שני בלוגרים הצליחו להציל את האתר שלהם ולהחזיר אותו לקהילה שבה נוצר. זה הסיפור שלהם

זר שהיה מגיע למסיבת האשכבה בבר התל אביבי בינואר 2018 לא היה מבין לאן נקלע. בזה אחר זה עלו אנשים לבמה והקריאו טקסטים אישיים מול אנשים שאת רובם לא ראו מעולם. זאת הייתה מסיבת פרידה לכל דבר, אבל לא לאדם אלא לאתר אינטרנט - ישראבלוג, המכונה בפי אוהביו הרבים "ישרא". "אנשים באו ואמרו לי שבחיים לא היה להם אומץ להקריא דברים כל-כך אינטימיים מול קהל", מספר יואב מאור, ממארגני האירוע.

אלא שהאנשים שהתכנסו שם לא היו בדיוק זרים. כולם היו בלוגרים בישראבלוג ושותפים ביצירת התוכן שהצטבר בו - היו בו כרבע מיליון בלוגים ו-15 מיליון פוסטים. הטקסטים שהוקראו באירוע היו חלק מהמאסה האדירה הזו. בשעתם, הם פורסמו בישראבלוג באופן אנונימי. עכשיו התייצבו כותביהם מאחוריהם. "ערב הקראת פוסטים ‘לפני שמכבים את השאלטר’", מתאר מאור, שמגדיר את עצמו כ"שותף ומייסד משרד הפרסום פרפל אינטראקטיב, שהתחיל את דרכו כנער שכותב על חייו בישראבלוג".

לא מאור ולא יתר משתתפי האירוע יכלו להעלות בדעתם שהשמועות על מותו של המנוח היו מוקדמות מדי. כבר אז החלו להירקם מתחת לפני השטח המאמצים שהובילו להחייאתו לפני שבועות אחדים באחת היוזמות יוצאות הדופן והחתרניות באינטרנט הישראלי: העברת אתר ישראבלוג מידיה של "רשת 13", לידי הקהילה שיצרה אותו, עמותה ללא כוונת רווח. ובכך יצרו, בלי ממש להתכוון, מהלך תקדימי.

"חשוב לציין שאף אחד אחר מעולם לא עשה דבר כזה, לא בישראל ולמיטב ידיעתי גם לא בעולם", אומר עו"ד אסף רז, שייצג את הפעילים פרו-בונו. "לא מצאתי בשום מקום דוגמה לאתר אינטרנט מסחרי שמפעילים אותו מחדש ללא כוונת רווח, רק כדי להציל תוכן וקהילה".

 עו"ד אסף רז / צילום: פרטי

מאחורי המהלך עומדים שני בלוגרים, מתן אליהוא, 29, וג'ואנה ועקנין, 28, ולידם מסייעים המתכנת ואיש הסיסטם איתי ברנדס ועורך הדין אסף רז. ארבעתם פועלים בההתנדבות ועם הרבה אמוציות, כפי שאפשר לראות מהלהט של אליהוא, איש תקשורת שעשה הסבה לעולם המשחק והתסריטאות: "כבלוגר מישראבלוג מאז גיל 14, האתר פתח לי דלת לעולם שלא הכרתי. גיליתי שאני כותב ואוהב לכתוב ואני טוב בזה. היו לי פידבקים, אנשים התעניינו ואפילו הכרתי אהבה ראשונה. במסגרת האתר יצרתי לעצמי חברים, מצאתי את הקליקה שלי, ופתאום אתה לא מרגיש לבד, אתה לא מרגיש שונה, עם אנשים שמבינים ומקבלים אותך. כל השנים זה המשיך להיות ככה. ברגע שהודיעו שהאתר ייסגר, הרגשתי שקוטעים לי חלק מהגוף. שלוקחים את הלב, ומרסקים אותו, ולא יכולתי לתת לזה לקרות".

