א. הרובינזון R-44 התנתק מהאדמה באלגנטיות, ריחף מעליה לרגע קצר כאילו מתלבט מה לעשות, ואז תפס תאוצה וגובה מעל החולות של ראשון לציון. כשהכחול של הים החליף את הצהוב של הדיונה, פנה הרובינזון צפונה וקו החוף של ישראל נמתח מאופק עד אופק, כמו החיוך על הפרצוף שלי. עוד מעט חמישים שנה שאני חג, מועד ונופל על פני האדמה הזאת - וזו הפעם הראשונה שלי לטוס במסוק. טוב שרצתי ראשון כדי לתפוס את המקום ליד הטייס. היה שווה לוותר על הפאסון של ההליכה האיטית והאדישה תמורת התחושה הנפלאה של לשבת בתוך בועת זכוכית שטסה בשמיים ולא בשורה שנייה מאחורי איזו פדחת, שהרי כבר לימדנו הפתגם האסקימוסי העתיק שאם אתה לא הכלב הראשון בשיירה, הנוף לא משתנה.
למסוק עליתי עם צלם "גלובס" כדי לעשות כתבת וידיאו על חברת "עדן תעופה" שמפעילה מסוקים המרחפים מפה לשם - מנהריה עד לאילת, ממצדה עד הכינרת - למגוון של מטרות: עסקים, תיירות, הסברה, מסיבות יום הולדת, הצעות נישואין ועוד. יש מסוקים לארבעה או לשישה נוסעים במגוון של מחירים שעל פניו לא נשמעים יקרים מדי, אבל באופן אישי לא הייתי יכול להרשות לעצמי גם את הזול שביניהם. הטיסה נולדה ממפגש אינטרסים פשוט ומקובל - החברה רצתה לקדם את עצמה ואני רציתי לטוס ולספר לכם על זה.
ובכן - לטוס במסוק זה בדיוק כמו שדמיינתי, רק יותר טוב. מזכיר קצת את הפעם הראשונה שאתה מגיע למקום כמו ניו יורק, פריז או לונדון: מרוב סרטים ושירים ותמונות אתה יודע למה לצפות, אבל אתה לא יודע מה מצפה לך. זה בדיוק מה שקרה לי: באתי בשביל חוויית הטיסה, הריחוף הבלתי אמצעי, השונה מטיסה במטוס כמו שרכיבה על אופנוע שונה מנסיעה באוטובוס, התחושה הנפלאה בלהיות אחד עם השמיים, כמו ציפור, כמו ענן. לכל הדברים האלה ציפיתי ואת כולם קיבלתי, אבל הדבר שלא ידעתי שמצפה לי היה ישראל עצמה. עוד מעט חמישים שנה שאני חג, מועד ונופל על פני האדמה הזאת, אבל הספיקה לי שעה אחת בגובה של (עד) 800 רגל כדי לראות אותה אחרת לגמרי.
כשנחתנו, קצת כעסתי על זה שהזכות לטיסות מסוקים מפנקות שמורה רק לעשירים, למפורסמים, לגנרלים ולפוליטיקאים - כל אזרחית ואזרח ישראלי אמורים לקבל טיסה אחת כזו לפחות, לא יודע על חשבון מי: תקציב המדינה, קופת חולים, מפעל הפיס, המעסיק, ביטוח לאומי או הרלב"ד. זה חשוב, תפתרו את זה, נכו את הכסף מקצבאות הילדים או ממענקי השחרור, מתקציבי התיאטראות או ההתנחלויות, לא אכפת לי, רק תנו לאנשים לעוף ולראות איפה הם חיים, לקנות את עולמם בשעה. זו תהיה השקעה טובה.
ב. טסנו מראשון לציון עד אחרי קיסריה על קו המים ואת הדרך חזרה עשינו ממערב לכביש החוף. הדבר הראשון שבולט לעין אלו הבדלי המעמדות בישראל. בכמה דקות אתה עובר בריחוף בין שיכוני הרכבת המתפרקים של ראשון, בת ים, חולון, מרכז הרצליה וחדרה ועד לאחוזות הענק בארסוף, הרצליה פיתוח וקיסריה, דרך כל המגדלים החדשים והמפוארים שנבנו ונבנים. אלה עם גגות זפת חרוכי שמש מצופים בדודים וחלונות הפונים אחד אל השני בצפיפות כעורה ומתקלפת, ואלה עם חומות הפרדה בין מרחבים מטופחים ובריכות אינפיניטי שנגמרות על שפת הצוק. הפער דוקר בעין.
אפשר גם לראות איך החופים הולכים ונגזלים לטובת עוד ועוד מגדלים הנוגסים ברצועת החוף הצרה גם ככה. אפשר לראות את המהירות שבה גילחו הדחפורים את מה שעד לפני כמה שבועות היה שדה התעופה שדה דב ועכשיו לא נותר בו דבר מלבד מגדל. אפשר לראות את הצפיפות בערים ובכבישים, ובעיקר את המחסור המשווע בצל - אין צל בשום מקום. הכול חשוף, שרוף, כאילו מישהו היכה באדמה שוב ושוב עם פטיש עשוי אש. צריך יותר צל במדינה הזו, דחוף.
