זה היה עוד יום עבודה עמוס ואינטנסיבי, אחרי לילה כמעט נטול שינה, אי שם בשנת 2007, כשאריאנה הפינגטון, מייסדת אתר החדשות והבלוגים הפינגטון פוסט, התמוטטה במשרד. ראשה נחבט בשולחן הכתיבה שלה, וכתוצאה מכך נגרמו לה שבר בעצמות הלחיים וחתך באחת מעיניה.
פחות מעשור לאחר מכן, ב-2016, מכרה הפינגטון את חלקה באתר והקימה ארגון בשם Thrive Global, שמטרתו "לשים סוף למגפת הסטרס והשחיקה בעבודה", כדבריה. מאז, היא הפכה לדוברת נלהבת של הצורך במציאת איזון בין בית לעבודה, ואף כתבה ספר בשם "מהפכת השינה" (The Sleep Revolution), שנועד לעודד אמריקאים לישון יותר. אין זה מפתיע, אם כן, שלפני כשלושה שבועות, כאשר דווח באתרי חדשות מסביב לעולם כי "ארגון הבריאות העולמי (WHO) מכיר לראשונה בשחיקה בעבודה (Burnout) כמחלה", כתבה הפינגטון באתר Thrive Global: "זאת אבן דרך. יש לנו מה לחגוג. נגמר העידן שבו הקיום של השחיקה בעבודה מוקטן או אפילו מוכחש.
"ב-2007, כשהתמוטטתי בגלל התשה, שחיקה הייתה משהו שמקטלגים אותו תחת 'אני יודעת מה זה כשאני רואה את זה'", הוסיפה. "כעת אנחנו עוברים למצב שבו שחיקה היא לא רק 'צייטגייסט' (רוח הזמן). אנחנו מתעוררים מהאשליה הקולקטיבית ששחיקה היא המחיר שאנחנו צריכים לשלם על הצלחה. אנשים רעבים לפתרונות".
את הכותרות החגיגיות שסיקרו את החלטת ארגון הבריאות העולמי ליוו, באופן טבעי, תמונות של עובדים שפניהם מיואשות, עיניהם מכווצות ומצחיהם מקומטים. אלא שדי מהר התברר שהחגיגות היו מוקדמות מדי. הארגון אומנם קִטלג לראשונה את השחיקה כתופעה תעסוקתית ב"ספר המחלות" שלו, ה-ICD - אך לא כמחלה, אלא כבעיה, "סינדרום", הקשור במקום העבודה. רק אחרי שב-WHO הבהירו בטוויטר מה באמת המשמעות של המהלך החדש ("שחיקה היא לא מצב רפואי", צייצו. ההדגשה במקור), הכותרות באתרים נוסחו מחדש, אך בשלב זה כנראה אף אחד כבר לא שם לב.
ובכל זאת, מומחי שחיקה שעמם שוחחנו, טוענים שעצם ההכרה של ה-WHO בשחיקה כתופעה שקשורה במקום העבודה, ולא כבעיה של "ניהול חיים" כפי שקוטלגה קודם לכן, מסמנת את תחילתה של מהפכה. ככל שההכרה הזו תלך ותשתכלל, היא תחייב מדינות וארגונים - בשלב המיידי, או היותר מאוחר - לקחת אחריות על העובדים השחוקים שלהם, ולהבין שלא מדובר בתופעה ספוראדית, כי אם במגיפה של ממש.
שחוקים בלי קשר לצבע הצווארון
עדי (שם בדוי), בת 36, עובדת תעשיית הפרסום, חוותה שחיקה בעבודתה לפני כמה שנים, אחרי שקיבלה קידום שחייב אותה לעבוד באינטנסיביות גבוהה בהרבה מזו שהייתה רגילה לה קודם לכן. בהתחלה היא נתנה את כל כולה לתפקיד החדש, אך כעבור שנה בערך, היא הרגישה כיצד המוטיבציה הגבוהה להצליח שפיעמה אצלה בתחילת הדרך, פשוט הולכת ומתאיידת.
"עבדתי כל הזמן, ובלחץ מאוד גבוה", היא מתארת. "היחסים עם המנהלים שהיו לי אז, היו קשים. כל מה שרציתי באותה תקופה היה לעזוב הכול, פשוט לא לעשות כלום. בקושי יכולתי לקום בבוקר לעבודה. היו לי פנטזיות על איך אני זורקת את הטלפון לים, ואף אחד לא יכול להשיג אותי. סחבתי את התחושות האלה כמה חודשים, עד שפשוט בוקר בהיר אחד הודעתי על עזיבה. לכאורה הצלחתי מאוד בתפקיד, אז אנשים לא הבינו מה קורה. אבל מבפנים - הלכתי ונגמרתי. בכיתי המון באותה תקופה. הרגשתי לכודה בין הידיעה הברורה שאני פוגעת בעצמי, וחייבת לפרוש, לבין ציפיות החברה ממני וגם הכורח להתפרנס".
