יזמות | פיצ'ר

ענבל אריאלי יודעת מה הופך את הישראלים לאומה של יזמים

המעמסה הרגשית שטלטלה אותה כשנאלצה להוביל מהלך פיטורים גדול, התרדמת שנכנסה אליה אחרי ניתוח קיסרי שעברה, הקמת מיזם מודו יחד עם דב מורן, שהסתיימה בכישלון מהדהד אחרי שלוש שנים • אחרי כל הקשיים שאליהם נקלעה, ענבל אריאלי הקימה את האקסלרטור הראשון לבוגרי 8200 ועוד שלושה מיזמים טכנולוגיים • עכשיו היא יודעת מה הופך אותנו לאומה של יזמים

ענבל אריאלי / צילום: איליה מלניקוב, גלובס
ענבל אריאלי / צילום: איליה מלניקוב, גלובס

"זה בלתי אפשרי! - רוב האנשים בעולם נרתעים ומוותרים כשמישהו אומר להם משפט כזה. אבל אם תאמרו זאת לישראלי טיפוסי, התוצאה תהיה מסע נלהב, נמרץ וחלומי, שאולי לא ישיג את המטרה המבוקשת, אבל יגיע קרוב מספיק. קשה? אנחנו עושים מיד. בלתי אפשרי? ייקח קצת יותר זמן. תכלס, אנחנו הישראלים כופרים בבלתי אפשרי". זה מה שיודעת להגיד עלינו ענבל אריאלי, 44, מייסדת ומנכ"לית חברת Synthesis, לפיתוח כישורי מנהיגות של מנהלים. היא גם מחברת הספר 'חוצפה' (הוצאת 'ידיעות ספרים'), שבו היא מפענחת את הקודים של היזמות הישראלית כבר מגילאי הילדות המוקדמים.

חייה שלה עצמה רצופים מצבי אי ודאות, שהתחילו עוד בילדות. "בעקבות עבודתו של אבי כקב"ט אל על, כבר כשהייתי בת 4 יצאנו למסלול נדודים, שהתחיל בשלוש שנים בז'נבה. בכיתה א' כבר שלטתי בכמה שפות. עד גיל 15 עברתי בין מדינות, בכל פעם - עיר אחרת. נחשפתי להבדלי תרבויות, ואני חושבת שדווקא הניידות היא שהעירה בתוכי אש יזמית".

איפה את רואה את הקשר?

"בגיל מאוד צעיר גיליתי את היכולות שלי להתמודד במצבי קיצון של אי ודאות - גמישות והתאקלמות מהירה בסביבות משתנות. במבנה האישיות שלי, המסע הזה ישב לי טוב, בול עליי".

חוויות הילדות נצרבו בתודעה כמעצימות?

"בלעתי את העולם והרגשתי שאני חיה בהרפתקה אחת ארוכה. עד היום יש לי חברים מהשליחויות בחו"ל, ומעניין לראות איך אנשים שונים חווים את אותה חוויה באופן שונה. היו ילדים שעברו איתי את אותו מסלול, ועבורם זאת הייתה התקופה הקשה ביותר בחיים.

"הייתי ילדה מאוד עצמאית ודעתנית. אני רואה את הילדים של היום, הם מעוררי השראה בעיניי. מבחינתם יוזמה זה חלק מחייהם. הם עצמאיים, אמיצים ועושים דברים שלא חלמנו לעשות בגילם".

אבל זה גם אומר להיפרד כל הזמן מחברים שרקמת איתם יחסים.

"הקושי העיקרי שלי היה הפרידות מחברים. לעתים זה קרע אותי רגשית. אצלי לא הייתה בעיה לעשות חברים, אלא הפוך. תהליכי הפרידה החוזרים ונשנים הקשו עליי מאוד".

מה זה פיתח אצלך?

"כדי לשרוד את המעברים, האימפולס הפנימי שלי תמיד דוחף אותי להפוך כל קושי להזדמנות. אחד הרגעים הכי מרגשים שאני זוכרת מהילדות היה בגיל 12: בבית הספר בבריסל קיבלתי תעודת הצטיינות בצרפתית מול כל בית הספר. אני, המהגרת, אל מול התלמידים המקומיים, בלגים דוברי צרפתית כשפת אם. מי שיזם באופיו, זה בוער בו. נטיית הלב שלו הופכת להיות כמו מנוע טורבו שדוחף אותו קדימה".

