רוב האנשים סביבי מסתובבים ביומיום עם מחלה כרונית קלה

מותר לחלום, ואולי אפילו לנסות להגשים • אבל רוב האנשים עוצרים באחת התחנות שבדרך: למה לחלום? למה להתחייב? למה להתאכזב? למה לצאת מהשגרה? למה לצאת? • הטור של ליאור טומשין

איור: עומר הופמן
איור: עומר הופמן

לפני זמן קצר קראתי כתבה מרגשת על אנליסט, איש שוק ההון ומרצה מוכשר בשם שלמה קופר, שאיני מכיר, שבגיל 39 קיבל בשורת איוב. התגלתה אצלו מחלה סופנית, בדיוק באמצע הזמן הכי לא טוב, בעיצומם של דברים אחרים כמו זוגיות, ילדים, עבודה וחיים, בלי שום היתכנות להכניס לסדר היום העמוס ממילא גם מחלה סופנית. בעיצומם של דברים אחרים הוא הבין פתאום שזה עומד להיגמר, שהוטבע תאריך תפוגה על החיים שלו, ושבעצם מה שהיה, שוב לא ישוב להיות. שלמה החכם התיישב לרשום את כל החלומות שטרם הגשים, וגם כאלה שטרם היה לו זמן אפילו לחלום אותם.

כמו אצל רבים אחרים, היה נדמה לו שאפילו דף אחד קטן יהיה גדול מדי על רשימת החלומות שאין לו, אבל לבסוף, כשהתפנה לכך, הרשימה הכילה כמעט 100 חלומות, ומול החלומות הללו ניצבה מציאות אחת שכללה שנת הגשמה בודדת שעמדה לרשותו, בתנאים לא אידיאליים, שכן בשנה הזו הוא היה צריך להספיק להיות גם חולה וגוסס. כעבור כשנה, אחרי הגשמתם של מרבית החלומות, הלך שלמה לעולמו צעיר מדי, לאחר שהותיר עקבות בחול החיים.

המוות עצוב וקורע לב, בעיקר כשהוא מגיע בעיתוי לא מוצלח. רוב האנשים הבריאים סביבי, בעיקר אלה שלא גילו להם שהם ימותו פעם, מסתובבים ביומיום עם מחלה כרונית קלה, משהו בין חמצת לשפעת. הם ממלמלים משהו על המצב הדפוק, על הממשלה הלא נכונה שמישהו בחר להם. הם שואלים זה את זה אם הם שמעו על הגזירות החדשות. הם נוטים להתמוטט מהרגולציה החדשה, ששיפרה לרעה את הביורוקרטיה הישנה. הם משתפים את הסובבים אותם בכך ששום דבר כבר לא יהיה כמו פעם, והם לא זוכרים איך במהלך אז, בתקופה המכונה להלן "פעם", כשעוד הכול היה ורוד - הם בכלל היו מבואסים ממשהו אחר לחלוטין.

זה לא שהם לא חלמו פעם, זה החיים האלה שמעכו להם את התקווה. בילדותם הם השקיעו, הם באו בטוב ואפילו רכשו מסטיק בזוקה במיטב כספם, קראו בשקיקה שעד גיל 21 הם יגיעו לירח, וכעת, משבגרו, הם כבר יודעים שעבדו עליהם. יש להם סדר יום סדור, והם יודעים מה הם לא יכולים בכל יום. בימי ראשון ורביעי הם לא יכולים לעשות ספורט, בשני וחמישי הם לא יכולים לצאת, בשלישי אין להם זמן לבקר משפחה ובסוף השבוע הם גמורים מכל מה שלא עשו.

פעמיים בשנה הם גם מפסידים שעה נוספת, פעם אחת כשעוברים לשעון חורף ופעם אחת כשעוברים לשעון קיץ, אף שעם היד על הלב, הם עדיין לא זוכרים אם מזיזים את השעון שעה קדימה לאחור או להיפך. גם כשהם חולמים, הם חולמים מקסימום בשלילית. שהם כבר לא יעבדו, שהם ישתחררו מהצבא ולא יעשו יותר מילואים, שהילדים כבר לא יהיו בבית ועוד חלומות שלילה מגוונים ופאסיביים מלאי תשוקה שהמציאות כבר תעבור.