ועקנין, שותפתו של אליהוא למהלך ההשתלטות המוצלח על ישראבלוג, מסכימה: "הייתה לי מאוד קשה המחשבה שעומדים לסגור לנו מקום שהוא בית. 'ישרא' הפך להיות חלק משגרת היומיום שלנו. באתי מהמון קהילות אינטרנטיות, השתמשתי בהמון אתרים, הכרתי דרכם כל מיני אנשים, אבל כל הפלטפורמות האלה כבר לא קיימות. ישראבלוג היא המבצר האחרון שנשאר משנות האלפיים. לא התקבל על הדעת שיסגרו לנו אותו".

ההחלטה של ועקנין ואליהוא להילחם על ישראבלוג נרקמה כבר מזמן, אבל היא אקטואלית במיוחד בימים אלה, לאור העובדה שאתרי אינטרנט דומים דווקא הולכים ונסגרים בימים אלה, כמו למשל קפה דה מרקר, שנפתח ב-2007 והגדיר את עצמו כרשת החברתית הראשונה בישראל למבוגרים, והודיע לאחרונה במייל על סגירתה הקרובה של הפלטפורמה, מאותן סיבות שעמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראבלוג: "האתר בנוי על טכנולוגיה ישנה ולמעשה לא עודכן הרבה שנים. לא ראינו איך אפשר להרים אותו ובחרנו לסגור", הסבירו גורמים בקבוצת הארץ - דה מרקר.

קפה דה מרקר שגשג לתקופה קצרה לצד רשתות חברתיות ישראליות נוספות, שפנו בעיקר לבני נוער. מקושרים, שוקס, בונה ו-ShowMe, הוקמו בשנים 2005-2004 ונסגרו כעבור שנים ספורות, ככל שגאתה הפופולריות של פייסבוק. אחרונה להיסגר הייתה "מקושרים", ב-2014. גם גולשי הבלוגים של אתר תפוז שהוקם ב-2005 במטרה להתחרות בישראבלוג, קיבלו לפני כשבוע הודעה שלפיה הבלוגייה של תפוז לא תעבור לאתר החדש שיוקם, אך בתפוז "בוחנים בימים אלו פתיחת בלוגיה חדשה באתר החדש". בינתיים, נראה שישראבלוג, שהוקמה שנים לפניהם, תישאר בטווח הנראה לעין גם אחריהם.

לא סתם אתר, קהילה

ישראבלוג הייתה פלטפורמת הבלוגים הראשונה בישראל. הקים אותה יריב חבוט ב-2001 (שלוש שנים לפני פייסבוק!) בתור פרויקט ניסיוני במסגרת לימודי תכנות. באותם ימים חלוציים, עצם האפשרות לנהל ברשת בלוג בעברית הייתה חידוש. אבל אפילו יוצרו לא שיער שהאתר יאכלס רבע מיליון בלוגים. וגם אם רק חלק קטן מהם היה פעיל, מדובר עדיין באלפי משתמשים. בשיאו ביקרו בו יותר מחצי מיליון גולשים מדי חודש, והוא משך תשומת לב תקשורתית רבה.

 יריב חבוט / צילום: עידו קינן מתוך ויקימדיה

ישראבלוג הוקמה במקביל להופעת פורמט הבלוגים בעולם, וגם הם הכילו את סוג התכנים שהביאו למדיום את שמו, "יומן רשת" (קיצור של המילה Web Log). זה היה מקום שבו גולשים כתבו על החיים שלהם, הרבה לפני שבלוגינג התפתח לז’אנר שדומה יותר לעיתונות, ולמודל עסקי וכלי שיווקי. את עלייתו אל מרכז הבמה סימנה במידה רבה עסקת מכירתה של פלטפורמת הבלוגים הפוליטיים האמריקאית האפינגטון פוסט, שנמכרה ל-AOL ב-2011 תמורת 315 מיליון דולר.