זו תכונה מולדת, או שמי שלא נולד עם יצר יזמי יכול לפתח ולרכוש מיומנויות?

"אני יוצאת מנקודת הנחה שבמינונים כאלו ואחרים, זה קיים בכולנו - כולנו נולדים עם אותן יכולות הקשורות להישרדות, יכולת להתמודד במצבי אי ודאות ודרישה לגמישות. אבל צריך לבדוק האם הסביבה שבה אנחנו גדלים ומתפתחים מאפשרת מקום לביטוי העצמי הזה. יש מקרים שחוויות החיים מייצרות סיטואציות שמחייבות חלק מאתנו, אם מתוך בחירה או מתוך צורך הישרדותי, להשתמש בארגז הכלים הזה".

מה כולל ארגז הכלים? מהם קווי המתאר של הפרופיל היזמי הישראלי?

"לפני כמה שנים התמזל מזלי להגיע לכנס מרתק של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שבו מתכנסים ראשי מדינות כדי לקבל החלטות שמשפיעות על כולנו. ריתק אותי לראות את עומק המחקר והעניין שהפורום מייצר בהסתכלות על שוק התעסוקה והשפעתו הישירה על העולם. אחד הנושאים החשובים הוא כישורי העבודה של העתיד, ולאחרונה הפורום פרסם רשימה של כישורים נדרשים בעקבות שורה של מחקרים. מדברים שם על 'כישורים רכים' - חשיבה יצירתית, חשיבה ביקורתית, קבלת החלטות, יכולת ניתוח מערכות מורכבות, וכמובן, יוזמה. לא יזמות, אלא יכולת לקחת יוזמה. הדרישה לניהול כבעבר, הוחלפה בהנהגה.

"כשעברתי על הרשימה אמרתי לעצמי רגע, הילדות והתרבות הישראלית שאני כל כך מחוברת אליה, פשוט מזינה, משכללת ומאמנת את חלקנו, כבר כילדים, ואפילו בלי בכלל להתכוון, בלי שום אסטרטגיה. כאן, בבום אחד, התחבר לי כל הסיפור הישראלי ביחד".

"שנת ההתנדבות העיפה אותי ונתנה לי בעיטה ישר לתוך עולם היזמות. מאז הקמתי עוד שני סטארט-אפים". ענבל אריאלי / צילום: איליה מלניקוב, גלובס
 "שנת ההתנדבות העיפה אותי ונתנה לי בעיטה ישר לתוך עולם היזמות. מאז הקמתי עוד שני סטארט-אפים". ענבל אריאלי / צילום: איליה מלניקוב, גלובס

המלכודת המגדרית

אריאלי סימנה לעצמה את מסלול חייה עוד במסגרת שירותה הצבאי. אחרי תהליכי מיון קפדניים שהובילו לקורס קדם צבאי, התקבלה ליחידה 8200 בחיל המודיעין. "כשיצאתי לקורס קצינות, פגשתי לראשונה את הניואנס המגדרי. נאמר לי שאני האישה הראשונה שקיבלה פיקוד בחוליה הזו. זה צרם לי. ארבע שנים לאחר מכן הציעו לי לפקד על ההשלמה החילית של 8200. גם כאן נאמר לי שזו הפעם הראשונה שאישה מקבלת תפקיד יוקרתי כזה".

למה זה עצבן אותך?

"תמיד הדחקתי את הנושא המגדרי. לא רציתי ליפול למלכודת הזו. בחוויה האישית שלי גדלתי עם אחים ואבא שדחף אותי קדימה, לכן עצם היותי אישה לא מנע או היווה חסם בהתקדמות שלי בחיי. מחקרים על נשים מצליחניות מראים שמה שהשפיע עליהן הוא שהיה להן אבא דומיננטי, שדחף אותן קדימה".