עדי החליטה לא לעבוד כלל במשך כמה חודשים, "כי הייתי חייבת פרק זמן להתנקות. הרגשתי איך לאט לאט אני מחלימה ממה שללא ספק נחקק כטראומה. הנפש שלי לא עמדה בזה. היום אני עדיין בתעשיית הפרסום, אבל בנישה אחרת, פחות תובענית. רק אחרי שעזבתי, התחלתי לשמוע עוד ועוד סיפורים של אנשים שהרגישו כמוני".
ICD בחר להגדיר שחיקה בהתאם לשלושה קריטריונים עיקריים, שפיתחה עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת הפסיכולוגית האמריקאית מאוניברסיטת ברקלי, פרופ' כריסטינה מסלאך, אחת מחלוצות חקר השחיקה: תשישות פיזית ונפשית; פיתוח רגשות שליליים ותחושת ניתוק וציניות כלפי העבודה; והפגנת הערכת חסר כלפי הישגים אישיים. הפרופסורים הישראליים אריה שירום המנוח ושמואל מלמד, בנו גם הם סולם שחיקה שמצוי בשימוש נרחב במדינות סקנדינביה, ואומד שחיקה בהתאם לשלושה תחומים עיקריים: כוח פיזי, חיות מחשבתית ואנרגיה רגשית. הקונצנזוס בקרב חוקרים, שמצוטט גם ב-ICD, הוא ש"שחיקה מתפתחת כתוצאה מחשיפה כרונית ללחץ במקום העבודה".
מסלאך גילתה את השחיקה אחרי שיצאה לראיין נותני שירותים במגזר הציבורי בארה"ב - אנשי מקצועות הרפואה, עובדים סוציאליים, עורכי דין ושוטרים. היא נחשפה לאנשים שתיארו את נפשם כמרוקנת כמעט לחלוטין מאנרגיה. הם היו, בפשטות, אנשים כבויים.
"נותני שירותים כל היום צריכים לתת מעצמם לאחרים. לכן רואים אצלם רמות גבוהות של שחיקה", מסבירה פרופ' שרון טוקר, מומחית בינלאומית ללחץ ושחיקת עובדים מהפקולטה לניהול על שם קולר באוניברסיטת תל אביב. "כשהם לא עומדים בעומס, הם מרגישים שהם מסבים אכזבה ללקוחות ולמטופלים. ואז, כאסטרטגיית התמודדות, הם מתנתקים רגשית מהעבודה. הרופא מפסיק לראות את האדם שמולו. הוא רואה את 'כיס מרה' מחדר 7. גם גודל האחריות מייצר שחיקה. אם נתת למטופל אבחנה שגויה - אתה עלול להרוג אותו".
לאורך השנים, השחיקה הלכה והתבררה כתופעה שמקיפה שורה ארוכה של אנשי מקצוע, מהצווארון הלבן והכחול כאחד, לרבות עורכי דין, מורים, נהגים, אלונקאים בבתי חולים, מלצרים ומנהלים - כשהסיבות לשחיקה עשויות להיות שונות. אצל רוקחים, למשל, אותרה תופעה דומה לשחיקה המכונה Boreout, מלשון שעמום באנגלית (Boredom).
השחיקה הלכה והתהוותה - כפי שאבחנה גם הפינגטון - כתופעה שמבטאת רוח של תקופה; ככזו שנובעת מקצב חיים מהיר מאוד, מבוסס-תפוקה ומרובה עומסים והסחות דעת. כשחושבים על "שחיקה", מדמיינים את המורה שמאסה במקצוע אחרי 30 שנות עבודה, כשלמעשה, לא פעם אלה הם העובדים הצעירים שנשחקים, ובתהליך מהיר.
"לעובדים הצעירים, מתמחים ברפואה למשל, יש הכי פחות ניסיון ולרוב הם עושים את עיקר העבודה. לכן הם הראשונים לסבול", מסביר ד"ר דרור דולפין, רופא פסיכיאטר בכיר במרכז בריאות הנפש גהה מקבוצת כללית וחוקר ומרצה בתחום השחיקה.
