ישראל פריי עונה לטלפון בחשש מעורב בחשדנות, ויש לו סיבה טובה. העיתונאי החרדי הראשון, ועדיין מהבודדים, שהעז לפרסם הפרת הנחיות קורונה המוניות במגזר, שחשף שוב ושוב את ההתקהלויות ההמוניות בציבור שלו, ושבביקורתו לא חס על אף קבוצה בחברה החרדית - סופג איומים והטרדות כבר חודשים.
בעוד עיתונאים חרדים אחרים שומרים על השורות, הוא מותקף ברשתות החברתיות, ומספר הטלפון שלו מפורסם בקבוצות ווטסאפ פעם כמוכר לולבים בזול, פעם כפיצרייה כשרה למהדרין, ורוב הפעמים כשטינקער ומויסער. "אני מותש", הוא אומר בקול שקט, "עושים לי את המוות".
פריי לא מוותר, למרות המחיר הגבוה, אבל האיומים שהוא מקבל עובדים מצוין על כל השאר. עד כדי כך, שכבר מדובר בפרקטיקה מקובלת שנוסתה גם על עיתונאים אחרים. חרגת, חטפת. "עזוב", אמרו לי עיתונאים חרדים רבים, "מה אני צריך שהמספר שלי ירוץ בקבוצות". בשקט ושלא לציטוט או לייחוס, רבים מהם מצדיקים את פריי.
"אני חש בשינוי די גדול", הוא אומר. "בהתחלה לא שיתפו איתי פעולה, וכל התיעודים שלי נקנו בעמל. עשיתי הכול בעצמי, ותוך סיכון גבוה. היה קשה לעכל מה עשיתי, והזעם כלפיי היה כל כך גדול. אבל עם הזמן, העבודה שלי נהיית הרבה יותר קלה. חומרים זורמים אליי, ואני מקבל הרבה תמיכה - תמיכה פנימית, לא מחילונים בטוויטר. אנשים מבינים שהולכים לנעול אותם בבתים, והם הולכים לשלם את המחיר על כל ההפרות והישיבות והחתונות והחגיגות. אולי זה הביא לשינוי".
החשיבות המרכזית של החשיפות של פריי, כתב 'המקום הכי חם בגיהנום' ו'דמוקרטTV', נעוצה בעובדה שהוא לא עושה לעצמו עבודה קלה. הוא אינו מתמקד באשמים המיידיים מתוך השוליים של החברה החרדית, אלא מראה עד כמה נרחבות ונפוצות ההפרות בכל שדרות המיינסטרים החרדי. "זה הסיפור הגדול של הקורונה", הוא אומר. "אצל החסידים זה פשוט הרבה יותר נראה לעין". החברה החרדית, לפי דיווחיו, היא הפרה המונית אחת גדולה.
הנה כמה דוגמאות. בעקבות דבריהם של חברי הכנסת החרדים יעקב ליצמן, ישראל אייכלר ויעקב טסלר נגד מנכ"ל משרד הבריאות, חזי לוי, צייץ פריי: "למה לא תמשיכו בקירוב לבבות, מעגלי שיח, סיורי צ'ולנט, למה לא? זה הרי כל כך דו כיווני, יעיל, מכבד ומקדם את היחסים בין כל הצדדים לעתיד מזהיר ומלבלב".
כאשר נכדו של אייכלר התחתן בחתונה שבה ככל הנראה לא הקפידו על ריחוק חברתי, העלה תמונה מהחתונה וכתב "מזל טוב לחבר הכנסת ישראל אייכלר לרגל נישואי נכדו... מקווה שהשמחה הצליחה לפרוץ גם לחדר הסמוך בו שהית במהלך האירוע". לצד תגובות כמו 'קול ששון וקול שמחה' היו גם תגובות נוסח 'קול וירוס וקול מחלה', ולצד זאת היה מי שתהה למה פריי לא מתעד את המצב גם ביישובים ערביים.