השפעתה של ישראבלוג על התרבות הדיגיטלית בישראל הייתה עצומה. השפה, הסגנון, קוד ההתנהגות לעשה ואל תעשה בכתיבה ובתגובות - עוצבו בין היתר שם. תופעות תרבויות שהיו נסתרות קודם קיבלו ביטוי לראשונה בישראבלוג ודרכה זרמו אל עיתונות הרשת שכיסתה את "ישרא", כפי שכונתה בחיבה, בתור ה"שטח".

המקרה הכי קיצוני ומוכר היה תופעת ה"פרו אנה" - שבה נערות אנורקטיות שיתפו את הפרעות האכילה שלהן זו עם זו ויצרו סביבה רשת של חברויות כמו גם של דרדור הדדי. איומי התאבדות שפורסמו בפלטפורמה העסיקו את המשטרה והתקשורת חדשות לבקרים, והיו חלק מהסיבות שדחפו את הבעלים והמנהל יריב חבוט למכור את האתר ל"נענע" ב-2006, כשנה בלבד לפני שפייסבוק הגיעה לישראל, תמורת כחצי מיליון שקל.

חבוט הבין את מה שלקח לנענע10 עוד שנים רבות להבין - ישראבלוג לא הייתה סתם אתר, היא הייתה קהילה של בני אדם, של כותבים, שעשתה את מה שמעטים האתרים שנולדו לפניה, ואף אחריה, עשו - היא שרדה. ישרא סיפק לבני אדם חור הצצה נדיר למוחות ולרגשות של בני אדם אחרים, בתקופה שבה אפילו הטוקבקים עוד היו תופעה חדשה. הפלטפורמות המובילות לשיח היו פורומים, וצ’אטים התנהלו ב-ICQ וב-MSN מסנג’ר.

מאפיין נוסף, שיובא מבלוגספירות אחרות בחו"ל, היה ה"טבעות". בלוגים הקשורים זה בזה באותו נושא היו יכולים להשתייך ל"טבעות", שדרכן הגולשים יכלו לדלג מבלוג לבלוג ולגלות תכנים חדשים. זו הייתה דרך אפקטיבית לגלות תוכן חדש בעולם שטרם הכיר את פיד החדשות. בין הטבעות הבולטות באתר אפשר היה למנות את "ספרים! ספרים! ספרים!", "דיסני לנצח", ו"אתגר גיל הארבעים - על התמודדות עם החיים לאחר גיל 40 - קריירה, חברות, משפחה, זוגיות - ומה שביניהן". בטבעת האחרונה אפשר כבר למצוא פוסטים חדשים שפורסמו בחודש האחרון.

עיתונאים ובלוגרים בולטים החלו את דרכם בישראבלוג, גם אם מאוחר יותר נדדו לפלטפורמות יותר רציניות, כמו עידו קינן מ"חדר 404", שלום בוגוסלבסקי מהבלוג "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה", או דבורית שרגל שהבלוג האנונימי שלה "ולווט אנדרגראונד" הטריף את תעשיית התקשורת בארץ במשך כחצי שנה. לצדם פעלו בלוגים קלילים יותר שהיו מאוד מוכרים בשעתם. כמו "הרווק" - בלוג התרברבות שוביניסטי שקשה לתאר כמותו מתפרסם היום ברשתות החברתיות של עידן הפוליטיקלי קורקט.

 דבורית שרגל ("ולווט אנדרגראונד") / צילום: ויקימדיה

כוחה של האנונימיות

סוד כוחה של ישראבלוג, אמרו כמעט כל המרואיינים לכתבה - הייתה האנונימיות שלה, שאפיינה את האינטרנט שלפני עידן הפייסבוק, אך המשיכה להישמר בישראבלוג. תחת מעטה האנונימיות פרחו כנות, חברויות וגם רומנטיקה. "לפרופיל הלא מזוהה יש כוח עצום", אומר חבוט, המייסד. "ברגע שפייסבוק מכריחים אותך להזדהות בשם האמיתי, אתה מפעיל על עצמך צנזורה. ‘ישרא’ לעומת זאת היא במה פתוחה".