האבחנה שלו ללא ספק נוגעת בעצביהם החשופים של צעירים מרחבי העולם. אחת הכתבות הכי ויראליות ומדוברות של אתר "באזפיד" מהחודשים האחרונים, נשאה את הכותרת: "כך הפך דור ה-Y ל'דור השחוק' (Burnout Generation)", מאת העיתונאית אן הלן פיטרסון. "המילה שחיקה בעברית מאוד מטעה", אומר דולפין. "היא מעוררת אסוציאציות של שגרה מתישה וממושכת, של תהליך איטי. המונח באנגלית, Burnout, מדויק: זה תהליך של שריפה, התכלות משאבים. העובד עושה את המיטב שלו, עד שפשוט נגמר לו הדלק במכל והוא נעשה 'שרוף'. burnt out".
לפי הערכות, 9%-20% מאוכלוסיית העובדים סובלת משחיקה - שיעורים שמשתנים בין מדינות שונות ומקצועות שונים. אך ייתכן שבישראל, רמות השחיקה של עובדים גבוהות במיוחד. סקר של גיאוקרטוגרפיה בקרב מדגם מייצג באוכלוסייה, שנערך במארס האחרון עבור "קרן מעגלים" הפועלת למען עובדים שחוקים, העלה שיותר מ-40% מהישראלים מדווחים על שחיקה בעבודה. עובדים צעירים יותר, ומשכילים פחות, דיווחו על שחיקה ברמות גבוהות יותר.
ישראל היא בין שבע מדינות ה-OECD שבהן עובדים הכי הרבה שעות בשנה, כאשר 15% מהישראלים עובדים 50 שעות ויותר בשבוע בממוצע. אנחנו גם בין ארבע המדינות שבהן האזרחים מקדישים הכי מעט זמן לפנאי ולמנוחה: 14 שעות ביממה בלבד, אחרי קולומביה, מקסיקו וצ'ילה. עומסי עבודה כבדים ושעות עבודה ארוכות נמצאו בשלל מחקרים כמעודדי שחיקה.
מחקרים רחבי היקף על שחיקה שנעשו באירופה הראו שבחלק מהמדינות הבעיה החריפה לאורך השנים. בהולנד עלה שיעור העובדים השחוקים מ-11% ל-14.5% בתוך עשור (2016-2007), ובפורטוגל שיעור העובדים השחוקים זינק מ-8% ב-2008 ל-15% ב-2013 - עלייה שאפשר לייחס גם לגידול במודעות לשחיקה בקרב עובדים ומטפלים כאחד.
בהתאם, הלך והתעצם בשנים האחרונות גם השיח האקדמי, הרפואי והתרבותי סביב שחיקה בעבודה. "שחיקה בעבודה היא אחת הבעיות המדוברות ביותר בתחום בריאות הנפש בחברה של ימינו", כתבו לפני כשנתיים החוקרים לינדה וטורסטן היינמן, פסיכולוגית וסוציולוג, במאמר שפרסמו בכתב העת SAGE open. הם הראו שמספר הפרסומים האקדמיים על שחיקה זינק פי 7 ב-2010-1990, מכ-20 מאמרים בשנה ב-1990 לכמעט 140 ב-2010. באותו טווח זמן, מספר המאמרים שעסקו בדיכאון גדל פי 3.4 בלבד.
טוקר מספרת שכמעט 10% מההרצאות שהתקיימו בכנס אקדמי מהמובילים באירופה בתחום של פסיכולוגיה ארגונית ורווחת עובדים (EAWOP) שנכחה בו בסוף מאי - היו בנושא שחיקה. "זה שיעור עצום, זה לא היה כך בעבר", היא אומרת. "אנחנו מדברות על 62 הרצאות מתוך 700. אחת ההרצאות המובילות בכנס, של הפסיכולוג התעסוקתי וחוקר השחיקה ההולנדי ווילמאר שאופלי, עסקה בשאלה למה חוקרים יותר שחיקה בשנים האחרונות".
ומה התשובה?
"יש כמה הערכות. השינויים הטכנולוגיים וחוסר היכולת להפריד בין שעות בית לשעות עבודה, הוסיפו על עובדים עומס מנטלי שלא היה קיים בעבר. בנוסף, בעשור האחרון פורסמו מאמרים רבים בכתבי עת רפואיים על שחיקה אצל אנשי מקצועות הבריאות. כשמטפלים מודעים יותר, הם עוסקים בזה יותר, וגם קל להם יותר לזהות שחיקה אצל מטופלים. נוצר מעגל שמזין את עצמו.
"בעבר, זה היה טאבו להודות בטיפול תרופתי בבעיה נפשית או בכך שהולכים לטיפול. במגזרי צווארון לבן לא העזו להודות בשחיקה. כיום כולם מדברים על זה. רופאים, עורכי דין, רואי חשבון, כלכלנים".