הדיווחים שלו מאירים באור אחר גם את העבר הקרוב. אני נזכר בגל הראשון של הקורונה, אז נשלחו התקשורת והמשטרה לטפל ביד קשה ובמכתזית נטויה בפלג הירושלמי הקטן והשולי, שלא מייצג את כלל הציבור החרדי (זוכרים?). מי שהוקיע את העיתונאים והשוטרים בפלג הירושלמי היה המיינסטרים החרדי, כולל ח"כים, שהיום מגנים על אותה התנהגות ממש. בגל השני כולם נהיו הפלג הירושלמי, ותודה לאדמו"ר מבעלזא. אפילו הרב קנייבסקי, מנהיג הציבור הליטאי המתון יותר, כבר הורה להתעלם מהנחיות המדינה.
היעלמות הח"כים
בלתי אפשרי לראות את קרקעית התהום שנפערה בחודשים האחרונים בין החברה החרדית לחברה הכללית (חילונים, נו), ולהעריך את השלכות הנפילה. הכתבה שלפניכם תנסה לתאר ולהבין תהום אחרת - זו שנפערה בתוך החברה החרדית פנימה, בין הציבור לנבחריו, כשהתקשורת המגזרית, כמו תמיד, באמצע. פעם דוחפת, פעם נגררת.
אני מבין אתכם, הקוראים, ושומע את האנחה. כמו חילונים רבים, גם אחיכם מרגיש לא פעם שכבר נקעה נפשו מהניסיונות הבלתי פוסקים להבין את החברה החרדית, ולהתחשב באורחות חייה. הייתי עושה את זה הרבה יותר ברצון, לו הניסיון היה הדדי.
כחילוני אני נהנה, ולעיתים נאלץ, להתאמץ ולהבדיל בין חסיד גור לחסיד וויזניץ', בין הליטאי לחב"דניק, בין הרב בעדני לרב בוארון ובין האדמו"ר מסדיגורא לאדמו"ר מקרלין. אני יודע ומבין שמדובר בציבור מורכב ומלא גוונים. אבל החרדים לא עושים שום ניסיון להבין אותי. לא אותי אישית, כמובן, אני משעמם כמו אבן שפה. הבעיה שהם חושבים שכולכם משעממים כמוני. עוד בעיה: גם את העובדה שהם לא רוצים להבין אותי, אני צריך להבין.
ואחרי שכל זה נאמר, בואו נעשה עוד ניסיון להבין מה עבר על החברה והתקשורת החרדית בין הגל הראשון לשני. בואו נסתובב כמו עיוורים מסביב לפיל, וננסה לתאר אותו. במהלך הכנת הכתבה דברתי עם מספר דו ספרתי של עיתונאים חרדים, חלקם חברים. רבים מהם סירבו להיות מצוטטים ולהיכנס לצרות, מהסיבות שתוארו לעיל, אבל משלל השיחות שקיימתי עולה פחות או יותר אותה תמונה של נתק בין הציבור לפוליטיקאים שלו.
"בלי גוזמה, זו נקודת השבר הכי גדולה: הפער שנפער בין הגווארדיה השלטת, ההגמוניה והפוליטיקה, לבין הציבור. גם ברמה הארצית וגם ברמה המקומית", אומר פריי.
"הפוליטיקאים החרדים בממשלה לא טיפשים, חלילה. בגל הראשון (אחרי ההלם הראשוני) הם לקחו את הצד של המדינה סביב ההגבלות, וקראו לכבד את הסגר, אבל פתאום גילו שהציבור לא איתם. הציבור הצעיר לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן סגר דיפרנציאלי על ערים חרדיות. הפוליטיקאים החרדים היו המומים מעוצמת הזעם ורובם התקפלו, לא עמדו בלחץ ואיבדו את הכיוון".
"בגדול", אומר איש התקשורת החרדי, דודי זילברשלג, "הפוליטיקה החרדית משדרת אין אונים. כל השנים היינו תמימי דעים שמדובר בנבחרת של אנשים עם חריצות וניסיון, ופתאום... נעלמו. אנחנו, שתמיד היינו בעד שמירה על הבריאות, זנחנו הכול, וקמו אצלנו אנרכיסטים שאומרים לך שהכול מותר... הציבור נקעה נפשו", כואב זילברשלג, "אנחנו במצור, יש שנאה כלפינו. אנחנו במקום כל כך נמוך".
