הקליקו על התמונות לכדי לקרוא את תשובות הילדים
הראל משיח טוכפלד |2019 | מירושלים
"מצפה לגאולה"
שני דורות, ארבעה אתגרים
האנתרופולוג תמיר ליאון סבור שילדי המילניום יעמדו בפני אתגרים שהאנושות לא מכירה. האם אנחנו מכינים אותם כראוי?
"דורות" היא אחת מתיאוריות-העל של הסוציולוגיה. אלו שמנסות להסביר את כל העולם. ילדי המילניום, משתייכים לשני דורות: דור ה-Z, שתחילתו בילידי שנת 1995, ודור האלפא, ילידי 2010 ואילך.
שני הדורות הוגדרו על-פי חידושים טכנולוגיים: שנת 1995 היא תחילת השימוש המסיבי באינטרנט בבתים, ושנת 2010 הייתה השנה שבה ל-50% ממשקי הבית בארצות הברית היה סמארטפון. לשם השוואה, חלק מהסבים והסבתות של הדורות הללו, הבייבי בומרס, הוגדרו על-פי מלחמת העולם השנייה. הדבר נקבע, משום שמחקרים רבים הוכיחו, כי טכנולוגיה מסוגלת לעצב דור באותה דומיננטיות כמו מלחמת עולם על כל המשתמע מכך.
ילדי המילניום הצעירים, יעמדו בפני אתגרים בסדרי גודל שהאנושות לא הכירה אלפי שנים ואולי מעולם. הנה ארבעה מהם:
1. העוצמה החישובית - עבודה על מחשבים קוונטיים ומחשבים אורגניים נמצאת בשלבים מתקדמים. זה יעמיד אותנו מול עולמות חדשים ויכולות דמיוניות. אנשים וממשלות יצטרכו לקבל החלטות עם פוטנציאל בנייה והרס עצום. השאלה הסינגולרית - אחת מהשאלות הגדולות של האינטרנט - מתי יגיע היום שבו המחשב יעבור לשליטה בעולם, תעלה שוב (לדעתי, עברנו כבר את הסף - המחשב כבר שולט בעולם ולא בטוח שזה חייב להיות גרוע).
2. FAKE - הערך הנחשב ביותר בדור ה-Z הוא אותנטיות. מי שמנסה לזייף, מאבד אותם מיד. זו אחת התגובות שלהם לעולם שכולו סילוף, שאין בו באמת על מי לסמוך. יש לכך הרבה השלכות; ההורים הם דמויות הרבה יותר משפיעות מהדורות הקודמים - הילדים יודעים שאולי הם היחידים שאכפת להם - יחד עם דמויות קרובות נוספות כמו מורים, מדריכים ומדריכי ספורט. שינוי גדול נוסף הוא הירידה בכוחם של החברים - גם משום שהם לא מבלים עמם כמו בעבר וגם משום שהם חוטפים מהם הרבה ברשתות. אלה חדשות טובות להורים, ונקווה שהם ידעו להיות שם עבורם.
מגמה זו בולטת גם בפוליטיקה: בבחירות האחרונות באמריקה, רפובליקנים צעירים הצביעו לדונלד טראמפ. דמוקרטים צעירים הצביעו לברני סנדרס. הצעירים לא הצביעו להילרי קלינטון שנתפסה כנכלולית מהדור הקודם. יש האומרים שזו הסיבה לעלייה בצפייה בספורט בכלל ובכדורגל בפרט גם בקהלים שפעם נמנעו מכך: בסופו של דבר מדובר במשחק שגם מתקיים בשכונה וקשה לזייף בו. בכל מקרה, קשה מאוד לחיות בעולם שאין בו אמיתות. כנראה שתהיה גם עדנה לדתות ישנות וחדשות כתוצאה מחיפוש אחר אמיתות מוחלטות.
3. בריאות - BCBSA (Blue Cross Blue Shield Association) הוא ארגון שמאגד 36 חברות ביטוח גדולות ומספק ביטוח רפואי ל-106 מיליון איש בארה"ב. הם פרסמו השנה סטטיסטיקה שנעשתה בניתוח של 55 מיליון איש. הם בחנו 10 מחלות או התנהגויות סיכוניות בשנת 2014, ושוב, אצל אותם אנשים, לאחר 3 שנים, ב-2017. נמצאה עלייה פנטסטית כמעט בכל בדיקה, לדוגמה (על-פי הסיכון הבריאותי מהגבוה לנמוך): 31% עלייה בדיכאון מז'ורי, 16% עלייה בלחץ דם, 29% עלייה בהיפראקטיביות, 15% יותר מחלות נפשיות, 10% מחלות מעיים, 12% עלייה בכולסטרול, 22% עלייה בסוכרת סוג 2. נדגיש: תוך 3 שנים.