גם א’, שהיה במשך שנים אחד הבלוגרים האנונימיים הפופולריים באתר והיה מהאחרונים לעזוב אותו בצער לטובת פייסבוק, אומר: "היה יותר חופש ביטוי. כל מה שחוקי אפשרי. היו פמיניסטיות שהתלוננו עליי להנהלה בבקשה לצנזר פוסטים, אבל הם נענו בשלילה שכל עוד אני לא מפר את החוק הם לא מתערבים בתכנים. בפייסבוק יש צנזורה נוראית.

"'ישרא' היה יותר אינטימי, יותר תכנים אמיתיים ועמוקים על החיים, כי הרוב כתבו עם שמות בדויים, אז לא הייתה להם בעיה לכתוב חופשי על כל הצרות שלהם בחיים. בפייסבוק זה כמו החיוכים עם השכנים במעלית - העמדת פנים שהכול נפלא - ואחרי שהדלתות נטרקות שומעים את הצעקות מתוך הבתים. כנראה שצריך מסכות כדי להוציא את האמת שבפנים".

הגעגוע לטקסט הארוך, האישי, האנונימי, לקשב, עולה כמעט בכל השיחות על ישראבלוג עם ותיקי האתר. יואב מאור: "מה שהפך אותי לאחד הבלוגרים החזקים בישראל זה שכתבתי על איך זה להיות תלמיד שלא כיף לו, על החרמות שעברתי, ועל זה שההורים שלי התגרשו. היום איפה תמצא אותנטיות כזו? בעולם של סמאטרפונים שבו מישהי מצלמת 6,000 תמונות כדי לבחור את זו שהיא יצאה בה הכי טוב, ומוסיפה 300 פילטרים? יש בדבר הזה הרבה ערך. בעולם כל כך חומרי ושופוני, הבלוגים היו המקום היחיד שבו יכולת באמת להיות אנונימי ולכתוב על החיים שלך.

"בפייסבוק, אם אתה כבר כותב הרבה, אתה מיד חוטף תגובות בסגנון ‘יו חפרת, ארוך מדי’. בישראבלוג, אנשים הגיעו כשהם כבר בסטייט-אוף-מיינד של לקרוא הרבה. יש הרבה מאוד פייק ברשתות החברתיות, שגם אני שותף לו. אבל אם הייתי כותב זה היה על דברים כמו איזה יום חרא היה לי, ואיך לא עצמתי עין בלילה - דברים שאם אני אכתוב בפייסבוק עלולים עוד להפוך אותי לקורבן שיימינג בסטטוסים מצייצים. אנשים בבלוגים נכנסים כדי לצרוך תוכן. ברשתות החברתיות הם נכנסים כדי לצרוח על התוכן".

הרשת החברתית הראשונה

עם המופתעים והשמחים על שובו של ישראבלוג נמנית ד"ר כרמל וייסמן, מרצה באוניברסיטת תל אביב, שנחשבת לאחת החוקרות הראשונות והבולטות של התרבות הדיגיטלית בישראל, ובעצמה ניהלה בלוג בשם "ד"ר בלוג". עבודת הדוקטורט שלה, מ-2010, עסקה בקהילות בישראבלוג. אחת הקבוצות שהתמקדה בהן הייתה קהילה מקוונת של ילדות, רובן בנות 13-12, שכונו "פקאצות" (ראו מסגרת).