את בעלה, שעמו ועם שלושת ילדיהם היא מתגוררת בתל אביב, הכירה עוד בזמן השירות הצבאי. 20 שנה הם כבר נשואים. "אני הצעתי לו נישואים. מבחינתי זה אירוע יזמי בפני עצמו. פשוט החלטתי שהוא הגבר של חיי, לא רציתי לחכות שיציע לי. הלכתי לבית דפוס והדפסתי הצעת נישואים. הזמנתי לנו מקום במסעדה שאהבנו לאכול בה, וביקשתי מהם להכניס את זה לתוך התפריט. הוא פתח את התפריט, ולקח לו כמה שניות לקלוט שמדובר בהצעת נישואים".

אחרי לימודי המשפטים עשתה את ההתמחות שלה במשרד גדול, שעסק בעיקר בחברות הייטק ותאגידים גדולים, מה שאיפשר לה להיחשף להנפקות ומיזוגים מהמובילים בארץ. "בעודי בהתמחות, בגיל 27, נכנסתי להיריון עם בני הבכור. אז הופיע לי בפעם הראשונה אלמנט החרדה הנשי. הייתי בטוחה שכאן יסתיים תפקידי. לכן, כדי להקדים תרופה למכה, הודעתי שאני מתפטרת. במעשה הזה היה המון כוח.

"בסופו של דבר הם לא קיבלו את התפטרותי, ונשארתי שם עוד כמה שנים. לדעתי, אין זמן טוב להביא ילדים. כל אחת צריכה לעשות את זה ממקום חזק, שמרגיש לה נכון, בלי לקחת בחשבון את מה שיגידו או להתחשב במערכת השיקולים שמסביב".

לאחר מספר שנים של התמחות, עברה להיות היועצת המשפטית של אחד מהלקוחות הגדולים של המשרד. "בתפקיד הזה חוויתי בפעם הראשונה רגע של שפל רגשי עצום. לא ידעתי שבתוכנית האסטרטגית של אותה חברה עמדו על הפרק קיצוצים ופיטורי עובדים. כיועצת משפטית הייתי צריכה ללוות את התהליך. זה היה קשה מנשוא, להודיע לעובדים ותיקים במפעל בבית שאן, שהם הולכים הביתה. מצאתי את עצמי בגיל 30, עורכת דין צעירה מתל אביב, אחראית על פיטורי אנשים בגיל של הוריי, כפול מגילי.

"היה מקרה של זוג שעבד ביחד בחברה, והייתי צריכה לשלוח את שניהם הביתה. עברתי לילות ללא שינה, מתמודדת מול אחד מהמשברים האנושיים הקשים ביותר בחיי האדם שמנגד. זה היה קורע לב. יחד עם זאת, זה אחד המהלכים שעיצבו את ענבל הבוגרת, ועוד יותר חידדו אצלי את הידיעה שכל מה שאנחנו עושים נוגע בבני אדם. זה פיתח אצלי את האמפתיה והרגישות לזולת".

בתקופה זו היא נאלצה להתמודד עם עוד תפנית קשה בעלילת חייה. אריאלי, אז בת כ-35, ילדה את בנה השני, דניאל, בניתוח קיסרי. כחמש שעות לאחר הניתוח, בעקבות טעות אנוש ורשלנות בית החולים, ללא כל התרעה, היא נכנסה לתרדמת - מצב רפואי קיצוני של בצקות מוחיות. היא הורדמה והונשמה כדי לעבור טיפולים במוחה במשך ארבעה ימים, והכליות שלה הפסיקו לתפקד.

"השבועות הראשונים אחרי שהתעוררתי מהתרדמת הרגישו הכי רגיל שאפשר: יש תינוק חדש בבית ועוד פעוט בן 3, סיפור סטנדרטי של שגרה חדשה. לקח לי חודשים לעכל את מה שעברתי מבחינת רפואית. כשאבא שלי היה על ערש דווי, חודשים ספורים אחרי הלידה, ממש לא יכולתי לסבול את צפצופי המכשירים בחדר בית החולים שבו הוא שכב. בדיעבד הבנתי שהצלילים מוכרים לי מאותם ימים ששכבתי מחוסרת הכרה בטיפול נמרץ.

