא במקרה, אינספור פרויקטים בעולם הצילום מבוססים, למעשה, על שיטוט במקום זר.
לפני שנה, בנסיעה דרך אזור הבורסה של רמת-גן, לרגע לא זיהיתי איפה אני נמצא. מימיני הבטתי על מעבר בין שני מגדלים חדשים, שהשתכנעתי שנבנו בן לילה, כי לא שמתי לב קודם לקיומם. משמאלי, אתר בנייה שבו חפרו בור בקנה מידה של מכתש פגיעת אסטרואיד. בנסיעות של הימים הבאים לא יכולתי להסיר את המבט מהנוף האורבני המתחדש של העיר, מה שכמעט הוביל לכמה תאונות. החלטתי שיותר בטוח להתחיל לשוטט בעיר ברגל ולצלם את הנוף ההולך ונבנה בקצב מסחרר.
יצאתי לצלם בעיקר בשבתות, כשאפשר לנוע בעיר בלי לבזבז שעות בדרכים, ובעיקר בשעות המוקדמות, כשאין כמעט נפש חיה ברחובות. רציתי לרכז את מבטי על הסביבה בלבד - שינוי מההרגלים שלי כצלם פורטרטים. כמעט בכל סיבוב בעיר נתקלתי באתרי בנייה שלא היו שם שבוע קודם לכן. הרגשתי שהלכתי לאיבוד במקום לכאורה מוכר.
כשהתחלתי, לא היה לי נושא מסוים, מעבר לסקרנות, אבל כשהסתכלתי על הצילומים המצטברים ראיתי שהמקום שאני מתעד כאוטי, קלסטרופובי, אפילו אפוקליפטי. הזרות לא רק דחפה אותי לצלם, אלא גם הפכה לנושא הצילום.