 ד"ר כרמל וייסמן / צילום: איל יצהר

המחקר של ד"ר וייסמן היה אחד המחקרים האקדמיים הראשונים והבודדים של תרבות דיגיטלית אותנטית בישראל בשנים הראשונות של האינטרנט. במשך שנים הוזמנה בזכותו ד"ר וייסמן לדבר על ישראבלוג ומאפיינים התרבותיים של האינטרנט הישראלי. "זו הייתה הרשת החברתית הראשונה למרות שהיא מעולם לא הוגדרה כרשת חברתית", היא אומרת. "פלטפורמות הבלוגים אמנם לא הוגדרו ‘רשת חברתית’, אבל בלוגרים יצרו בפועל רשת חברתית ודינמיקה של רשת חברתית בפלטפורמות שבהם הם פעלו. לכן גם הרבה מהמאפיינים של רשתות חברתיות כבר היו בישראבלוג, לטוב ולרע. אפילו ממים, שנחשבים לתופעה יותר מאוחרת.

"בנוסף, חשוב להבין שזה היה יישום הווב 2.0 היחיד. לא היה אז יוטיוב, ולילדים זו הייתה הפעם הראשונה שהיה להם מקום וקול במרחב הציבורי, ובעברית. זה היה מיוחד, וכל מה שרואים היום ברשתות החברתיות - החלו בישראבלוג. לכל דבר שדיברנו עליו בהיקפים גדולים ברשתות חברתיות - היה תקדים בישראבלוג".

את האופי הקהילתי של האתר אפשר לראות גם בהתנגדות העזה של חבריה לנושא הפרסומות. בשלב מוקדם מאוד, כבר ב-2002, הושק "מנוי פרו" - מנוי משודרג, שתמורת 70 שקלים לשנה (בהמשך עלה ל-100) מעניק גישה לנתונים ולפיצ’רים מתקדמים ובעיקר "פטור" מפרסומות. ב-2004, עם הגדילה וההתפתחות (40 אלף משתמשים בחודש, 6,000 ביום) התעורר צורך בשרתים חזקים יותר, והאתר עבר לשרתים של נענע. הוא לא נמכר לה עדיין, אבל אם רוצים, אפשר לראות במהלך רמז מקדם. לנענע נראה טבעי לשלב את סרגל הכלים שלה במסגרת האתר. הצעד עורר מיד את מחאת הבלוגרים.

באוקטובר 2006 נמכר האתר לנענע. עכשיו, משהייתה לבעלים החדשים, ביקשה החברה לשלב לוגו ופרסומות שלה באתר שקנתה, אבל הבלוגרים התקוממו שוב. מבחינה מסוימת אפשר להבין גם אותם - עד שנמכר לנענע, נוהל האתר בפועל בעזרת מתנדבים, שסייעו למייסד-מנהל בתפעול שוטף של האתר. הם ראו בעצמם את בעלי הבית, ובנענע את המארח.

"לפי התפיסה שלהם, פרסומות ולוגואים מסחריים מבטלים את תחושת ה’חדר הפרטי’ ואת האישיות שלהם שמובעת בו", מסבירה וייסמן. "מבחינתם היה מדובר בצעד ששקול לחובת תלבושת אחידה בבית ספר, או כאילו מישהו נכנס להם לחדר ותולה על הקיר תמונה שהם לא סובלים. לבלוגרים לא היה אכפת מי הבעלים של האתר, ולנענע שחשבה שקנתה אתר וגילתה שקנתה קהילה זה התפוצץ בפנים".

למרות הקשיים, בהנהלת נענע המשיכו לראות בישראבלוג נכס אסטרטגי, והמשיכו לתמוך בו, למרות ההוצאות (שכרן של מנהלת האתר ומתכנת במשרה מלאה). ב-2007 נפתחה גם גרסת ה"פרו" לכל המשתמשים. אלא שחרף כל הניסיונות, הפלטפורמה לא הצליחה למשוך אליה מספיק בלוגרים מבוגרים ורציניים כפי שקיוותה.

העיצוב הקליל, שבמידה רבה דווקא עומד במבחן הזמן, והרוב המוחץ של ילדים ובני נוער, גרם למבוגרים לוותר על היתרון שהעניקה ישראבלוג מבחינת חשיפה בפורטל נענע ובהמשך בערוץ 10. ככל שעברו השנים הם העדיפו לפתוח בלוגים בפלטפורמות "רציניות" יותר כמו אתר רשימות, בבלוגים עצמאיים בוורדפרס, ומאוחר יותר בפייסבוק ובטוויטר, שהלכו וכבשו את הזירה.

