שר אוצר הוא תפקיד כפוי טובה. זה האיש או האישה שאמורים לשמור על הקופה הציבורית מפני פוליטיקאים, קבוצות לחץ וכל מיני מקושרים ומחוברים. את הפרדיגמה הזו ניסה שר האוצר משה כחלון לנפץ. הוא החליט להיות שר אוצר טוב ומיטיב. כחלון, פוליטיקאי מחושב וזהיר, למד היטב היכן טעו קודמיו בתפקיד. נתניהו נלחם בהסתדרות ובוועדים והליכוד ירד בבחירות ל-12 מנדטים.

יאיר לפיד הקשיב לאזהרות בכירי האוצר והעלה מסים - וירד בבחירות מ-19 ל-11 מנדטים. כחלון היה בטוח שהוא יצליח במקום בו הם נכשלו. הוא היה חברו הטוב ביותר של יו"ר ההסתדרות, הוא לעג לאזהרות הכלכלנים, הוא הוריד מיסים במקום להעלות ונקט רק במהלכים שזכו לתמיכה ציבורית. כחלון לא היה רובין הוד, הוא חילק לכולם, לעשירים ולעניים.

ובמבחן התוצאה? הסקרים מנבאים לכחלון התרסקות מפוארת. מעשרה לחמישה מנדטים. כחלון מתוסכל - הוא הרי קיים את כל מה שהבטיח אז איך ייתכן שהציבור ממשיך הלאה לכוכבים חדשים.

אז מה הלקח בסיפור הזה? האם הפופוליזם לא עובד? הציניקנים יגידו שכחלון פשוט לא חילק מספיק. אני מעדיף לומר ההיפך: אם כבר הגעת לתפקיד הכפוי טובה הזה תהיה לפחות שר אוצר ממלכתי. במקום להתחנף לציבורי הבוחרים תדאג למדינת ישראל.

אם תתרסק - כמו כל היתר - לפחות תוכל להרגיש שעשית את הדבר הנכון. אולי הציבור מספיק חכם כדי להבין שמנהיגות אמיתית לא נמדדת בחלוקת הטבות ובהורדת מסים.