"גברים פתחו לי את הדלת, כי נשים נמצאות בתפקידי מזכירות"

במהלך לימודיה במגמה לאמנות פלסטית בתיכון בחדרה, נחשפה שיר גולדברג למחזה "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן והתחברה מיד לדמותו של חננאל, הגיבור הראשי, אמן מיוסר שמתמסר ליצירתו באופן טוטאלי ומוותר על חייו האישיים ועל אהבתו לנעמי. זה היה הרבה לפני שידעה שקריירת הבימוי תבעיר את נפשה ותהפוך מנוע לוהט שיזניק אותה קדימה, בלי להסתכל לצדדים. לפני שתהפוך בעצמה לסוג של חננאל. גולדברג לא ידעה עד כמה הזדהתה עמו, עד שבאחד השיעורים באוניברסיטה, כשהתבקשו להביא מונולוג, היא בחרה בלי להקדיש תשומת לב מיוחדת בזה של חננאל, והמרצה, שהבחירה של אישה בדמות גברית נראתה לו משונה, ניסה להבין למה ולא הרפה ממנה. היא התפתלה מולו, עד שפרצה בבכי וברחה החוצה, תוך שהיא מנסה לברר עם עצמה את סוד המשיכה שלה אליו, שהתבהר לה שנים אחר כך.

עכשיו, כש"פונדק הרוחות" בבימויה עולה בתיאטרון החאן הירושלמי, חננאל הופך על הבמה לדמות בשר ודם ובתוכה חלקים מהבמאית עצמה. "חננאל לא יצא כדי לזכות בתהילה ולהתפרסם", היא אומרת כשאנחנו יושבות בסלון דירתה בגבעתיים. עוד שעה תאסוף אותה ההסעה של התיאטרון, והיא כבר לבושה בבגדי עבודה וליפסטיק אדום - מוכנה לעוד יום ארוך. "עוד בתיכון ובטח לתוך האוניברסיטה, הייתי חיה רעה", היא אומרת. "נשארתי יותר ממה שהיה צריך, עשיתי יותר תרגילים עצמיים, הייתי באטרף לגעת בזה, מתוך תשוקה לברוא מחדש את העולם שלי. אני מאמינה שכל אחד בוחר את מה שהוא עושה בגלל 'פופיק דלקתי' - פצע שלא נרפא ורצון לתקן משהו".

מה היית צריכה לתקן?

"להורים יש חנות מפעל למזרנים, אף אחד במשפחה לא בא מאמנות, והמשפחה לא תמכה בלימודי התיאטרון שלי, ועם הזמן הם הפכו למשהו שאני צריכה להוכיח, רצון להרגיש יותר שליטה על החיים שלי. כל השנים אמרו לי, כמה במאים כבר יש ובמאיות בכלל לא. עבדתי עשר שנים בפרינג' עם שותפתי ליצירה שחר פנקס, הרמתי פרויקטים לבד ומכלום, מה שדרש תעצומות נפש ודבקות. הייתי במצב הישרדותי, כי פרנסה לא הייתה, אבל הרגשתי שאני חייבת לעסוק במקצוע ככלי תרפויטי".

בשנים האלה השקעת הון בהפקות של עצמך.

"ובלימודים. ההורים שילמו את התואר הראשון, אבל את השני כבר לא היו מוכנים, הייתי צריכה לממן בעצמי, אז עבדתי בערבים כתמלילנית ותחקירנית בטלוויזיה, ולקחתי הלוואות מהבנק כדי להקים בדיוק את התפאורה שרציתי ולקח כמה שנים טובות להחזיר אותן".

סיכון רציני.

"היה לי מזל. מיקי גורביץ', המנהל האמנותי של החאן, נתן לי את ההזדמנות הראשונה".

ומינה אותך לבמאית הבית של התיאטרון. איך את מרגישה עם ההתפטרות שלו, על רקע ההאשמות הקשות בהטרדות מיניות?

"זה מורכב. אני מודה לו על מה שעשה למעני מקצועית, ויחד עם זאת, אני מברכת על מה שקורה היום בקמפיין METOO, כשנשים מעיזות להשמיע את קולן, גם אם מדובר בהטרדות מהעבר. קשה לי עם הדברים האלה מאוד כאישה והגברים חייבים להתעורר. אני כל-כך שמחה שמדברים על זה".

שיח ערני על הטרדות מיניות יש, נשים במאיות כמעט ואין. ודאי שלא במעמד של במאית בית או מנהלת אמנותית.

"נכון, אין שוויון הזדמנויות אמיתי. גברים פתחו לי את הדלת, כי נשים נמצאות בתפקידי מזכירות ופחות בצמתים של קבלת החלטות אמנותיות. זה כל-כך חבל, כי יש יוצרות חכמות ומעניינות בפרינג' שלא מקבלות את ההזדמנות שמגיעה להן. יבואו ויגידו - לא חשוב הג'נדר, אם את מוכשרת, תצליחי, אבל יש גם עניין של הרבה מזל. זאת עובדה שלגברים הרבה יותר קל עם גברים.

"אנחנו נולדים למערך חברתי מאוד ברור, האישה פחות מוטת קריירה, ואם יש קריירה, שלא תהיה דומיננטית. כשלמחזאי נולד תינוק, הוא יכול להגיע למחרת לחזרות כאילו כלום, אצל אישה זה לא קורה ולכן, מראש, המצב שלה נחות. "לקח לי זמן לומר בפה מלא, להגיד, אני רוצה את זה ואת זה, אני שואפת להגיע לשם".