"אחרי שעיכלתי את הדברים, הבנתי שאחרי שמונה שנות קריירה אני חייבת לשנות משהו, והתפטרתי בלי שהיה לי מושג לאן פניי מועדות. לקח לי יותר זמן - ממש שנים - להפנים את גודל הטראומה של האירוע הזה על הסביבה הקרובה לי. פעם בשנה, כשאני הולכת לביקורת אצל הגינקולוג שלי, אני מרגישה שיש אמת בקלישאה 'כשאתה מחייך אל העולם, הוא מחייך אליך בחזרה'. האופטימיות שלי גם מלווה בתחושת הכרת תודה על כך שעודני פה. אני מעריכה את החיים הרבה יותר".

"זה היה ממש מרגש עבורי, להקים חברה סביב חזון של איש כריזמטי". דב מורן / צילום: איל יצהר, גלובס
 "זה היה ממש מרגש עבורי, להקים חברה סביב חזון של איש כריזמטי". דב מורן / צילום: איל יצהר, גלובס

לפגוש אנשים ללא מטרה

כדי למצוא את היעד הבא שלה, אומרת אריאלי, היא בחרה לנצל את המצב, או כמו שהיא קוראת לזה, "מינפתי את הדרמה בחיי. הבנתי שאני רוצה לעשות דברים גדולים יותר. רק שלא ידעתי שאני, בעצם, מתכוננת למפלה הבאה שלי. ההחלטה הובילה אותי לפגוש את דב מורן, מהאנשים המשפיעים ביותר בעולם ההייטק. הוא סיפר לי שהוא מכר את M-SYSTEM, ועומד להקים חברה חדשה. לדב יש תפיסה מאוד מיוחדת לגבי נשים בעמדות הנהלה. לדעתו נשים צריכות פשוט להיות שם. כך מצאתי את עצמי בצוות המייסד של Modu, שפיתחה טלפון סלולרי קטן ומודולרי שמתאפיין בפרסונליזציה.

"זה היה ממש חדש ומרגש עבורי, להקים חברה סביב חזון של איש כריזמטי. כולנו נרתמנו, באמונה שלמה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. הצלחנו לגייס 120 מיליון דולר תוך חודשים בודדים, אבל ההרפתקה הזו הסתיימה אחרי שלוש שנים בכישלון חרוץ. תקופה קצרה לאחר מכן אפל יצאה עם מכשיר הטאצ', שטרף את כל הקלפים לחברות רבות. בצער וביגון רב נסגרה החברה, 300 עובדיה התפזרו חזרה לתעשייה, ו-120 מיליון דולר ירדו לטמיון".

אחרי חוויית הכישלון המשמעותית ביותר בחייה, החליטה שוב לעצור הכול, ולקחת פסק זמן של שנה. מתוך המקום האופטימי שכל כך מאפיין אותה, היא ניסתה למנף את האירוע המכונן הזה לבדק בית פנימי, תוך שהיא מתרחקת מהעולם העסקי.

"בהתחלה הייתי בלחץ - אני אקום בבוקר, ומה? בלי לצאת למשרד? בלי פגישות מתוכננות? בלי פרויקטים? יעדים ברורים? אז בשבועיים הראשונים הייתי בשוק. מזל שהילדים בדיוק יצאו לחופש גדול, אז אחרי הקייטנות ביליתי איתם. היה לנו הרבה יותר זמן משותף מלפני כן, ונהניתי מאוד.

"אחרי שבועיים הבנתי שאני צריכה לבנות לעצמי שגרה חדשה, שהיא פחות מוגדרת ומוכרת מזו שהייתה לי כיועצת משפטית בחברה טכנולוגית. הפעם זו שגרה שתלויה רק בי. זה מפחיד ומבלבל, בעיקר למי שעד אז הייתה רגילה, לאורך כל הקריירה שלה, להיות חלק מארגון יותר גדול. אבל ברגע ששחררתי את הלחץ מעצמי, נרגעתי. ואז נשאבתי לתוך מקום מאוד פתוח - בלי גבולות ומגבלות. כמו אליס בארץ הפלאות, שפתאום גילתה ממש מתחת לרגליה עולם שלם שלא הכירה לפני כן.