נזקים שעולים מיליארדים בשנה
העיסוק בשחיקה גבר ככל שהתבררו גם המחירים הבריאותיים והכלכליים הכרוכים בה. בעבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית הפרופסורים מלמד ושירום, טוקר מצאה שנשים שחוו שחיקה בעבודה היו בעלות רמות מוגברות של חלבון דלקתי בגוף (CRP), המעלה את הסיכוי לתחלואת לב, כמו טרשת עורקים והתקפי לב. במחקר, שהקיף כ-9,000 ישראלים, היא גילתה שהעובדים השחוקים ביותר היו בסיכון של כ-80% ללקות בהתקפי לב וסוכרת.
עובדים שחוקים גם נעדרים יותר מהעבודה, שלא לדבר על יציאה לפנסיה מוקדמת. 6% מהעובדים באוסטריה היו ב"חופשת מחלה" בגלל שחיקה ב-2017, כך לפי דוח האיחוד האירופי משנה שעברה. מחקר הולנדי מ-2013 הראה שעובדים שחוקים במיוחד נעדרו ממקום העבודה בשיעורים של 25%, לעומת שיעורי היעדרות של 2.5% בלבד בקרב עובדים לא שחוקים. פעמים רבות, שחיקה מגיעה בד בבד עם תופעות נפשיות אחרות, כמו דיכאון וחרדה, וכשליש מהשחוקים סובלים גם מהפרעות שינה.
מאחר שהשחיקה גוררת פגיעה מוחית, היא עלולה להפוך לכרונית, או לכל הפחות להיגרר לאורך שנים. "מצאנו שחלק מהאנשים עזבו את מקום העבודה ועדיין חוו סימפטומים של שחיקה. ראינו זאת כי עקבנו אחריהם כמה שנים טובות", מסביר פרופ' מלמד.
כמה זה עולה למשק? בארה"ב, ההערכות הן ששחיקה מגיעה עם תג מחיר של 190-125 מיליארד דולר בשנה, בגלל הוצאות מוגברות של המדינה על בריאות. מחקר אמריקאי חדש מסוף מאי מצא ששחיקה בקרב רופאים בארה"ב עולה למדינה 6-2.5 מיליארד דולר בשנה, בשל היעדרות מהעבודה וצמצום היקפי המשרה.
"המחיר הכלכלי למשק מאוד כבד", אומר ד"ר אלון לאופר-פרץ, רופא תעסוקתי וראש המרכז לרפואה תעסוקתית בשירותי בריאות כללית. "אנחנו לא מדברים רק על היעדרויות ועל יותר ביקורים אצל רופאים, אלא גם על סיכון מוגבר לפגיעות בעבודה בגלל חוסר ריכוז וירידה חדה בפרודוקטיביות. עובדים משלמים על שחיקה מחיר אישי, משפחתי ובריאותי חמור, ובהתאם, גם הארגון והמשק. לכן חשוב להתערב בשחיקה לפני שהיא מתפתחת. כי כשהיא כבר קורית, הרבה פעמים הרכבת כבר יצאה מהתחנה. זה מאוחר מדי".
ההפסד הכלכלי למשק נובע גם מכך שהשחיקה נוטה לפגוע בעובדים הטובים ביותר - האידיאליסטיים, הפרפקציוניסטיים - אלה שהתשוקה לעבודתם בערה בהם, ואז כבתה באחת. הפרדוקס הוא, שארגונים נוטים להטיל את עומסי העבודה הכי כבדים בדיוק על העובדים האלה, המצטיינים, וככה הם שוחקים אותם עד דק. "עובדים אדישים, שפחות אכפת להם - פחות נוטים להישחק", אומר לאופר-פרץ.
מחקר מכונן של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון מ-1973 על פקחי טיסה - על רקע לא מעט אסונות טיסה שהתרחשו בתקופה ההיא בארה"ב - מצא שהשחיקה פגעה בעיקר בפקחים הכי טובים: בעלי המוטיבציה הגבוהה והרצון להצליח. "איך תיראה החברה שלנו אם האנשים שישרדו בה יהיו האדישים או אנשים שיהפכו לאדישים?", שואל דולפין.
גם טוקר וגם דולפין החלו לחקור שחיקה אחרי שהתנסו בה באופן אישי. טוקר הייתה אם צעירה ובהיריון שני, כשעבדה כמנהלת בחברת מחשבים - והחליטה לפרוש מהתפקיד בעודה בהיריון. "זו הייתה משרה ניהולית תובענית. הרווחתי טוב, הכול נראה מעולה על הנייר, אבל המחיר היה גבוה. שעות ארוכות, טלפונים בשעות הערב, אחריות, קבלת החלטות כלכליות בתקופה של אי ודאות. כל אלה הובילו לתשישות קשה, לחוסר יכולת להתרכז, ובסופו של דבר, לרצון להתרחק".