זה אומנם נבדק בעיקר על דור ה-Y, אבל המגמה ברורה. מסתבר שהאנשים הצעירים, העסוקים בספורט ובנראות יותר מאי פעם, מתחילים להיות חולים בממוצע מגיל 27. במחלות לא קלות. הסטרס, חוסר התמיכה החברית, הבדידות, מכריעים אותם. לפני כחודש דיברתי עם 200 הורים בבית ספר יסודי בהרצליה. בסוף באו אליי המורות ושאלו אותי למה אני לא אומר להורים את כל האמת. עניתי שאני לא רוצה לעשות OVER KILLING. הן אמרו ש-80% מהילדים בכיתות עם חרדות. זה נובע מזה שהם ישנים פחות ומכך שהם חשופים למראות ויזואליים קשים במדיה.
4. משבר האקלים - יש כאלו שטוענים שאין קשר לאדם, אבל אף אחד לא מכחיש שמשהו קורה. בין כך ובין כך, הדור הצעיר יעמוד בפני אתגרים בסדר גודל תנ"כי. שורות אלו נכתבות כשאוסטרליה נשרפת, ניו דלהי קופאת, ובכריסמס האחרון היו טמפרטורות גבוהות באירופה, כאלו שלא נמדדו לפחות 100 שנה. מדובר באתגר שיצריך אותנו להתמודד מאות שנים, ובעיקר, ידרוש מאיתנו התגייסות גלובלית. ילדי המילניום יתמודדו עם המשא העצום הזה לבדם. אנחנו נוכל לעשות רק דבר אחד עבורם - לגרום להם להתחבר. אם יש משהו שהטכנולוגיה מאוד העצימה, זה את השנאה לבני אדם אחרים. זה בולט בכל העולם וזו תולדה של שילוב של מדיום ויזואלי מקצין וחוסר דיאלוג.
שואלים תמיד מדענים: "איך זה יכול להיות שאנחנו לא מוצאים סימן לציביליזציות אחרות, מחוץ לכדור הארץ? הרי סטטיסטית, לא ייתכן שאנחנו לבד?". מדענים רבים אומרים שיתכן שקיימות תרבויות רבות, אבל כל ציביליזציה מגיעה לשלב שבו הטכנולוגיה שלה משמידה את עצמה. מהפכות טכנולוגיות - אם זו האש, החקלאות, הדפוס או הדיגיטל - תמיד עשו שני דברים סותרים: חיברו אותנו והפרידו אותנו כאחד. השיא הוא כיום: אפשר לדבר עם כל אדם בעולם - אבל באנגליה יש שרה לענייני בדידות.
כדי שילדי המילניום יוכלו להתמודד עם מה שצפוי להם, ולהפסיק את השנאה שנשקפת אלינו מכנסת ישראל, אני מסיים, כמסר חינוכי לדור המבוגר, בדבריו של פרידריך ניטשה: "הדרך הכי טובה להשחית את הנוער, היא להדריך אותו להעריך יותר את אלו שחושבים כמוהו, מאשר את אלו שחושבים אחרת".
הכותב הוא אנתרופולוג יישומי
נועה גלעדי בכר, בת 16, חושבת שהמדינה הזאת היא בועה. אבל לפחות הבועה שלנו
אני נועה גלעדי בכר, בת 16, מקריית טבעון, לומדת בתיכון "אורט גרינברג טבעון" בכיתה י"א במגמת תקשורת וסוציולוגיה. לחיות במדינת ישראל בשנת 2020 זה לחיות בבועה. בועה, כי לחיות בישראל זה לחיות במקום קטן שעוסק יותר בעצמו. אנחנו לא דומים לאמריקה, כי אנחנו מקום קטן ופחות מעורבבים עם העולם. להבדיל מאמריקה הגדולה, או אפילו אירופה, שבהן יש מהגרים מדתות שונות, מתרבויות שונות, ממדינות שונות - אנחנו אומנם גם מדינה של עולים, אבל המכנה המשותף כאן גדול מסך הפיצולים שלו. אנחנו חיים במעגל מתמשך של חיים סביב דברים שמעסיקים אותנו, את הישראלי הממוצע. אנחנו מדברים על הבעיות שלנו כאן ועכשיו. אנחנו מזהים אחד את השני גם כשאנחנו יוצאים את גבולות הארץ ונוסעים לטייל בעולם במעין אחוות זהות אחת גדולה, הזהות הישראלית. אנחנו מרבים לקטר, להביע עמדות, לריב, להתווכח. לפעמים אנחנו שונאים אחד את השני, שונאים קבוצות בתוכנו, אבל בסופו של דבר - אנחנו הישראלים, גאים במקום שלנו, מתחברים ושוכחים ברגע קשה או ברגע מרגש מה היה קודם ומוצאים את נקודת החיבור.
