פרשת דינה זילבר היא עוד מערכה בקרב של האליטות על ההגמוניה, גם הכלכלית

איילת שקד צודקת: המשנה ליועמ"ש, עו"ד דינה זילבר, צפצפה על החוק והתנהגה כמו באנרכיה • מקומה של זילבר אינו במשרד המשפטים, אלא במפלגה או בגוף שישקפו את רעיונותיה • וגם: נוח לזילבר ולכל שוחרי טובתה להציג את נאומה כמאבק על הדמוקרטיה, אבל זה עורבא פרח • פרשנות

עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה / צילום: איל יצהר
עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה / צילום: איל יצהר

1. זה היה כל-כך צפוי ואוטומטי. אחרי ששרת המשפטים איילת שקד דרשה להדיח את עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, החל הקמפיין המשמיץ והשקרי של ה"אליטות", שנושא את שם הדמוקרטיה לשווא בכל פעם שמישהו לא מיישר איתן קו. שוב נשמעות אותן אזהרות מופרכות מפני הרס הדמוקרטיה, פשיזם ופגיעה בחופש הביטוי; שוב הצד השני מתויג כנבער, חסר דעת ופשיסט, והוא זוכה לגערות על כך שהוא אינו מבין איזה אסון מתרגש עלינו. אם חס וחלילה יפגעו ב"עצמאות" של זילבר, חורבן הבית השלישי יעמוד בפתח, אבל זו אותה עצמאות שבשמה משליטים מונוליטיות מחשבתית ודיקטטורה רעיונית. זו עצמאות שמקדשת רק צד אחד בוויכוח. 

הנאום של זילבר בכנסת היה מתוכנן, לא שליפה מהמותן. נאום לאומה שנכתב מראש על-ידי פקידת ציבור שהתבלבלה לחלוטין. הנאום הזה היה לא רק פוליטי וקורץ לתקשורת; הוא לא רק הסיט את זילבר מתפקידה כפקידה במשרד ממשלתי, בכירה ככל שתהיה, אלא היה בעיקר מסית.

"אנחנו משתנים, והארץ שינתה את פניה", אמרה זילבר, "הימים אינם פשוטים, והם מביאים איתם לא רק חוקים חדשים אלא גם מילים חדשות - משילות, נאמנות, התגברות. שיח לעומתי פוצע, מצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג. מי לנו, מי לצרינו. ואם יש מי שנאמן, אז יש גם מי שבוגד? גיס חמישי? הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה".

זילבר נזפה בכל המתייגים והמסמנים ולא שמה לב שהיא בעצמה מתייגת ומסמנת את מי שאינו חושב כמוה. היא לקחה מילים לגיטימיות בשיח דמוקרטי, כמו "משילות", "נאמנות" ו"התגברות", והפכה אותן ללא-לגיטימיות. המסר שלה היה אותו מסר שכבר העבירה בעבר: לי, לפקידה, יש הרשות והחופש לעצב מדיניות, ולא לנבחרי הציבור, ולכן אני קובעת שחוק היועצים המשפטיים, חוק הנאמנות בתרבות ופסקת ההתגברות אינם באים בחשבון. היא למעשה הופכת את הדמוקרטיה משלטון של קלפי, של בחירות ושל נבחרי ציבור לשלטון של פקידים שאינם מכבדים את הדמוקרטיה וקובעים מי נאמן לה ומי לא נאמן לה בהתאם לתפיסתם האישית.

2. יהיה מצער אם זילבר תהפוך, בעזרת חבריה בתקשורת, לקדושה מעונה שמנסים לסתום את פיה. זה ממש לא המצב. היא עברה על החוק ועל התקשי"ר (תקנון שירות המדינה), שעל-פיו "עובד מדינה הנקרא להופיע בפני ועדה של הכנסת בכדי לייצג את משרדו בדיון בהצעת חוק או בכל נושא אחר הקשור להחלטות ומדיניות הממשלה, חייב לייצג את עמדת המשרד ואת החלטות ומדיניות הממשלה בנאמנות. אסור לו להציג עמדה שיש בה התנגדות או סטייה מהותית מהצעת החוק המקורית שאושרה על-ידי הממשלה או מהחלטות ומדיניות הממשלה".

זילבר ידעה ודאי שהיא עוברת על החוק ועל התקנות, אבל היא בחרה לצפצף עליהם. בעיני רוחה, לה מותר הכול. כמו באנרכיה, אין חוקים ואין גבולות. לשיטתה, לשומרי סף (עוד תואר מגוחך לפקידי ציבור) מסוגה יש הרשות לשאת נאומים פוליטיים שאין להם כל קשר לתפקידה כמייצגת משפטית.