דולפין חווה שחיקה לפני כעשור, כשעבד כמתמחה במרפאה ציבורית לבריאות הנפש, וכרע תחת עומס כבד ביותר. "הגעתי למקצוע עם אהבה גדולה לאנשים ועם רצון לעזור, ומצאתי את עצמי שמח כשמטופל לא מגיע, וממורמר כשמטופל נכנס למיון בלילה".
רופאים הם אכן אוכלוסייה שחשופה ופגיעה מאוד לשחיקה. הם הוכתרו כעובדים השחוקים ביותר במערכת הבריאות הישראלית, בסקר חסר תקדים בהיקפו שנערך בסוף 2018 בקרב 40 אלף עובדי מקצועות הבריאות בארץ - סקר שהובילו טוקר ובכירי משרד הבריאות. ציון השחיקה שקיבלו כלל עובדי מערכת הבריאות היה 3.4 בסקאלה של 7-1 - גבוה מאוד (אגב, גם בקרב עובדי הפרקליטות נמצאו רמות שחיקה דומות). הציונים הממוצעים בישראל ובעולם נעים סביב 2.5.
מחקר של אוניברסיטת הרווארד מ-2015 מצא שקרוב לשליש מהמתמחים ברפואה סובלים מדיכאון, בעוד שיעור הדיכאון באוכלוסייה האמריקאית נע סביב 17% בלבד. מחקר אמריקאי אחר, מלפני שנה, מצא שרפואה הוא "המקצוע האובדני ביותר", שכן שיעור האובדנות בקרב רופאים גבוה בהשוואה לכל מקצוע אחר. בארה"ב מתאבד רופא בממוצע מדי יום. סך הכול, שיעורי השחיקה המיוחסים לרופאים נעים סביב 50%. אפילו בקרב מורים השיעורים נמוכים יותר: כ-30%.
"בהחלט קורה שאני קם בבוקר לתורנות, ואני מרגיש שאני פשוט לא מסוגל להעביר את היום הזה. או שבאמצע התורנות אני רוצה לעזוב הכול, לצאת החוצה ולבכות", מספר א', מתמחה בבית חולים במרכז הארץ. "במחלקה כולם רוצים ממך משהו. משפחה רוצה תשובות, מטופל צריך החייאה, מישהו אחר נאנק מכאבים. הכול קורה בבת אחת. לפעמים אני שם לבד, וזו תחושה איומה של תסכול. בתוך כל הכאוס הזה, לא ישנים ולפעמים גם לא מספיקים לאכול או ללכת לשירותים".
מתמחים בישראל מבצעים כ-6 תורנויות בחודש, של 26 שעות רצופות כל אחת. אף שבתי החולים אמורים לאפשר להם לישון לפחות שעתיים בלילה - בפועל, זה לא קורה.
"אנשים שחוקים אינם קרים או רעים מטבעם. הם נהיים כאלה, כי הם במוד הישרדותי", אומר דולפין. "הם נעשים קצרי רוח, אין להם כוח לבעיות וקשה להם לגלות אמפתיה. המוח של האדם השחוק פשוט לא עובד כמו שצריך".
לדבריו, בעידן הטכנולוגי הנוכחי, כשעובדים נחשפים לשלל הסחות דעת בכל רגע נתון ונדרשים לתמרן בין כמה מטלות במקביל - דרישה שלא הייתה מהם בעבר - המוח הוא הראשון לשלם מחיר. "אנחנו חיים בעידן של גירוי יתר, של Information Obesity, ובניגוד למיתוס, מבחינה נוירולוגית אין דבר כזה 'מולטיטסקינג' במוח האנושי. אין אפשרות פיזית לעשות את זה. כשהמוח צריך כל הזמן לתמרן בין כמה מטלות, הבטרייה נגמרת. ואין תרופות פלא. לא יוגה, לא מדיטציה. ארגונים שמתעסקים בזה במקום להתעסק במהות - מחטיאים את המטרה".
נשחקת? קח "חופשת שחיקה"
אז כעת, כשהשחיקה סוף-סוף מוכרת כסינדרום, מה בעצם המשמעות של כל זה?