ב-2007 התמזג אתר נענע עם ערוץ 10, מה שהפך בהמשך לגוף התקשורת רשת 13. בהדרגה הלך ישראבלוג ואיבד את האטרקטיביות שלו בעיני ההנהלה החדשה. הטכנולוגיה שלו הלכה והתיישנה (אף שהייתה יציבה והביצועים הניחו את דעת משתמשיהם), ובהתלבטות אם להשקיע ולשדרג או לוותר ולסגור, נראה היה שידה של הגישה האחרונה היא על העליונה. באוויר ריחפו שמועות, ובהמשך הודעות רשמיות, על סגירה מתקרבת של האתר.

"ישראבלוגרים הומלסים"

כפי שאפשר לשער, הבלוגרים לא עברו על כך לסדר היום. כשפורסמה ההודעה על הכוונה לסגור את ישראבלוג ב-2014, התעורר גל מחאות, שהוביל לדחיית ההחלטה. הבלוגרים הרוויחו עוד שלוש ומשהו שנים באוויר. שוב ושוב חזר הדפוס של הודעות סגירה שלא התממשו בפועל.

בתחילת דצמבר 2017 התפרסמה הודעת סגירה: "גולשים יקרים, ב-31 בדצמבר שרת הבלוגים של נענע 10 ייסגר לצמיתות עקב מעבר לאתר חדש וסגירת השרתים הקיימים. לא תינתן הודעה נוספת פרט להודעה זו, ולכן אתם מוזמנים להיכנס בקרוב לבלוג שלכם ולגבות את כל החומר". בשלב הזה הבינו הבלוגרים שהפעם זה רציני, והתאגדו בקבוצת הפייסבוק "ישראבלוגרים הומלסים", הכוללת כמה מאות חברים.

אליהוא: "כרגיל, קם קול זעקה והתחיל בלאגן. הרשת געשה, אבל ראיתי שכולם רק מדברים ולא עושים. הרמתי את הכפפה בצורה הכי נאיבית שאפשר לחשוב עליה - אמרתי: ‘יאללה בוא נעשה משהו’, והתחלתי למשוך בחוטים ולדבר עם אנשים. הגעתי לנקודת שבירה. הרגשתי שזה גדול עליי להתמודד עם זה לבד. פרסמתי הודעה בקבוצת ‘ישראבלוגרים הומלסים’, וביקשתי ממי שרק יכול להירתם לדבר הזה, שיירתם.

"ג’ואנה, אותה אני מכיר עוד מהצבא, ראתה את הפנייה שלי ואמרה, בוא נעשה עם זה משהו, וכך התחלנו לעבוד על זה יחד. התחלנו ליצור קשר עם הקהילה, סיפרנו להם מה אנחנו עושים ואמרנו - בואו ננסה לקחת את האתר. התחיל דיון ראשוני מול הבעלים, ובמקביל התחלנו לבנות מערך מתנדבים. פרסמנו טופס מקוון והצענו לבלוגרים להתנדב, כל אחד לפי יכולתו. עשרות נרשמו. כך גם הגיע לסייע לנו עו"ד אסף רז, שמלווה אותנו לכל אורך הדרך". 

 הבלוגרים מתן אליהוא וג'ואנה ועקנין / צילום: שלומי יוסף

עו"ד רז, 33, שאיננו בלוגר בעצמו, הצטרף לוועד הפעולה ממניעים אידיאולוגיים: "ישראבלוג היא אבן פינה בתולדות האינטרנט הישראלי", הוא אומר. "לא ייתכן ש-15 מיליון פוסטים שנכתבו קרוב למה שהיה אז קרוב ל-18 שנים - פשוט ימחקו להם, ומי שהייתה הקהילה המשגשגת בארץ תיעלם גם היא איתו. לבלוגרים יש זכויות יוצרים שאי אפשר לרמוס.