איך אתה מסביר את היעלמות הח"כים?
"המציאות יוצרת נתק גדול מאוד, וכעס עצום. התסיסה בפנים כל כך קשה. שמעתי מאדם מאוד נכבד שאמר לי דברים שאתה שומע אצל האספסוף והנערים - 'גם אם הרב שלי יורה לי להצביע ג', אשב בבית בבחינת שב ואל תעשה'. זה עדיין בשוליים, אבל לך תדע לאן זה עוד יתדרדר".
זילברשלג, מהנציגים הבולטים של החרדים בתקשורת, מסביר את מערכת השיקולים של האדמו"ר מבעלזא, ובראשם: שמירה על חיי הנפש.
אני מכבד את זה, אבל השאלה אם הוא לוקח גם אותנו, הציבור הכללי - בשיקולים שלו?
"החידוש של החסידות היה להסתכל על כלל ישראל, אבל האם זה נמצא היום בשיקולים? אומר לך בכנות, אני חושב שהיום השיקולים של ההצלה הפנימית מהתפוררות החברה החרדית, מסמאים את העיניים מלראות את המרחב הפתוח".
בעיניים של הדור חדש
"זו רעידת אדמה בין הפוליטיקאים לציבור", מסכים איתי גדסי, פרשן ומגיש ברדיו קול חי. "אין ספק שזה קורע את כולם. יש נתק בין השטח לנציגים". על דברים באותה הרוח חוזרים רבים אחרים. מה מקור הנתק?
אנחנו, עם העיניים החילוניות שלנו, נוטים להתבונן במתרחש כמעין התנתקות של החרדים מכלל הציבור. בעיניים חרדיות זה נראה הפוך: "הזעם החרדי הוא דווקא תולדה של עודף היטמעות וישראליות", אומר פריי. "היום הצעיר החרדי רואה את עצמו יותר ישראלי ממך, דרור. אחרי כל שנות הברית עם הימין והישיבה בממשלה, הוא מרגיש חלק מהממלכה, ואתה אומר לו שיוטל סגר רק עליו? בלתי נתפס מבחינתו! זה זה יכול להסביר את שתיקת הח"כים החרדים. לתחושתי, זה חלק מהשיתוק הכללי".
פריי אמנם מוקצה בחברה החרדית, אבל רבים אחרים מתארים תמונה דומה. "אתה מזהה דור חדש, צעיר, שהוא הרבה פחות אחראי, הרבה פחות מיושב. בלי ראייה קדימה", אומר שמעון ליברטי, פרשן פוליטי ב'הדרך'. "זה כבר שנים, אבל הקורונה חשפה את זה יותר. ההשפעה של הצעירים גדולה, והפוליטיקאים מתיישרים לפי זה. אתה יכול לראות תופעות דומות בכל העולם, לא רק אצל החרדים בישראל".
הפגנות החרדים והתנהלותם, אם כן, אינן סימן להתנתקות אלא להתחברות. מוזר? לא אם מכירים את הסיפור החרדי המפורסם על הדיאלוג בין עמרם בלוי לבין הרבי מבריסק. בלוי, מייסד נטורי קרתא ומתנגד חריף לציונות, היה מראשוני הקנאים והמפגינים בירושלים, כבר בשנות ה-50. לפי הסיפור, באחת ההפגנות נשכב בלוי תחת גלגלי ניידת משטרה. ניגש אליו הרב מבריסק, גם הוא מתנגד חריף למדינה, והטיח בו "אתה ציוני! נשכבת מתחת לניידת רק כי ידעת שהשוטר הישראלי יחוס עליך כיהודי, ולא ידרוס אותך".
הסיפור הזה מסופר לי בין חמש לשש פעמים, והנמשל, כאמור: "ההפגנות הן אקט של השתלבות במרחב הישראלי והמשך תהליך הישראליזציה", כפי שאומר לי ידידי ישראל גרובייס, סגן עורך 'משפחה'. "החילונים אולי חווים את זה כאקט של קנאות, אבל זה בדיוק להפך: אנחנו ישראלים כמוכם, ואתם לא תטילו עלינו סגרים. מבחינתי זה כשל חרדי. מה, אתם לא מבינים שאנחנו בגלות?".