קודם כול, מדגיש דולפין, ההכרה מייצרת שפה משותפת, אחידה, בין רופאים, מטפלים, חוקרים ומטופלים. "אם אבחנתי מישהו עם דיכאון - רופא בסין יידע בדיוק למה אני מתכוון כשאני כותב 'דיכאון', כי שנינו מסתמכים על אותה אבחנה. כעת, אותו הדבר יקרה גם עם שחיקה. לראשונה תהיה אפשרות לקודד שחיקה בתיק הרפואי של המטופל בקידוד של ה-ICD, כ-QD85. זה גם אומר שאפשר יהיה להתחיל לערוך מחקרים יותר מדויקים על שחיקה. למשל, לבדוק קשר בין שחיקה להתקפי לב או לשתיית אלכוהול. ה-ICD כולל קידוד לכל הדברים האלה: מצבים, תופעות, פרוצדורות וחשיפות. לא רק מחלות".
יש כיום יותר מדי מקרים, טוען דולפין, שבהם אנשים חווים שחיקה ומאובחנים באופן שגוי עם דיכאון או חרדה. "לפני כמה שנים הייתי בכנס שבו הרצה גם פרופ' מלמד. הוא סיפר על מורה שהגיעה להתייעץ איתו והוא אמר לה שהיא סובלת משחיקה. ואז נפל לי האסימון: אני, וכנראה שגם כל שאר החברים שלי, היינו מאבחנים אותה עם דיכאון", הוא מספר. "אני לא יודע לשאול את השאלות שפרופ' מלמד יודע לשאול. אני לא מחפש את התסמינים שהוא מחפש. בלית ברירה אולי הייתי מציע לה ציפרלקס. היום אני יודע לשאול את השאלות המתאימות. אז לא ידעתי. כרופא, זו נכות כשאין לך אבחנה".
"כל עוד שחיקה אינה מוכרת כמחלת מקצוע בביטוח הלאומי - קשה לי יותר למצות את התפקיד שלי", מודה הרופא התעסוקתי ד"ר לאופר-פרץ. "נניח שמחר המצב הזה משתנה, ואני יכול לדווח על שחיקה לרשם למחלות מקצוע במשרד הבריאות. ככל שיצטבר יותר ידע על שחיקה באופן הזה, אפשר יהיה להבין מהם המקצועות שבהם היא מופיעה יותר, אילו אנשים מועדים יותר לשחיקה ומהם המאפיינים שמהווים גורמי סיכון". להערכתו, ההכרה החדשה בשחיקה כסינדרום תפקח את העיניים לרופאים מאסכולות נוספות ותגרום להגדלת המודעות לתופעה.
טוקר חושבת שטוב שהשחיקה קוטלגה כתופעה תעסוקתית, ולא כמחלה: "כך היא משאירה את השחיקה במרחב של התעסוקה. אם שחיקה תוגדר כמחלה - מי אמר שזה קרה בגלל העבודה? ואז, היכולת לעורר את המדינה והמעסיקים לפעולה לטובת העובד השחוק, לא בהכרח תגדל".
דולפין ומלמד חושבים ההיפך. לפיהם, ההכרה בשחיקה כסינדרום היא רק צעד אחד בדרך לכך שהיא תוכר בעתיד כמחלה, או הפרעה (כל מחלות הנפש הן למעשה הפרעות, disorders, לא מחלות, כי הן לא ניתנות לאיתור בהדמיות מוח). והם גם רואים בכך ערך חשוב.
"ברגע שמשהו מוגדר כמחלה - מישהו הופך להיות אחראי", אומר דולפין. "על תופעה או סינדרום אי אפשר לתבוע הכרה בביטוח לאומי. על מחלה - כן. לעובד ששמיעתו נפגעה בגלל חשיפה מתמשכת לרעש, יש את מי לתבוע (הרחבה על תאונות עבודה, ראו במסגרת). הסיפור של 'תאונות עבודה' התפתח רק ב-100 השנים האחרונות, כשעובדי המפעלים החלו להיפגע בעבודה באופן יומיומי. בהתחלה, לאף אחד לא היה אכפת, עד שקבוצת רופאים אידיאליסטיים החלה להיכנס למפעלים, לתעד את מה שקורה ולחתור לשינוי. כך התפתחה הרפואה התעסוקתית והחלו שינויים חקיקתיים כמו קיצור יום העבודה לשמונה שעות; הפסקת העסקת ילדים, וחוקים המחייבים הגנה על האוזניים ועל מערכות הנשימה".
באירופה, שחיקה מוכרת כמחלת מקצוע רק בשתי מדינות - איטליה ולטביה - אך יש עוד מדינות שבהן שחיקה מוכרת כמחלת מקצוע באופן חלקי, כמו דנמרק, אסטוניה, צרפת, הונגריה, לטביה, הולנד, פורטוגל, סלובקיה ושבדיה. המשמעות היא שבמקרים מסוימים, עובדים יכולים לתבוע מעסיקים, או את הביטוח הלאומי, על סעיף "שחיקה". במדינות מסוימות, כמו אוסטריה, ארגונים מעניקים לעובדים שנשחקו "חופשות שחיקה": Burnout Leaves בכפוף לאישור רופא.