"חוק זכויות יוצרים והוראות חוק נוספות כגון חוק השומרים, וחוק המחשבים קובעים כבר היום שחובה על כל אתר ששומר תוכן של גולשים לשמור על המידע, ולא רק שלא למחוק אותו, אלא גם להשאיר אותו זמין. אומנם הטראפיק בישראבלוג ירד, אבל גם עכשיו, עם עלייה של פלטפורמות אחרות, לא ישראליות, יש אלפי יוניקים פעילים כל שבוע. יש חודשים בשנה שבהם יש פעילות של עשרות אלפי גולשים בחודש. זה קהל משמעותי. לא יכולתי להשלים עם זה שהנכסים של מאות אלפי משתמשים ירדו לטמיון. זה אי צדק שלא יכולתי להשלים איתו, והחלטתי לעזור להם".

ניצחונו של "האינטרנט הקטן"

במאי 2019 שלח עו"ד רז למנכ"ל רשת רשת מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. "הסיבה למכתב התקיף הייתה הרצון שלנו לנער את האדישות של רשת, שענייני ישראבלוג לא היו בראש מעייניה. הזהרנו שאם הם ימחקו את כל החומר שלנו, נתבע אותם", אומר רז.

המכתב נשלח עם העתק לקרין נהון, נשיאת איגוד האינטרנט הישראלי, שהיא גם חוקרת ומרצה בכירה בתחום הפוליטיקה של המידע ובנושאי חברה וטכנולוגיה. גם נהון נרתמה לעזרה ופנתה להנהלת רשת בנושא, ואז נפתח סוף-סוף ערוץ תקשורת, והמשא ומתן יצא לדרך, אחרי יותר משנתיים של התכתבויות ופגישות בנושא, עם רווחים של חודשים בין מכתב למכתב. "באנו למשא ומתן מעמדות מוצא שונות מאוד", אומר רז. 

"'רשת' ראתה את האתר כנכס מכביד, נטל שהם שאפו להיפטר ממנו, ואנחנו רצינו אותו מאוד. בינואר 2020 קיבלנו לידינו את תוכן האתר - 15 מיליון קטעים כתובים ויותר מ-13 מיליון תמונות, שהועברו אלינו ללא תמורה", אומר רז. "זה אוצר של התרבות הישראלית שממש הצלנו. לא יודע מה הם היו עושים עם זה. קרוב לוודאי ‘שיפט דליט’, מחיקה לצמיתות". מרשת 13 נמסר בתגובה: "אין בכוונותינו להתייחס לעניינים שנמצאים בהידברות בין הצדדים".

איך אתה רואה את המשך ניהול האתר על־ידי חברי העמותה, שאין להם ניסיון בהפעלת אתר או בניהול?

"האמת היא שאין כל-כך הרבה עניינים טכניים. האתר יושב על שרת אחד, בארץ. משלמים עליו פחות מאלף שקל בחודש. זה אומנם 12 אלף שקל בשנה, אבל זה לא סכום ‘בשמיים’. אנחנו עומדים להרים מימון המונים, שאמור לכסות את ההוצאות. בצד הטכני מטפל מתנדב, ויש לאתר כל-כך הרבה משתמשים ששמחו שהאתר עלה מחדש, שאנחנו אופטימיים לגבי גיוס הכסף הזה. החלום שלי הוא שגם ב-2040 יהיה באוויר, ואין סיבה שלא".