והנה סופסוף נהיה רע לתפארת, ואחרי שנים שבהן הם לא חיים, מגלים להם שהם עלולים למות. לפתע הם מבינים שכל הסבל עד כאן היה רק קורס מבוא לכאב. הם מרימים עיניים לרגע מהמכתבה ומגלים את הנוף הנפלא הניבט מחלון המשרד שלהם, נוף שאותו ראו בפעם האחרונה כשהם באו לראות את המשרד בפעם הראשונה, קצת לפני שנכנסו לעבוד בו. הם מבינים שאחרי שהם לא התייחסו אליו כל הזמן, הם עוד עלולים חלילה לאבד אותו.

מי שהתנסה בצניחה, מכיר את התופעה המדהימה הזו, שאתה צונח וצונח ולא רואה שאתה מאבד גובה והנה רק כשאתה במרחק עשרות מטרים מהקרקע, העין מזהה שהקרקע כמו עולה אליך במהירות ואתה עומד לנחות סופית. התעתוע הזה של העין מוכר ועדיין הראש לא מבין, עד שלב מאוחר, כמעט מאוחר מדי, שזה עומד להסתיים. הפסימיים יטענו באופטימיות שההבנה המוגבלת הזו שלנו מצוינת, ומונעת מאיתנו לשבת ולמרר בבכי על סופיות החיים. ואף שכולנו יודעים וכולנו חכמים, עד שמישהו מניח מסמך עם תאריך תפוגה קרוב - דומה שאין לנו זמן להתחיל לעשות מה שאנחנו היינו רוצים לעשות.

דומה שרבים מרגישים שניתן להם אישור לחיות רק כשהקרקע מתקרבת במהירות. אומנם כאומה בחרנו לשמוח ביום העצמאות רק לאחר שמזילים דמעה, ובצדק, על השכול והאובדן, אולם הבחירה הזו היא ערכית, מוסרית, מוצדקת ונקודתית, ואינה חייבת כלל ועיקר להפוך לשגרת חיים. רק אז הם מגלים שמותר לחלום ואפילו להרחיק לכת, לרשום את החלומות, לשתף את הסובבים אותם בכך, ואולי אפילו, בעזות מצח, לנסות להגשים אותם. כל האחרים עוצרים באחת התחנות שבדרך - למה לחלום? למה להתחייב? למה להתאכזב? למה לצאת בהצהרות? למה, חלילה, לצאת פתטיים? למה לצאת מהשגרה? למה לצאת?

יעקב אבינו נודע כנדפק סדרתי. הוא פספס את הבכורה בחמש דקות, אבל הוא חלם על הבכורה. הוא טחן שבע שנים בשביל אישה, עד שגילה שנפל בפח, אבל הוא חלם על אשת חיקו ונתן עוד שבע שנים אצל מי שרימה אותו, בשביל החלום. הוא איבד את אשתו האהובה בעת לידת בנם ונתקע עם החיתולים, עם 12 בנים ובת בבית. הוא סבר שאיבד בן אהוב, אבל זה לא מנע ממנו את תאוות החיים ולעת זקנה הוא חלם אמריקה, תפס חו"ל וירד למצרים כדי לשפר איכות חיים.

בכל פעם כשהוא שכב על אבן יצא לו חלום מלא סולמות ומלאכים והוא המשיך לחלום ולהתאמץ, בקיצור - יצא לו עם. ומנגד, מספרים על הדינוזאור שבא אל אשתו בלילה וכאב לה הראש, למחרת, הוא ניסה ולא היה לה חשק, ביום השלישי היא הרגישה כמו ביום הראשון - בקיצור, נכחדו.

אז בשאלה באיזה מדמויות העבר מבין שני אלה שווה לבחור, דומה שהתשובה ברורה. לטעמי, עדיף שנחלום כאילו נחיה לנצח ונחיה כאילו נמות מחר, במקום לחלום כאילו נמות מחר ולחיות כאילו נותר לנו נצח. אז בואו נהיה בריאים וחסרי כל מודעות שזה ייגמר פעם, ונכתוב רשימת חלומות עם תאריך מימוש, לחיים ללא תאריך תפוגה, כדי לגלות שהמשפט - "המציאות יפה רק בחלום" הוא לא מציאותי.