לכן שקד צודקת. מקומה של זילבר אינו במשרד המשפטים, אלא במפלגה או בגוף שישקפו את רעיונותיה. לפי נוסח נאומה, אין ספק שהנרטיב של מרצ או של הקרן החדשה לישראל יתאימו לה (כזכור, טליה ששון, שכיהנה עד לאחרונה כנשיאת הקרן, שימשה בעבר בתפקיד בכיר בפרקליטות המדינה).

3. נוח לזילבר ולכל שוחרי טובתה להציג את הנאום כמאבק על הדמוקרטיה, אבל זה עורבא פרח. מאחורי המילים היפות על דמוקרטיה ועל חופש ביטוי מסתתר מאבק על דבר אחד: על הגמוניה, ובעיקר על הגמוניה כלכלית. בקיצור, כסף. תמיד זה רק על כסף. חוק היועצים המשפטיים, חוק הנאמנות בתרבות - זה הכול כסף ותקציבים. מי נהנה מהם ומהג'ובים שמייצרים את הכסף הזה. כל העטיפות שבהן אורזים את המאבק הזה נועדו רק להסתיר את העובדה שהעניין הוא כסף גדול.

מצורפת כאן טבלת השכר במשרד המשפטים, המראה שיועצים משפטיים, כמו שופטים, נהנים מתנאי שכר חריגים בשירות המדינה. עלויות השכר שלהם מגיעות ל-60-70-80-90-100 אלף שקל בחודש, הרבה יותר מעלות השכר של שרים, לדוגמה. מה גם שוותיקי משרד המשפטים נהנים מפנסיה תקציבית. אני מניח ששכרה של זילבר נעה סביב 50 אלף שקל וצפונה.

אחת הטענות הרווחות היא ש"הם יכולים להרוויח הרבה יותר בשוק הפרטי", אבל העובדות הן אחרות. ראשית, מה שמשמש מנוף לשכר הגבוה יותר בחוץ הוא השירות הציבורי, ולאו דווקא הכישרון יוצא הדופן של בכירי משרד המשפטים אלא הקישרון (מלשון קשרים) שלהם. שנית, איך מגיעים בדיוק לעמדה בכירה במשרד המשפטים ובמערכת המשפטית? אה, באמצעות השיטה שזילבר רוצה להנציח.

10 שנים השכר במשרד המשפטים לשנת 2016
 10 שנים השכר במשרד המשפטים לשנת 2016

בנאומה דיברה זילבר על יועצים משפטיים צייתנים והתכוונה לחוק היועצים המשפטיים, שהאליטות נסחפו בהתנגדות חריפה לו, בסיסמאות הרגילות על דמוקרטיה. הצעת החוק הזאת מבקשת לשנות את שיטת הבחירה של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה ממכרזים לוועדות איתור, שבהן יהיה למנכ"ל משקל רב יותר בבחירה. על זה קמה כל הצעקה, כאילו מסרסים את עבודת היועצים המשפטיים.

זו שטות שמנסה לצייר את שיטת המכרזים כשיטה נקייה, חפה משיקולים פוליטיים או זרים שבוחרת את האנשים הכי מוכשרים. אין לזה ידיים ורגליים במציאות. רבים מהמכרזים הם "תפורים" - תוצאה של מחובריזם, חבריזם ומקורביזם. דרך מכרזים והליכים סדורים כביכול מתקבלים אנשים "בראש שלנו", "עם האג'נדה שלנו". כך יוצרים לדורי-דורות קהילה של אנשים שחושבים באופן זהה, שחושבים שהמדינה נמצאת בבעלותם והם אלה שצריכים לעצב את המדיניות. גרוע מכך, הקהילה הזאת מדירה אנשים מוכשרים שאינם מיישרים קו עם דעותיה. זו למעשה דיקטטורה מחשבתית ועריצות משפטית, שהופכת מתנגדים לפשיסטים רק כדי להסתיר את הפשיסטיים האמיתיים - הם עצמם.

לתופעה הזאת יש כאמור היבטים כלכליים אדירים: שכר שמן במגזר הציבורי וקשרים שאפשר למנף בעתיד לשכר שמן גם בסקטור הפרטי. שנוצרים ואחר-כך מינוף הקשרים הללו לעשיית כסף רב בסקטור הפרטי. ההתנגדות שאנחנו רואים בחודשים האחרונים היא אופיינית למי שמזיזים להם את הגבינה ונוגסים להם בעוגה.