"לא משתיקה את הקול"

הכניסה של גולדברג אל התיאטרון הרפרטוארי הייתה קשה וארוכה, אבל מאז שנפתח הצוהר, התקדמה בקצב מרשים. טבילת האש הייתה ב-2012 עם "תהילה" על-פי סיפורו של עגנון בחאן, הצגה שזכתה להערכת המבקרים. שנה לאחר מכן הציגה בהבימה את "אדם לא מת סתם" על-פי סיפוריה של דבורה בארון, ומאז הציגה גם בתיאטרון באר שבע ובגשר וקצרה פרסים. בחאן היא ביימה בשנה שעברה את "חלום ליל קיץ" והתמודדה על הניהול האמנותי של התיאטרון במקומו של גורביץ', אבל הפסידה לבמאי אודי בן משה.

כשאני שואלת אותה אם היותה אישה פגע בסיכויה לקבל את הניהול האמנותי של התיאטרון, גולדברג מהססת. "אני לא בטוחה שאפשר לקשור את זה לג'נדר, אבל ברור שיש גם מזה בקבלת ההחלטה. אני לא מוכנה להאמין בזה, כי אז זה יהיה שם. אני אהיה בניהול אמנותי. זה מעניין אותי, מסקרן, ואני בדרך לשם. בא לי לצעוק, קדימה, גם לנו מגיע, אני אלמד ואתאמץ ואעשה ואשיג את מה שאני רוצה. זאת היררכיה שמצריכה חשיבה גברית. עניין של שנים, אבל זה יקרה. בסוף השנה אני מסיימת את תפקידי כבימאית הבית".

למה את עוזבת? בגלל שלא קיבלת את הקידום?

"כי הגיע הזמן. כשאת נמצאת בתיאטרון אחד, במערכת אחת, עם להקת שחקנים קבועה, יש בזה משהו מקבע. לכן אני בעד שיתופי פעולה בין תיאטראות. בחאן הרגשתי מאוד טוב, אבל כשהמטרה התפוגגה, הרגשתי שאני צריכה להמשיך הלאה".

ואין לך חשש שלא תהיה לך עבודה?

"כשאסיים בחאן, אביים בבאר שבע, בהבימה ובקאמרי. אחר כך הכול פתוח וזה לגמרי בסדר. תמיד אני פוחדת ולכן אני מרגישה בת מזל כשיש לי עבודה, אבל יודעת שהכול נזיל".

בואי נחזור אל "פונק הרוחות". העלית בעבר כבר את אלתרמן עם "כנרת כנרת" בחאן. איך מנגישים אותו לקהל של היום?

"השפה של אלתרמן נשארת. כבר עסקתי קודם במחזות עם שפה ארכאית וגיליתי שיש בה כוח עצום. אני מאמינה שהשפה מגדירה אותנו והם - אלתרמן, עגנון, דבורה בארון - בשפה המורכבת הזו בוראים עולם ונותנים לדמיון להשתולל. ידעתי שאפשר לסמוך על הטקסט, כי הוא חזק ויציב, ובתוך זה ניסיתי לשמור את הסיפור בשתי רמות מקבילות, הפילוסופית וזו שעל הבמה. אגב, היום אני כבר לא רק חננאל".

כבר לא טוטאלית?

"למדתי והבנתי את משמעות האיזון, אבל בתוכו אני לא משתיקה את הקול שרוצה להתבטא אמנותית, לפרוץ, כי אז אפסיד".

והפסדת לא מעט לאורך השנים, ברמה האישית.

"כן, ויתרתי על חיים אישיים עד גיל מבוגר. התחתנתי בת 38, הבן שלי בן שלוש וחצי, הכול קרה אצלי מאוחר. כמו שההורים שלי אמרו, התחתנתי עם התיאטרון והיה לי טוב עם זה. עיסוק בתיאטרון דורש התמסרות טוטאלית. עיסוק בתיאטרון הוא התכנסות בתוך קונכייה.

"הקמת המשפחה הייתה הברקס שלי. היום אני 'נעמי וחננאל', שהם גם חלק מנפשו של אלתרמן. המשפחה והבית מאזנים את האמנות ומביאים אותה למקום יותר עמוק. יש תקופות שאני בקושי בבית. בחזרות זה יכול להגיע לשלושה חודשים שאני נשאבת, וגם כשאני בבית - אני לא ממש שם. הראש רוחש ואני מסתכלת על עצמי מהצד, כמו שקרה לי בחתונה ובלידה, מן חוויה חוץ-גופית שהיא מבהילה ומעוררת התפעלות בו-זמנית. וכשיש ילד קטן, המקום האגואיסטי הזה מצטמצם. מעבר לכך שיש משהו בעובדה ש'פונדק הרוחות' היא העבודה האחרונה שלי כבמאית הבית של החאן, של עומק וסגירת מעגל מקצועי ואישי".

שיר גולדברג | אישי: 42, נשואה ילד משותף, ושתי בנות מנישואיו הקודמים של בן זוגה, גרה בגבעתיים | אקטואלי: בימים אלה עולה בתיאטרון החאן ההצגה "פונדק הרוחות" מאת נתן אלתרמן, בעיבודה ובבימויה של גולדברג