"מצאתי בעצמי יכולות שלא ידעתי שהיו קיימות, בעיקר סביב יצירתיות וחזון. את התרגום לביצועים אחר כך, ידעתי שאני מסוגלת לצלוח. החידוש היה שאני יוזמת ומייצרת יש מאין, והתמכרתי לתחושה הזו. המסקנה שלי היא שאנחנו חייבים לאפשר לעצמנו קצת להיתקע. לעמוד במקום, לנוח. ממקום רגוע כזה פתאום יכולה להתפרץ יצירתיות מופלאה".

מה עשית עם הגילוי הזה באותו זמן?

"כיוון שפתאום התפנה לי המון זמן, החלטתי להיפגש עם אנשים ללא כל מטרה. אחת הפגישות הללו הייתה עם מי שהיה המפקד הישיר שלי בצבא. שיתפתי אותו בזה שאני רוצה להתנדב באחת העמותות. תוך כדי פגישה, הוא סיפר לי שיושב על שולחנם פרויקט טכנולוגי, ואין מי שירים את הכפפה. הכול, כמובן, היה בהתנדבות. העיניים נצצו לי, וכמה חודשים לאחר מכן כבר הקמתי והשקתי את האקסלרטור הראשון של בוגרי 8200. אפשר לומר שכאן, סוף סוף, נפלה אצלי התובנה שאני בעצם יזמית. כאן כל הכישורים שלי באו לידי ביטוי. עד לאותו הרגע לא הרגשתי כך".

הפרויקט הפך לתוכנית רבת ממדים, והשנה הסתיים המחזור העשירי. "שנת ההתנדבות העיפה אותי ונתנה לי בעיטה ישר לתוך עולם היזמות. מאז הקמתי עוד שני סטארט-אפים בזירת ההייטק העסקית. קודם היה Gammado - חממה ליזמים, שעבורה גייסתי הון ממשקיעים אמריקאים, ושאחרי שלוש שנים התמזגה לתוך ארגון אמריקאי". אחר כך הייתה אריאלי שותפה להקמת קרן השקעות פרטית יחד עם האנג'לים גיא גמזו, יונתן קולבר ורועי אורון.

מה בתרבות הישראלית מצמיח יזמות?

"בניגוד למדינות אחרות, המאפיין הייחודי ביזמות ישראלית קשור לשירות בצה"ל. המערכת הצבאית שלנו הרבה יותר גמישה, הקודים שלנו שונים מאוד מהקודים הנוקשים בצבאות בעולם, שם הצייתנות היא ערך עליון. לעומת זאת, להיות 'ראש גדול' זה מושג שנולד אצלנו, וזאת השאיפה הפיקודית. זו גם המסגרת העיקרית שבה נולדים מנהיגים חדשים וצעירים".

לא חייבים לחפש בחוץ

אי אפשר לפספס את הקעקוע בצורה סימן שאלה קטנטן שעל זרועה של אריאלי. "זאת מתנת יום ההולדת של בעלי לגיל 44. כל חיי השאלות הולכות לפניי, מסמנות לי את הדרך, הסימן הזה בא להזכיר לנו כל הזמן לשאול שאלות. להטיל ספק ולבדוק את חיינו", היא מסבירה.

אז איך את, עם כל סימני השאלה, מסכמת את חוויות הכישלון והאכזבה שפגשת?

"אני רואה בכישלון הזדמנות נדירה ללמידה. זה שלב חיוני, שכל מי שרוצה להפוך ליזם חייב לעבור. לצערי, בתרבויות רבות בעולם נמנעים מכישלון בכל מחיר. מקדשים את הזהירות והמושלמות. אנשים שנמנעת מהם חוויית הכישלון בילדותם, ישלמו את המחיר על כך בחייהם הבוגרים. מי שלא חווה כישלון גם לא רוכש את הכישורים הדרושים להתמודדות רגשית או מעשית עמו. במקום לראות בכישלון הזדמנות להרהר בדברים שהשתבשו וללמוד כיצד לתקן אותם בפעם הבאה, הוא יראה בו חלק מאישיותו, ולכן יתקשה מאוד להתגבר עליו.

