"ראינו בגיל סוג של מכשלה", מודה ענת סלע, שפתחה עם שותפתה ובת זוגה רפאלה רונן את בר היין ג’יאקונדה. "מי ירצה לבוא לבר של שתי נשים קרובות ל־50, שתי לסביות זקנות? ואנחנו גם לא הופכות צעירות, ובכל זאת באים אלינו המון צעירים. אז המסקנה שלי: אסור לפחד מכלום. צריך ללכת עם הלב. וכשדברים יוצאים מהלב, הם גם יוצאים טוב".

הבר בכיכר לכיש שברחוב פרישמן בתל-אביב, החל בכלל בתור חברה לייבוא יינות ייחודיים. זו התגלגלה ל"ספריית יין", שהפכה לפני כארבע שנים וחצי לבר פופולרי. מקום מפגש לאוכלוסייה שסלע מגדירה כ"בעלי מקצועות חופשיים, הרבה עיתונאים, שחקנים ובמאים. המון הייטקיסטים והמון צעירים שהרגע עברו לתל-אביב. וגם אנשים מבוגרים - זה היופי, שיש מגוון. אנחנו רצות כמו טינאייג’ריות, מגישות, מנקות, עושות פוליש, רצות במדרגות הלוך ושוב. מובן שיש לנו עובדים, אבל זה מקום משפחתי וכולם עושים הכול".

סלע ורונן עושות הכל יחד כבר יותר מרבע מאה. כשהכירו סלע הייתה טכנאית קול שהתמחתה בהופעות חיות, ורונן הייתה בלימודי פסיכותרפיה. ביחד החליטו לשנות כיוון ולפתוח קייטרינג, ואחרי רצח רבין חשו צורך לברוח והגישו בקשת הגירה לניו זילנד. הן התמקמו בכרייסטצ'רץ', והלכו ללמוד ייננות וכורמות. אחרי עשר שנים בצד שני של כדור הארץ, החליטו לחזור ולהקים בישראל את ג'יאקונדה, עסק לייבוא יינות אורגניים, ביו-דינמיים וטבעיים.

בהתחלה התמקדו ביינות לבנים, שלדבריהן בקושי שתו אז בישראל, והחלו לייבא גם יינות כתומים ומבעבעים "שלא היו מקובלים בארץ אלא אם כן מתחתנים. אנחנו לא פה בשביל לרצות את השוק אלא כדי לחנך אותו", אומרת סלע, "אבל לא במובן המעצבן של המילה". לפני חמש שנים נולדה חנות היין, ואז המחשבה שאפשר להרחיב, להוסיף שולחנות וכיסאות, ולהפוך את המקום גם לבר יין.

היין והאידיאולוגיה סביבו הם סיפור רציני. בבר אין תוצרת של יקבים גדולים ומתועשים, אלא אך ורק יצרנים קטנים, ארטיזנליים, מרחבי העולם. "כשחזרנו לארץ, מטבע הדברים, הגרעין הקשה של חובבי היין רצה לבלות איתנו, ומהר מאוד התעייפנו מהערבים האלה והפסקנו ללכת", מפתיעה סלע. "היין לא נועד לכך שערב שלם ידברו עליו, הוא נועד לקרב בין לבבות. אפשר להגיד עליו כמה משפטים, אבל יותר מעניין לשבת איתו ולדבר על קולנוע וספרות".