קרחון התקשורת החרדית
אחת הסיבות שבגללן נסחפים הפוליטיקאים החרדים אחרי אותו דור אקטיביסטי, היא תיבת התהודה התקשורתית בחברה החרדית.
התקשורת החרדית היא כקרחון: בקצה העליון, הנראה, עומדים העיתונים הרשמיים של המפלגות והפלגים, יתד נאמן (של מחנה אדלשטיין, הליטאי), המבשר (עיתון חסידי), המודיע (אגודת ישראל) והדרך (ש"ס) - שם הכול מתנהל לפי הכללים הברורים שקבע המנהיג.
מדובר בעיתונות לא חופשית, היא לא מחפשת את האמת, היא לא מנסה להראות תמונה מלאה של המציאות, והיא לא מעבירה ביקורת על מנהיגים, בטח לא על רבנים. זו תרבות של רמיזות והסתרות. צריך להיות מפענח צפנים חרדיים כדי להבין מה באמת כתוב שם.
קצת מתחת מופיעים אתרי האינטרנט. כיכר השבת, בחדרי חרדים ו-JDN הם האתרים הגדולים; גם שם הכללים קשוחים, אבל רק טיפ-טיפה פחות. אחיזת המפלגות נחלשת מעט. יש חופש יחסי, יש טוקבקים שעוברים סינון קפדני, ובהם אפשר להעביר ביקורת, כל עוד היא מעודנת.
אני מדבר עם שמואל בן צבי, עורך אתר החדשות JDN, כדי לשמוע איך עושים את זה. "יכולת הביקורת הפוליטית שלנו מאוד מוגבלת", הוא אומר אבל מסכים ש"יש שיח על התסיסה בציבור".
איך טיפלתם באלימות בהפגנות? בפרשת האדמו"ר מבעלזא? בחתונות ההמוניות?
"לא כתבנו כלום. רבנים זה טאבו, לא נכתוב שום דבר שחסידות לא תהיה לא מרוצה ממנו. פוליטיקאי זה סיפור אחר. אני לא אומר מילת ביקורת על אדמו"רים, ולא מערער".
וכשהרבנים בעצמם מבקרים זה את זה?
"אני לא יכול לכתוב שיש ויכוח בין רבנים. אם באותו ערב מתפרסמות שתי הוראות סותרות, אני בבעיה. אבל שמים את שתיהן בלי לעשות את הקישור ביניהן. מי אני שאחלוק על אדמו"ר".
אתה פוחד?
"שמע, אף אחד לא רוצה לריב עם חסידות שלמה", מחייך בן צבי, אבל מרצין ומבקש להדגיש: "דרור, תבין, זה לא שאסור לי להעביר ביקורת על רבנים - אין לי ביקורת על רבנים".
זה פשוט דבר מדהים בעיניי.
"על זה חונכנו, זה הבסיס של החינוך החרדי".
המשולש מתרחב: ממש מתחת לאתרים וקצת מעל פני המים, נמצא הטוויטר, הרשת החברתית המועדפת על החרדים. נכון, גם נשיא ארה"ב עושה בה שימוש תכוף, אבל ההתמכרות והרגישות של הח"כים החרדים כלפי כל ציוץ, עולה על כולם. "לפוליטיקאים החרדים חשוב מאוד מה כתוב בטוויטר ובקבוצות הווטסאפ הפנימיות. אפילו יותר מאשר עמיתיהם החילונים", אומר פריי. "מה שתצייץ בטוויטר שלך יותר חשוב להם מאשר מה שתכתוב בעיתון. זה מה שמניע אותם".
"ברשתות כולם צעירים ואקטיביים", אומר גדסי, "וישר מושכים את הציבור לפוזיציה, מפעילים תגובת שרשרת ומלחיצים את הח"כים. הם נלחצים בלי קשר למציאות, כאילו כל העולם זה בטוויטר".