"בישראל, לעומת זאת, רבים רואים בכישלון חלק בלתי נמנע מהחיים, משהו שצריך ואפשר להתגבר עליו. התרבות הישראלית לא באמת מעודדת כישלונות. היא פשוט סובלנית יותר כלפיהם, ויודעת לקבל אותם באופן שעוזר לנו לקום ולעמוד שוב על הרגליים, ואז לנסות להמשיך לנוע קדימה".

החברה שייסדה אריאלי מיישמת מתודולוגיות הערכה ברוח העקרונות שמובילים יחידות מובחרות בצה"ל. "אם לבחור כשל מנהיגותי מרכזי אחד שמשותף לרוב המנהלים הבכירים", היא אומרת, "זו ההימנעות שלהם מלחשוף פגיעות גם מול הצוות הקרוב אליהם, מתוך חשיבה מוטעית שכך הם נתפשים חזקים יותר. הם מפספסים את העוצמה החיובית של מנהיגות כנה ואותנטית, שחשובה דווקא בעתות משבר".

אחת הבעיות כיום בארגונים היא חוסר היכולת לשמר לאורך זמן את עובדי דור ה־Y.

"מנהלים צריכים להיכנס למשבצת של מנהיג שהולכים אחריו. היום אנשים כבר לא רוצים לקבל פקודות. הם רוצים להרגיש שהם חלק מהשינויים שקורים. מכל עובד או מנהל נדרשת היום מידה מסוימת של מנהיגות.

"במקום להילחם בעובדים שלא יעזבו את הארגון, תנו להם תפקיד אחר בארגון. ארגונים חייבים לייצר היום ורסטיליות. אני תמיד ממליצה לערבב צוותים, לייצר תנועה וניידות פנימית של תפקידים. זה מייצר עניין, לימוד של נושאים חדשים ומגוון רחב של הזדמנויות, שלא חייבים לחפש בחוץ. בצבא חיילים וקצינים עוברים כמה וכמה תפקידים במסגרת שירותם.

"בני דור ה-Y מחפשים היום, מעבר לשכר, להביע את עצמם, ולא להיתקע באותו תפקיד שאליו גויסו. היום מהנדסי תוכנה מתעניינים גם בפילוסופיה. צריך להכיל את ההוליסטיות של זה. כל מערך המיון וגיוס העובדים משתנה".

 

היזם הישראלי. 10 קווים לדמותו

יכולת אלתור. בישראל מתמחים בכך מגיל צעיר מאוד - המחסור במשאבים מחייב אלתורים. זהו אחד מכישורי החיים החיוניים ביותר במציאות משתנה. בזכות האלתור אפשר להסתמך לא רק על משאבים חיצוניים, אלא גם על תושייה פנימית.

קומבינה. למרות שיש למילה קונוטציה שלילית, דווקא בעולם היזמות יש לה היבטים חיוביים. קומבינה היא דרך לקדם עניין או לפתור בעיה בדרכים לא רשמיות. אפשר לחשוב בטעות שקומבינה היא סוג של שחיתות קלה, משום שהיא עוקפת את הצינורות המקובלים, את הביורוקרטיה או את שרשרת הפיקוד, אבל הקומבינה במשמעותה המקורית לא באמת מזיקה, ובדרך כלל מציעה פתרונות יעילים יותר. בעולם היזמות, לעתים, כדי לקדם נושאים צריך לפעמים דרך לעקוף את המערכת לטובת עושה הפעולה; מעין פתרון לא רשמי לבעיה.

שפצור. מקור הביטוי הוא בתרבות של חיסכון ויעילות, ואף ברצון לשפר דברים תקינים לחלוטין. המילה שהחלה כסלנג צבאי לשדרוג הציוד באמצעות התאמות מאולתרות, הופכת בעולם היזמות לנטילת דבר קיים (מוצר, שירות, רעיון) ושיפורו על מנת שיתאים לצרכים האישיים, להעדפות ולסגנון הפרטי של המשתמש.