זה נכון שיש כאן גם גזענות וכעסים ויש קבוצות בחברה שחוות הרבה יותר אפליות והדרה, אבל רובנו לא ממש רוצים להודות בגזענות ובאפליה ולכן אנחנו מכחישים אותה ולפעמים מתעלמים ממנה, כאילו היא לא קיימת. מדי פעם אנחנו מצביעים על תופעה גזענית, זועקים נגדה וממשיכים הלאה.
לחיות בישראל בשנת 2020 זה לחיות בבועה שבה למרות הפערים אנחנו מחוברים. אפילו הסלנג שלנו כזה, חברי. למעשה, הרבה מעבר לחברי. אנחנו מדברים בסלנג משפחתי - "אחי, אחותי". אנחנו לגמרי רואים את עצמנו כמשפחה אחת גדולה ומחפשים את הדומה לנו. גם אם לפעמים אחד מהאחים שלנו מעצבן אותנו וגורם לנו לצאת קצת מדעתנו, בסופו של דבר, כשניתקל באנטישמיות, או לחילופין באיזו משימה לסייע בשעת מצוקה, נמצא את החיבור ונזכור שזה שלנו, שאנחנו קבוצה. וזה כולל אפילו את הרצון להתעצבן ביחד, כקבוצה, לחפש אפילו על מה להתעצבן ולחיות בנורמות משלנו.
אפילו בפוליטיקה, למרות הקטבים, אני לא מכירה מישהו שלא ידבר עם מישהו בגלל דעתו הפוליטית. כלומר נגיע למריבות, נתווכח קשות, אולי זה בתחום הנוער ועולם המבוגרים שונה (אני לא חושבת שהפער קיצוני), אבל זה עדיין יישאר במסגרת הסביר, במסגרת "רבנו, אבל אחר כך נמשיך לדבר".
הצלחנו במהלך השנים לייצר שפה משלנו, תרבות משלנו, תרבות שמשלבת בין תרבויות שונות. זה היה כרוך כנראה במאבקים שונים ועדיין יהיו מאבקים נוספים, אבל זה שמתאפשרים כאן מאבקים, זה גם חלק מהעניין, כי בסופו של דבר יצרנו בועה. בועת ישראל, שבה אנחנו יכולים לכעוס, לזעום, לקדם דברים, לפעמים להיות גזענים, לפעמים להיות צדיקים, אבל בחוץ, נשמור על גאווה ונמצא נחמה במקום הזה, הבועה הקטנה שלנו. ואם נגיע רחוק, ונפרוץ גבולות ונתקדם להצלחה בעולם, עדיין נתגאה, נזכור, ונדבר על האיש המצליח שגדל לידנו ותראו איפה הוא היום, הוא משלנו.
למרות שבשנת 2020 אנחנו חשופים לעולם בלחיצת כפתור, הכול נגיש ובקלות ניתן לקרוא ולראות מה קורה בכל דקה בעולם - חדשות, סיפורים, אקטואליה עולמית - בסופו של דבר עדיין נעדיף לחיות בבועה הקטנה שלנו. הקידמה מאפשרת לנו לראות, לדעת, אבל גם לבחור מה לראות, איפה להיות. נראה שרבים מאיתנו חיים בדיבור, בסלנג, בחדשות, בדיווחים הארוכים - על החיים שלנו, כאן.ישראל 2020 היא מדינה קטנה, מלאת דעות ומריבות, אך בסופו של דבר מחוברת. וגאה בעצמה. ורוצה להמשיך להיות כזאת. בועה, גועשת כזאת.