"הגישה האמריקאית היא - האדם העובד צריך לקחת אחריות על חייו, לכן היא מדגישה את הגישה שלפיה אפשר להילחם בשחיקה דרך יוגה וסדנאות לשיפור עצמי", אומר דולפין. "לעומת זאת, באירופה התפיסה היא יותר סוציאלית-חברתית. היא רואה במעסיק ובמדינה אחראים לעובדים שנפגעו. לכן המגמה היא ללכת לכיוון של הכרה בשחיקה כמחלה.
"לדעתי, מצב שבו שחיקה תוגדר בעולם כמחלה - יקרה יותר מהר מאשר להגדיר את הדיכאון כמחלה (הדיכאון מוגדר כיום כהפרעה, disorder). דיכאון קשור בהרבה גורמים, לרבות גנטיקה. שחיקה זו פגיעה שיש לה מחולל ברור. אם מישהו חלה באזבסטוזיס אחרי שעבד במפעל שבו נשם חלקיקי אזבסט, אז אין בכלל שאלה. מישהו צריך לשלם מחיר. וברגע שמישהו יצטרך לשלם מחיר על שחיקה, הנורמות ישתנו. האופן שבו אנחנו עובדים יהיה חייב להשתנות".
בניגוד לאזבסטוזיס, שחיקה היא תופעה מאוד סובייקטיבית־אינדיבידואלית. שני אנשים יכולים לעבוד זה לצד זה באותה משרה - האחד יישחק, השני לא.
"אותו דבר את יכולה להגיד על הטרדות מיניות. עד לפני 20 שנה לא היה קיים הקונספט שאסור להטריד אישה במקום העבודה, והתרבות הנפוצה הייתה 'תרבות המיידלע'. אז אולי תהיה מישהי שתגיד, 'לי המצב הקודם לא הפריע. איבדנו את הרומנטיקה במקום העבודה', אבל עצם קיומו של החוק מאפשר כיום לנשים, ולכל מוטרד שהוא, להרים דגל אדום. קמפיין MeToo# לא יכול היה לקרות אלמלא היו חוקים כנגד הטרדה מינית. גם בפוסט-טראומה (PTSD) - שני חיילים יוצאים לקרב, חווים לכאורה את אותה חוויה, ורק אחד עשוי לחזור פגוע. ככה נראות מחלות, כולל מחלות לב או סרטן. תמיד יש שונות בין אנשים ואין קשר של 100% בין חשיפה למחלה".
"אנחנו מחמיצים רגע היסטורי"
לא לחינם מזכיר דולפין את הפוסט-טראומה. בעבר הלא ממש רחוק, היא לא נחשבה הפרעה פסיכיאטרית מוכרת ולא נכללה בספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM). אחרי שפסיכיאטר יהודי-קנדי, חיים שאטאן, החל לשמוע עדויות של חיילים אמריקאים שחזרו ממלחמת וייטנאם, דברים החלו להשתנות. שאטאן כינה את התופעה "סינדרום פוסט-וייטנאם".
"רק אחרי שהתגבשה קבוצת לוביסטים שכופפו את היד לממסד הרפואי, הפוסט-טראומה נכנס ל-DSM", אומר דולפין. "ברגע שזה קרה, בשנות ה-80, פתאום יש מחקר, יש הכרה, יש פיצוי. כיום הגורם בארה"ב שמשקיע הכי הרבה כסף במחקר של פוסט-טראומה הוא הצבא האמריקאי. זה קורה כי הוא הוכר כמי שנושא באחריות לחיילים שלו.
"לצערי, מי שמחמיץ רגע היסטורי הם אנחנו, הפסיכיאטרים", מוסיף דולפין. "אנחנו האנשים היחידים שיכולים לקחת אחריות על מה שקורה למוח האנושי במרחב של סביבת העבודה, ואנחנו פשוט לא עושים את זה. בעיניי זה כישלון".
דולפין מאמין שכפי שחיל האוויר מעביר כיום בדיקות שמיעה סדירות את חייליו שחשופים לרעש מטוסים כבד, כך גם המוחות של כולנו ייבדקו בעתיד במקומות העבודה באופן סדיר.
