סוף האוליגרכיה המשפטית? מינוי מבקר מדינה שאינו משפטן הוא משב רוח רענן

עם כל הכבוד, משפטנים הם לא החכמים, המקצועיים, המוסריים, האמיצים, הישרים או ההגונים מבין כל בעלי המקצועות האחרים • נקווה שמינוי מבקר המדינה מסמן את תחילת סופו של עידן שליטת האוליגרכיה המשפטית במוסד המבקר ובתפקידים רבים נוספים • דעה

מתניהו אנגלמן / צילום: אתר המל"ג
מתניהו אנגלמן / צילום: אתר המל"ג

הדבר הכי משמח באירועי בחירת מבקר המדינה הוא העובדה ששני המועמדים לא היו שופטים ואינם עורכי דין. זאת בתקווה שמדובר בתחילת סופו של עידן שבו נאחזה האוליגרכיה המשפטית בתפקיד מבקר המדינה - ובהרבה יותר מדי תפקידים ציבוריים אחרים.

שופטים ועורכי דין, עם כל הכבוד, הם לא החכמים היחידים. הם לא המקצועיים מכולם. הם לא המוסריים, האמיצים, הישרים או ההגונים מכל בעלי המקצועות כולם. ממש לא. יותר מזה, תמיד יש - ותמיד יהיו - מספיק עורכי דין או משפטנים שאפשר יהיה לגייס לכל משימה שהיא. אז כמו שאומרים: לא צריך את כל הפרה כדי לשתות כוס חלב.

שני המועמדים שהוצגו לכנסת, גיורא רום מצד האופוזיציה ומתניהו אנגלמן מצד הקואליציה, הם משובחים וטובים - אפילו שלא עברו במכללות ובפקולטות המשפט. הם בעלי יכולת, שהוכיחו את עצמם וזוכים להמלצות רבות.

רום הוא אלוף במיל', טייס קרב עטור תהילה, לימים המנכ"ל הראשון שבנה את משרד התשתיות הלאומיות שגיבש השר אריאל שרון. הוא היה מנכ"ל הסוכנות, מנהל רשות שדות התעופה ויו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אנגלמן היה מפקד טנק בצעירותו, מנכ"ל הטכניון, שזכה לשבחים מפי הנשיא פרץ לביא, סמנכ"ל המכללה האקדמית להנדסה, בכיר במשרד רואי החשבון פאהן-קנה, מנכ"ל המועצה המקומית שוהם ויו"ר ועדת הביקורת ג'וינט ישראל. 

אף אחד משניהם לא משפטן, ושניהם, למרות זאת, עברו מסע ארוך וראוי בניהול ציבורי.

זיגפריד מוזס היה מבקר המדינה הראשון, בשנים 1961-1949. הוא בנה את יסודות הביקורת אצלנו, והוא אומנם למד משפטים, אבל הגדיר את עצמו בגאווה "מנהיג ציוני ורואה חשבון".

אחריו התחילו להתגבש מאחזי השליטה הדומיננטיים של אנשי המשפט, שהלכו והתגברו עד היום הזה: כמעט לכל תפקיד ציבורי בכיר מחפשים "כיסוי" בדמות "שופט בדימוס" או "עורך דין בכיר". גם ועדות איתור פוזלות לכיוון הזה. ולראיה - כל שבעת מבקרי המדינה מאז מוזס היו משפטנים, חמישה מהם שופטים.

לאלה שרואים את עצמם "שומרי שלטון החוק", נצטט את חוק יסוד: מבקר המדינה, שקובע "כל אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל כשיר להיות מועמד לכהונת מבקר המדינה". החוק גם מגדיר את תפקיד המבקר: לקיים "ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמינהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על-פי חוק לביקורתו של מבקר המדינה... יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים וכל עניין אחר שיראה בו צורך".

בעבור כל הדברים הטובים האלה, אין צורך דווקא באיש משפט. ובכלל, הרי אם מבקר זקוק לחוות-דעת משפטית או לניסוח חכם או מתוחכם של דוח ביקורת, הוא לא חייב להיות משפטן בעצמו. די לו אם יתייעץ עם אחד מתוך 168 (!) המשפטנים, רובם בדרג אקדמי בכיר, שממלאים את חדרי מבקר המדינה ומהווים כשליש מ-550 העובדות והעובדים.

בשמחה רבה אפשר להעריך שכל קוראת וקורא מכירים לפחות חמש נשים ושלושה גברים שאפשר לסמוך עליהם לעבודה הקשה, האמיצה וכפוית-הטובה הזו, אף שכל חייהם התרחקו מהפקולטות ומהמכללות למשפטים ששטפו את הארץ ומייצרות מדינה שמחזיקה בשיא עולמי של מספר עורכי דין לנפש: 1 לכל 128 תושבים (במרכז הארץ זה 1 ל-20). באנגליה היחס עומד על 1 ל-400; גרמניה: 1 ל-600; יפן: 1 ל-6,000. ומשנה לשנה זה מחריף.