אפשר לראות הרבה דברים מכוערים מלמעלה, אבל רק בהתחלה - נדמה שהעין היא כמו ברז ישן שפותחים אחרי הרבה זמן וכל הג’יפה יוצאת ראשונה. אחרי כמה דקות של תעופה שקטה יחסית בבועת הזכוכית שלנו מעל אלפי הישראלים שגודשים את החופים, משתזפים ושוחים ודגים וגולשים ושטים - כולם נראים טוב מלמעלה. יש בנייה מאסיבית, כן, אבל יש גם הרבה שטחים פתוחים וריקים שמשתרעים בשרון, בעמק חפר היפה, ומשם צפונה ומזרחה נמתחת הארץ - יפה, שלווה ולא מוטרדת מענייני דיומא.
גם הבנייה המאסיבית מתחילה לקבל צורה אחרת כשעפים מעליה. הכאוס הופך לסדר, והכיעור לשלב בדרך אל היופי. כל מרכז הארץ, מראשון עד קיסריה וחזרה, הוא כמו כוורת דבורים או קן נמלים, במובן הטוב של המילה, כן? הכול כל-כך שוקק, תוסס, מבעבע, כמעט מתפקע מרוב תכונה, זורם מפה לשם ובחזרה. דברים נהרסים ודברים חדשים נבנים במקומם, עומסים נוצרים ומתפוגגים, צבעים מתחלפים ברמזורים, מנופים מסתובבים, דחפורים חופרים, מכוניות מאיצות, פונות, זה עושה רוורס, זה עוצר בשוליים, הכול כמו סרט אילם בהילוך מהיר ופס הקול היחיד שנשמע הוא הרוטור של הרובינזון. הייתי יכול לכתוב מנוע, אבל כמה פעמים יוצא לבנאדם להשתמש במילה רוטור? ואנשים יוצאים ונכנסים אל מרכזי קניות וקופצים לבריכות, רוכבים על סוסים וחופרים בורות, עומדים ומדברים, אלה עם צרות, אלה עם שמחות - הכול נראה כמו פרסומת לחיים. סתם בוקר של יום חול, לא משהו מיוחד, אבל הכול רוחש ומרגש.
לא הייתי צריך את הטיסה הזו כדי לאהוב את המקום שאני חי בו, אבל אין ספק שהיא מאוד עזרה לי. כמו האסטרונאוטים שרואים את כדור הארץ מהחלל ונעטפים בשלווה ואהבת עולם, ככה הייתי, רק בקטן.
ג. הרובינזון R-44 נחת, עדין כמו נשיקה. יצאתי ממנו טרי ורענן כאילו היה ספא, והדלקתי את הטלפון אל בשורה רעה. נעמי בר-ניר, אמה של חברתי האהובה סיון, הלכה לעולמה. הלוויה בחמש בקיבוץ עין החורש.
וכך עשיתי את הדרך חזרה אל עמק חפר שזה עתה ריחפתי מעליו, אבל הפעם על האדמה ובפקקים, בין אותם מגדלים ואנשים ושדות ולולים ורפתות שראיתי, לוקח איתי כמה שיותר שמיים בלב ובכיסים אל בית העלמין המקסים של עין החורש, שכולו שלווה ואקליפטוסים ומצבות של מקימי המדינה ומיישבי העמק.
הטקס היה חילוני למהדרין, וכדרכם של קיבוצניקים, בעבר ובהווה, אפילו קורקטי, כמעט יבשושי - "סלחו לי שאני נרגש", אמר אחיה של המנוחה. אלה בהחלט יודעים לשמור דברים בלב. במשפחה שלי אנשים עושים תחרויות בכי: מי ראשון, מי הכי הרבה, מי הכי בקול.
ובכל זאת, מהספד קצר להספד קצרצר קם מול עינינו דיוקן כובש לב של אישה שדבר לא מנע ממנה לחיות, לראות את העולם, להקים עסק, לעסוק באמנות, בספורט - אפילו הייתה בנבחרת ישראל בכדורעף נשים. שום דבר לא עצר אותך, ספד לה בנה, עד שבסוף משהו עצר אותך. הזלתי דמעה על אישה שלא הכרתי ואת הטור הזה אבקש להקדיש לזכרה. המקום ינחם, אומרים, והמקום באמת מנחם; בית העלמין בעין החורש הוא מקום טוב לבלות בו את הנצח.
החברים הרימו את האתים והתחילו למלא את הבור בחול, אף שיש בורות שאף פעם לא יתמלאו. הרמתי מבט לשמיים, מעל המצבות, מעל האקליפטוסים, ומבעד לדמעות ראיתי רובינזון R-44 טס בשמי העמק ועכשיו אני לא יודע מאיזה כיוון ראיתי את עצמי ואת המדינה ואת החיים והמוות, מלמעלה או מלמטה.