בחדר הסגלגל, טראמפ הודיע שאחרי הבחירות יעשה דיל עם איראן. נתניהו ישב לידו בדממה

אירועי חתימת הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, ומזכר ההבנות בין ישראל לבחריין - היו מרגשים. ארבעה אישים - נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החוץ של איחוד האמיריות בן זאיד אל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד אלטיף אל זיאני, הופיעו בתיאום יפה על המרפסת של הבית הלבן, נאמו ברגש, ירדו במדרגות יחד והתיישבו לשולחן העץ המרובע כשהם מחויכים ונינוחים. לא היו מתחים של הרגע האחרון בין הצדדים. ניכר היה שבבית הלבן התאמצו להרים אירוע מדויק וגלוי לב מן הסוג של What you see is what you get.

אך את העיקר - ההסכמים עצמם - לא ניתן היה לראות עד לכשעתיים לאחר החתימה, ולא ברור מדוע מנעו את ההצצה לניירות עצמם. מקריאה לילית ומאוחרת של ההסכמים עליהם חתמה ישראל, ניכר שלא היה לנתניהו יותר מדי מה להסתיר. אמירות כלליות של מדינת ישראל בנוגע לשאיפות עתידיות לשלום כלשהו. במסמכים לא כלול ויתור ואפילו ההתחייבות שלא לעסוק בסיפוח, שהוזכרה בנאומו של שר החוץ של איחוד האמירויות, אינה רשומה שחור על גבי לבן.

גם במסמך שנחתם בין ישראל לבחריין נכללה פסקה כללית עם מחויבות עתידית "להרחיב את מעגלי השלום", תוך שמירה על "ריבונות, בטחון והזכות לחיות בשלום תוך קיומם של מאמצים להשיג פתרון צודק, מקיף ומתמשך לקונפליקט הישראלי-פלסטיני".

השותפות החדשות של מדינת ישראל - איחוד האמירויות ובחריין - לא נושאות את דגל פלסטין בליבן, ואם אפשר היה לחשוב אתמול על צד ג' לפעילות השלום הנמרצת, הרי שהיתה זו איראן. וכאן צריך גם לבוא הפוקוס של הישראלים.

פעמיים אתמול הזכיר טראמפ את כוונתו להיכנס למו"מ מהיר עם איראן, מיד אחרי הבחירות. הוא דיבר על כך מיוזמתו, בראיון בוקר ארוך לפוקס ניוז, והוא העלה זאת מיוזמתו פעם נוספת, בעוד נתניהו יושב לצידו בחדר הסגלגל.

נתניהו נותר אילם למשמע פרץ המחשבות על עסקאות כלשהן עם איראן. תוך כדי שטראמפ התייחס למדינה הסוררת והשנואה, הוא הוסיף ש-Sleepy Joe, ג׳ו המנומנם, ימשיך את המדיניות הרופסת של הדמוקרטים אל מול איראן (חתימה על הסכם והעברת כספים, לפי טראמפ) בעוד הוא, טראמפ החזק, יסגור איתם מו"מ בין המדינות תוך חודש למן היום שהוא ייבחר.

מדוע שנתניהו לא יגמול לטראמפ טובה

אם נתניהו אמור היה בשלב הזה לעטות פרצוף מודאג ועצבני - זה לא קרה. נתניהו גם לא השיב לטראמפ בהטפת מוסר, כפי שעשה פעם אחת לפני שנים לנשיא ברק אובמה, באירוע אל מול המצלמות שהרחיב את הפער והעמיק את המריבה בין האישים. כאשר קיבל נתניהו את זכות הדיבור, לצידו של טרמאפ הפטפטן, אמר נתניהו כי ישראל אינה מבודדת בעולם. ההפך הוא הנכון, יש מדינה אחרת (איראן) שצריכה לחוש מבודדת לאור הציר הסוני-המתון החדש.

טראמפ הפך את האירוע לפוליטי, דבר שצריך היה להפריע לנתניהו. הוא השתמש בבמה הבינלאומית החשובה, לטנף על היריב הפוליטי. יתכן שנתניהו ציפה לכך, ואולי אף קיבל זאת במשיכת כתף ובהבנה. כאשר נתניהו היה זקוק לטראמפ כפעיל קמפיין בכיר (הכרזה על הכרה ברמת הגולן, ציוץ בנוגע לברית הגנה 48 שעות לפני מערכת בחירות מועד ב׳) - טראמפ מילא את התפקיד בחדווה. מדוע שנתניהו לא יגמול לו טובה ויהיה שותף מלא לקמפיין. בעולם של נתניהו, הכל עובר. אם וכאשר ביידן יהיה כעוס, ואם בכלל יצליח להיבחר, נתניהו ידאג ליישר את ההדורים אי שם בהמשך.

כך או כך, יתכן שממשל דמוקרטי עתידי בראשות ביידן יתחיל לדבר על מו"מ, והנה בא טראמפ עם אופציית הממשל הרפובליקני העתידי ומסביר שגם הוא יערוך מו"מ, עם איראן.

הזירה הפלסטינית לא הולכת לשום מקום

באחד הרגעים החשובים בבוקר השמשי והיפה על המדשאה החגיגית, נאומו בערבית של שר החוץ של איחוד האמירויות, הופרע קשות באמצעות מטח ירי על ערי דרום ישראל. וזה גרם לתסכול גדול. חמישה אנשים נפצעו באשדוד, אחד מהם במצב בינוני. וכך, בעוד בוושינגטון משלימים בחגיגיות את הוצאת היחסים בין ישראל למדינות סוניות מן הארון, באו החמאס והפלסטינים בעזה, וצווחו "אל תשכחו אותנו, גם אנחנו פה". הנואמים לא יכלו לשמוע ולדעת, והם נותרו עם רגשות השלום ומוזיקת הוליווד אמריקאית ברקע. ֿ

אך הזירה הפלסטינית לא הולכת לשום מקום. הם השכנים דלת-לצד-דלת של ישראל. ההישג של נתניהו אתמול היה כביר, והגשמת חלום של ממש עבור כל מנהיג ישראלי. לפיכך, לא ניתן יהיה למחוק לנתניהו את החיוך לעוד זמן רב. הסכמי אברהם הם מסגרת מרגשת למהלכים עתידיים ומסמכים מלאים באופטימיות ותשומת לב לשגשוג, פריחה, קשרים בין-דתיים. אבל שלום אמיתי עושים עם אויבים, ולא עם חברים-סודיים. אולי האמירתיים ילמדו אותנו לקח קטן, כיצד "להרחיב את מעגלי השלום באזור", כפי שנכתב באחד מסעיפי ההסכם.