"אני מאמין שנתחיל לשים על אנשים חיישנים, והם יעברו הדמיות מוח סדירות במקומות עבודה כדי לבדוק את ההשפעה של עומסים על המוח. זה עניין של שנים מעטות עד שיהיה מכשיר הדמיה שיוכל למדוד פעילות מוחית ולהגיד - 'אלה האזורים שנפגעו'. המדידה הראשונה תהיה עם הכניסה לעבודה, כדי שיהיה איזשהו בייסליין.
"דמייני מצב שבו מנתח, לפני שהוא נכנס לחדר ניתוח, עובר בדיקה של המצב התפקודי של המוח שלו. מחברים אותו למכשיר הזה, שאומר - אתה יכול או לא יכול לנתח עכשיו. התרחישים האלה לא מופרכים. כבר כיום, תחום ה'ניורו-וולנס' (neuro-wellness) הוא בחזית החדשנות. כמו שמודדים את בריאות הלב, כך נוכל למדוד בעתיד Brain Wellness".
בעתיד, אפשר יהיה לזהות שחיקה בסריקת מוח?
"זה יהיה חייב להגיע לשם. כל סינדרום, אם אתה חוקר אותו מספיק - בסוף אתה מבין מה המנגנון הביולוגי שלו".
דמי שחיקה | אם השחיקה תוכר בישראל כמחלת מקצוע, כיצד ישתנו זכויות העובדים?
אם השחיקה בעבודה תוכר בעתיד בישראל כמחלת מקצוע ותיכלל ברשימת מחלות המקצוע של הביטוח הלאומי - אנשים שנשחקו יוכלו בנסיבות מסוימות להיות מוכרים כמי שעברו תאונת עבודה על רקע זה.
כיום, כדי לקבל הכרה ופיצוי כספי על תאונת עבודה בביטוח הלאומי, רופא תעסוקתי בקופת חולים צריך להמליץ על מחלת מקצוע, ורק לאחר מכן הנפגע יכול להגיש תביעה לביטוח הלאומי. אחר כך הביטוח לאומי מבצע את בדיקותיו-שלו כדי לבחון אם אכן קיים קשר של סיבה ותוצאה בין הנסיבות בעבודה למחלה. כדי לזכות בפיצוי כספי מהביטוח הלאומי, ועדה רפואית צריכה לקבוע אחוזי נכות לנפגע. מדובר בפרוצדורה מורכבת, והסיכויים לזכות בהכרה ובפיצוי כספי בגין תאונת עבודה מצד הביטוח הלאומי אינם גבוהים.
המצב מורכב אף יותר עבור אנשים שחוו פגיעה בנפשם בגלל אירועים שהתרחשו במקום העבודה. התעמרות מצד מנהל שהובילה לדיכאון, למשל, אינה מוכרת כעילה לתאונת עבודה בביטוח הלאומי. על סעיף זה ניתן לתבוע מעסיקים בבתי דין לעבודה, כפי שעשה (בהצלחה) מני נפתלי, אב הבית לשעבר במעון ראש הממשלה, שקבל על התעמרות מצד רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. הטרדה מינית במקום עבודה דווקא כן עשויה להיות מוכרת בביטוח הלאומי כגורם שהסב מצוקה נפשית לעובד, על רקע פוסט-טראומה.
"כדי שנראה כאן תביעות על 'שחיקה בעבודה' בבתי דין, גם חוקי העבודה יצטרכו להשתנות, כי צריך להוכיח רשלנות מצדו של מעסיק", מסביר עו"ד אייל פייפר, מומחה בתביעות ביטוח לאומי, חברות ביטוח ותאונות עבודה. "אני מאמין שזה יקרה. חוקי העבודה כמעט ולא השתנו כאן מאז 1951, בעוד המציאות השתנתה דרמטית"
כל עוד השחיקה לא מוכרת כמחלה, היא לכשעצמה גם לא יכולה להיות עילה לתביעת קרן הפנסיה עבור "אובדן כושר עבודה" - כלומר, לצורך קבלת קצבת נכות מטעמה. מצבים נפשיים חריפים כדיכאון כן יכולים להיות עילה לקבלת הקצבה.
חוק פיצויי פיטורים גם קובע שעובד רשאי להתפטר ממקום עבודה בדין מפוטר, על רקע מחלה המונעת ממנו לעבוד או כדי לטפל בבן משפחה חולה. בנסיבות של מחלת עובדים, מעסיקים גם מחויבים לנסות ולערוך התאמות במקום העבודה כדי לסייע כמידת האפשר לעובדים שנפגעו. לכן ייתכן שאם שחיקה תוכר בעתיד כמחלת מקצוע, מעסיקים יהיו מחויבים להציע לעובדים שנשחקו תפקיד אחר בארגון, בטרם המעסיק יהיה רשאי לפטר אותו.