מכורים לטוויטר
הבעיה הגדולה בטוויטר היא שהחילונים רואים הכול, ולא תמיד נעים לומר מה שחושבים, אז אנחנו ממשיכים לגלוש במורד הקרחון. בחלק שכבר אינו גלוי לעין החילונית מצויות אלפי קבוצות ווטסאפ, שאליהן התוודענו יחד עם פריי כבר בתחילת הכתבה. שם הכול הרבה יותר חופשי, צעקני, אלים לפרקים. שם מותר לנקוב בשמות של רבנים, ח"כים ועיתונאים.
"בווטסאפ במיוחד אפשר לראות את הפער", אומר ליברטי. "אני קורא לזה פופוליזם דו כיווני: בבוקר כולם צועקים: למה אין אכיפה?! מפקירים אותנו! בערב אותם אנשים צועקים: איך שוטרים מעזים להיכנס לחתונה! שונאים אותנו! זה משתלב יופי באווירת הכאוס הכללית. בסופו של יום, כל אחד עם קבוצת ווטסאפ נהיה פרשן בכיר, אנשים בונים כמה קבוצות שמהדהדות אחת את השנייה, ומגיעים ככה לאלפים. והם משפיעים".
כשאתה רואה ח"כ או שר חרדי מתחיל פתאום להשתולל על משהו שאתמול לא היה אכפת לו ממנו, מסביר לי עיתונאי בעילום שם, דע לך שבטח עשו עליו איזה מים בווטסאפ. עד כדי כך הכול ילדותי ודבילי.
השאלה שנשאלת היא מה יהיה מחירו של הזעם בציבור החרדי, ומי ישלם אותו: איזו מפלגה ואיזה ח"כים. זילברשלג אמנם מדבר על הימנעות מהצבעה, בן צבי ואחרים יכולים לראות ירידה בכמות המתנדבים. שאר הפרשנים לא ממש זורמים בקו הזה, אלא מגיעים לאותה מסקנה מעליבה ומקטינה: המצביע החרדי הוא קהל שבוי.
לא משלמים מחיר
"הציבור הוא לא כמו ברשתות", אומר גם גדסי, "ברשתות כולם ישר מושכים את הציבור לפוזיציה, אבל המחאה בשטח לא מתבטאת למעלה. כולם מבינים שהחרדים לא יכולים להפיל את הממשלה באמת, אז הם משחקים בתוך המסגרת שלהם. צועקים, וזה הכול. מה אפשר מעבר לזה?".
אבל הקורונה שברה את המסגרת, לא?
"אצל הציבור, לא אצל ההנהגה. אף אחד לא ישלם מחיר, לא באמת".
"בטווח הקצר", אומר זילברשלג, "ברור שההימנעות בבחירות תהיה גדולה. יחד עם זה, יהיה ניסיון לא לשרוף את המועדון. אני צופה התמודדות, לא התחסלות. זה לא כמו מה שקרה במחנה הדתי לאומי. בטווח הארוך, אני חושב שהמתקפה על החרדים משאירה בפנים הרבה נוער חרדי שפזל החוצה. זה מבצר את החברה".
לעומתם, האופטימיים, עומד שמעון ליברטי ומתריע: "אנשים אצלנו לא מבינים שהם בונים במו ידיהם את קמפיין השנאה הבא. לא מבינים את הסנטימנט החילוני, יהיה גיבוי רחב של הציבור החילוני לממשלה בלי חרדים. אנשים חיים בנתק. הם יקימו ממשלת הצלה כלכלית, יזרקו את החרדים וישבו בלעדינו".
אולי זה מה שמגיע לכם, אח שלי. קצת אופוזיציה, לא נורא.
"אולי. דבר אחד בטוח: אותם אנשים שעכשיו קוראים להתעלם לגמרי מהחברה הכללית, אחר כך יגידו - אמרנו לכם ששונאים אותנו".
***
הבעיה הכי גדולה של החברה החרדית, אמר לי אחד מחבריי שביקש להישאר בעילום שם, היא שנכנסנו למשבר הכי גדול עם המנהיגים הכי קטנים. זו לא רק הבעיה שלכם, עניתי לו.