ספונטניות וקלילות. היזם הישראלי יודע לזרום - להניח לדברים להתנהל במהלכם הטבעי, ולא להתנגד להם. לפנות מקום גם להפתעות בחיים, ולהתמסר גם לדברים שלא היו חלק מהתוכנית. ‘זורם’ הוא אדם שמשתתף בשמחה ובהתלהבות בפעולות לא מתוכננות או מקריות.

להיות תכלס. מעשיות ותכליתיות, וגם התחושה שתפסנו את הנקודה המרכזית בעניין, הכרחיות ליזם. תכלס מציין שאנחנו מכווני מטרה, מדגישים נקודה מסוימת או את השורה התחתונה, וכל זאת תוך כדי העשייה.

להיות דוגרי. ישירות ואסרטיביות, כולל יכולת לשים את האתגרים והבעיות על השולחן בלי התנצלויות או אי נעימויות. זהו דיבור ישיר המתמקד בכנות אבל לא בצורה בוטה, אלא בפנייה אישית ורכה.

מוטיבציה בשעת לחץ. המושג ‘קטן עליי’ הוא טקטיקה לשונית שנועדה ליצור רושם שאפשר להתמודד עם אתגרים. זוהי הדרך הישראלית להתמודד במצבי אי ודאות משתנים, והיא שכיחה יותר בעולם היזמות. במילים אחרות: זה לא באמת קשה לביצוע, אני לגמרי מסוגל להתמודד עם זה.

להגדיל ראש. מדובר בגישה, במצב תודעתי ובמרכיב אישיותי. יזמים הם ‘ראש גדול’ בהגדרה - הם רואים תמונה רחבה יותר מאחרים, ומבקשים לקדם את המצב הקיים.

אופטימיות. כידוע, הביטוי ‘יהיה בסדר’ מייצג היטב את הלך הרוח הישראלי: לא חשוב מה קורה, העתיד יהיה טוב. החיים נמשכים, ולבעיות יש נטייה להיפתר בדרך זו או אחרת. הגישה עלולה להתפרש כאדישות מכעיסה או כנאיביות מטופשת, אבל זהו מצב תודעה חשוב ביותר לחדשנים וליזמים. אז מה אם ההשקה של המוצר נדחתה? אל תדאג, יהיה בסדר.

פרגון. יזם תלוי בצוות האנשים סביבו. כדי לשמר את המוטיבציה ולהעצים את הסביבה, הוא צריך לפעול על פי גישת ההשתתפות החיובית בשמחתו של אחר. זוהי הבעת שמחה והזדהות עם אדם אחר בשעתו היפה או לאחר שהשיג הישג, ללא קנאה או אנוכיות.


מה שקשה

"אני חיה עם תחושת פספוס כשאני בחו"ל בענייני עבודה - בממוצע, כל שישה שבועות למשך כמה ימים. יוצא לי לפספס לא מעט אירועים משפחתיים, וזה קשה. לקח זמן עד שאפשרתי לעצמי לשחרר, לחיות עם האכזבה, ולשים פוקוס על הקריירה שאני אוהבת. זה מאזן.

"פיתחתי כמה דרכי התמודדות. למדתי לייצר שגרה של קשר כשאני בחו"ל. למשל, לפני שהילדים יוצאים לבית הספר, להתקשר או לשלוח הודעה בווטסאפ. גם אם אני בארה״ב, אחכה לחצות כדי להספיק לבוקר שלהם. אני משתדלת גם לדבר איתם אחר הצהריים, וכך היום שלי נפתח ונסגר בקשר עם הבית. בנסיעה האחרונה לארה"ב ישבתי לארוחת שישי עם המשפחה, רק מרחוק, כולל ההכנות לפני הארוחה.

"אני משתדלת גם לשתף את הילדים במה שעובר עליי, וכך הם הופכים לחלק בלתי נפרד מהחוויה שלי. פגישות מעניינות שהיו, אנשים שפגשתי, מה שאכלתי וכל מה שאפשר לשתף. בכלל, גיליתי ששיתוף הילדים ובן הזוג בעניינים המקצועיים שלי הוא דרך מצוינת לחבר וליצור קרבה".