אם רוצים, אפשר לראות בסיפור ישראבלוג משל קטן על ניצחונו של האינטרנט "הקטן" - המשמר את רוחה החתרנית, השיתופית והחינמית של  הרשת בראשית ימיה, על האינטרנט ה"גדול" של התאגידים והכספים הגדולים, חלק ממערכה רחבה יותר. ד"ר ניקולס ג’ון, מרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה לחברה וטכנולוגיה, מנסח זאת כך: "המהלכים הללו ממחישים היטב את הלוגיקה הקפיטליסטית של האינטרנט. אחת הדרכים לספר את ההיסטוריה של האינטרנט היא לספר על ההשתלטות של כסף הגדול על האינטרנט.

"זה קצת פשטני, אבל מרשת של בעיקר מדעני מחשב, גיקים וקצת היפיז, היא הפכה להיות אחד המנועים המרכזיים של הכלכלה העולמית, עם קפיטליזם של מעקב שבו מה שקורה באינטרנט לא שונה ממה שקורה בכל תעשייה - שחקנים קטנים נאכלים על ידי גדולים.

"אפשר לקרוא את הסיפור של ישראבלוג בשני אופניים. זה מעולה כי יש התנגדות, סוג של מרד, יש סיפור של הצלחה של התארגנות אד-הוק של אנשים קטנים ופשוטים. מצד שני אפשר להגיד שזו שירת הברבור. אז בסדר, הם הצליחו אבל רבים אחרים פחות מצליחים. למשל מה שעבר על ‘טאמבלר’. טאמבלר נרכשה על ידי יאהו, ובשלב מסוים החליטו לסגור את כל התוכן המיני. לא התאים ליאהו שיש שם תמונות פורנוגרפיות. המהלך הזה פגע ממש בקהילה של אנשים שמצאו בה מרחב בטוח לזהות מינית דומה. זה היה מקרה הפוך, כישלון של קהילה לעמוד על שלה ולקיים חיי קהילה איך שחברי הקהילה רואים לנכון, השורה התחתונה היא שהכסף הגדול מדבר מאוד חזק.

"הסיפור של האינטרנט הוא גם של המיזמים הקטנים שלא שרדו. יוזנט למשל, קבוצות הדיון של שנות התשעים. כשב-2001 גוגל קנתה את כל הארכיון של יוזנט זה הרגיז המשתמשים, כי הם הרגישו שהם קהילה יחסית סגורה. פתאום התכנים שהם כתבו עלו בתוצאות החיפוש של גוגל, וזה ערער את סדר עולמם.

"זה קרה בעוד קהילות מקוונות - לאחר שהפלטפורמה נסגרה אנשים ממש חשו שאיבדו בית. זו תחושה אמיתית של אובדן ופגיעה. אתה מרגיש שיש משהו שהוא שלך, ופתאום יום אחד אתה מגלה שאולי טיפחת גינה נורא יפה אבל אז העירייה באה ואומרת שבעצם האדמה שייכת לה והיא תקים שם חניון. אתה חסר אונים מול כוח ביורוקרטי, תאגידי, הרבה יותר חזק ממך.

"יש כאן בעיה עקרונית אינהרנטית: אנחנו משתמשים בתשתיות שהן לא שלנו, ופתאום מופתעים שיש לתשתיות הללו בעלים, ולבעלים האלה יש חזון אחר לגביהן. סיפורים כאלה מזמינים אותנו לעצור רגע ולחשוב - יש לי בלוג, הוא שלי ואני כותב אותו שנים אבל מי הבעלים של המחשב שהבלוג הזה יושב עליו? מה הוא חייב לי? מה יקרה אם מחר הוא יחליט למכור את המחשב הזה? ובכן, ה’ענן’ הוא בעצם המחשב של מישהו אחר. זו מטאפורה לאופן שבו אנחנו חושבים על טכנולוגיות בכלל ועל אינטרנט בפרט. אולי יש כאן אזהרה למי שקצת שוכח: קיים קונפליקט אינטרסים בין האנשים שפועלים ממניעים טהורים וראויים להערכה, לכתוב תכנים לאנשים אחרים בחינם וליצור קשרים לדיון בבעיות העולם, לבין העובדה שהתשתיות לא שייכות להם".